"אֲנִי, ה' אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם (כה,לח)"

ובכל אדם ואדם בעצמו יש בחינת אנפין נהירין", בכל יהודי יש נשמה עם אור גדול ויכול להשיג את האנפין נהירין. "שהם בחינת קדושת ישראל עם קדוש, הרחוקים בשרשם מכל המידות והתאוות", לעם ישראל בעצם אין שייכות לתאוות ומידות הרעות מפני קדושת שורש נשמותיהם. ואם אדם מרגיש שהוא מלא מידות רעות, אל יחשוב שהוא נולד כך ח"ו, כי נשמתו אין לה שייכות כלל למידות הרעות.

"אמנם בעם ישראל יש "אחיזת העכו"ם" 

זה החיצוניים שנאחזים בהם. זה לא שייך אליהם, אבל זה נדבק בגלל החטאים שלהם, של אבותיהם, והם מתגברים מפני שאין לומדים את התורה לעומקה. "שהם בחינת אנפין חשוכין, שהם בחינת התאוות ומידות רעות, שכולם הם מבחינת העכו"ם, שהם אנפין חשוכין, כמו שכתוב: 'ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם' (תהלים קו, לה); היינו שמעורב במידות רעות שבו, שנמשכין מן הגויים כנ"ל. וכשאדם עובר עבירה ח"ו, אז העבירה והעוון נחקק על עצמותיו, כמו שכתוב: 'ותהי עוונותם על עצמותם' (יחזקאל לב, כז), ואי אפשר לו לצאת מזה כי אם ע"י התורה, שהיא בחינת אנפין נהירין".

"אז אם אדם רוצה לכפר על העבירות שלו, זה רק ע"י לימוד תורה בעיון. שזה נחשב כמו תענית וכך יצאו העוונות מהעצמות ויתכפרו. "שהיא ההפך מכל התאוות והמידות, שהם בחינת אנפין חשוכין, שמשם נמשכין כל העבירות, ח"ו", רגע אחד שאדם נמצא באנפין חשוכין – כבר מתגברים עליו התאוות והמידות רעות, "כי צריך האדם להתייגע בתורה ולהמית עצמו עליה", לא מספיק שלומדים תורה, אם אדם אינו מסכים ומוכן להתייגע על התורה, ולהמית עצמו על התורה, זה לא נקרא לימוד תורה, אם אדם לא לומד תורה מתוך יגיעה, אלא מתוך רפיון – אומרת הגמרא בברכות (סג.) הִתְרַפִּיתָ בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה (משלי כד, י), כל המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, והצרות הם המידות הרעות שמתגברות, "כמו שאמרו רז"ל על פסוק: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, דהיינו עצמיותו", להמית עצמו על לימוד התורה, להמית את העצמיות, היינו את הרצונות העצמיים המדומים, שבאמת אינם שייכים לקדושת נשמת היהודי, וזה ע"י לימוד תורה בעיון, בחשק ובשמחה. ואם לאו נשארים עם כל המידות הרעות, והתאוות הרעות, ואנפין חשוכין. "שהם בחינת המידות הרעות והתאוות הרעות, שמהם כל הפגמים החקוקים על עצמותיו כנ"ל".

"כי צריך להתייגע בהתורה, עד שיזכה להבין אותה"

להתייגע ולהמית עצמו על התורה, כשחם, כשקר, כשרעבים, כשצמאים, כשעייפים, ללמוד תורה במסירות נפש, וכך יוצאים העוונות החקוקים על העצמות. "דהיינו שיצא מבחינת אנפין חשוכין, שהם בחינת חשכות והסתרת הידיעה, לבחינת אנפין נהירין שהם בחינת ידיעת והשגת התורה כנ"ל, ואז נקרא אדם". רק אז הוא נקרא אדם, ואם לאו אינו נקרא אדם. וכיצד יידע אם נקרא אדם – כשרואה שהוא לא כועס, אלא תמיד שמח, ואוהב כל אחד, שומר את העיניים וכו', זה נקרא אדם. ואם לאו, הוא לא נקרא אדם".

"רביה"ק מסביר: כיצד זוכים להיות יהודי, רק ע"י לימוד התורה בעיון ובכח, ביגיעות עצומות, להמית עצמו על התורה, אזי נקרא אדם. "בחינת: 'זאת התורה אדם'; היינו ע"י התורה נקרא אדם, בחינת: אתם קרויים אדם, ואין העכו"ם קרויים אדם; כי עיקר שם אדם זוכין ע"י התורה" – שהיא בכח, בעיון, בעמקות, ביגיעות עצומות – "שהיא בחינת אנפין נהירין, שהיא ההיפך מכל המידות והתאוות הרעות, שעל שם זה נקראים אדם, בחינת: זאת התורה אדם. אבל העכו"ם, הרחוקים מחכמות התורה, מאנפין נהירין, כי הם בחינת אנפין חשוכין, כי הם משוקעים בכל המידות רעות ותאוות רעות, על כן אין קרויים אדם וכנ"ל", והיות והעכו"ם שקועים בכל המידות והתאוות הרעות, אף על פי שרוצים לקבל את התורה כי יודעים שהיא אמת, אבל כ"כ התגשמו במעשיהם עד שאין הם נקראים אדם, ואינם רוצים לצאת מגשמיותם, הם מוכנים לקבל את התורה אבל בלי חכמת התורה, היינו לעיין בתורה, כי הם מפחדים לעזוב את מידותיהם ותאוותיהם הרעות. לכן הם לא יכולים לקבלה. ועם ישראל שקיבלו את התורה, גם הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה במצרים, אבל בביטולם אל הצדיק, אל משה, ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמדבר, בהגיעם אל הר סיני, זכו שהתבטלה מהם הזוהמה לגמרי. והכל ע"י הרצון שלהם לקבל את התורה וללמוד אותה בעיון ולהבין את חכמת התורה, כפי שמבאר רביה"ק בהמשך".

"כי עיקר בחינת אדם הוא בחינת השכל האמיתי שזוכין להשיג"

להשיג את השכל האמיתי שבסוגיא – "דהיינו חכמות התורה הקדושה. כי יש ג' שכליות: דהיינו שכל פשוט, שהוא בחינת חכמה, בחינת: כלם בחכמה עשית. וכשלומד ומבין, זה נקרא בינה, ואח"כ, כשיודע התורה, זה נקרא דעת, כידוע", חכמה – זה הלימוד הפשוט, בינה – זה הלימוד בהבנה, ודעת – זה הזכרון. "וג' שכליות אלו הם בחינת ידים לתורה: בחינת יד הגדולה ויד החזקה ויד הרמה, שבהם מתקבלת התורה". כשעם ישראל יצאו ממצרים הם קיבלו על עצמם את היד הגדולה, היד החזקה והיד הרמה, שהם שלש ידיים לתורה, שהם שלשה שכלי התורה, חכמה בינה דעת, היינו ללמוד את התורה בעיון, להבין ולדעת את חכמת התורה. ורק על ידם התקבלה התורה. "ואלו הג' שכליים הם בחינת ג' פעמים י"ק" – בחינת כי בי"ה ה' צור עולמים – "כי י"ק הם חכמה ובינה, שהם תרין רעין דלא מתפרשין, שהם כלולים בכל אחד מהג' שכליות הנ"ל. וג' פעמים י"ק הוא גימטריא אדם", היינו כשיש שלש פעמים י"ק, אז נקרא אדם. "נמצא שעיקר שם אדם הוא בחינת השכל האמיתי", שלומד תורה מתוך יגיעה אדירה, וממית את עצמו, להבין את הסוגיא לעומקה. "דהיינו חכמות התורה, שהוא בחינת אנפין נהירין, בחינת הרחקת ושבירת כל התאוות ומידות רעות כנ"ל", ואז יראה האדם שהוא יוצא מהתאוות ומהמידות הרעות, "וזהו: 'בקרב עלי מרעים' – זה בחינת תרין "רעין" דלא מתפרשין, שהם בחינת י"ק, שהוא חכמת התורה, בחינת אדם. צריך 'לאכול את בשרי'" – לאכול את הגוף, להמית את הגוף – "היינו לאכול ולהמית העצמיות שלי", העצמיות זה הגאוה של האדם".

"רביה"ק מבאר בתורה ע"ב, שאי אפשר לבטל את הגאוה ולזכות לענוה ושפלות, שממנה עיקר החיות והתחייה לעתיד לבוא, אלא ע"י שרואה עצמו עם הצדיק. ולזה זוכה רק מי שעוסק תמיד להגדיל את מוחו ודעתו. וזה רק ע"י לימוד בעיון, ועל ידי זה זוכה למח מהיר וחריף, כמו שכתוב "חזית איש מהיר במלאכתו" (משלי כב, כט), וכפי שהאדם מעיין, מעמיק, מחדש ומחבר את הסוגיות ואת הסתירות בין רש"י ותוס' ושאר ראשונים ומפרשים, להבין את השיטות, לחבר אותם ולהבין את הפשט בסוגיה לפי שיטתם, כך מקבל האדם עוד שפלות וענוה מפני שרואה שאינו מבין את הסוגיה היטב, וממשיך ומתעמק בלימוד, וממית עצמו בלימוד התורה. והלימוד צריך להיות עד שאדם מרגיש שהוא כאילו מת. ורק ע"י עמל תורה כזה נקנית התורה, ומקבל האדם סיעתא דשמיא, ומאיר לו המח והדעת, ומקבל פנים מאירות, ככתוב "חכמת אדם תאיר פניו".

"כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כנ"ל" 

קניין התורה הוא רק מתוך מסירות נפש בלימוד התורה, ומסביר מוהרנ"ת (ליקו"ה יו"ד, הל' הכשר כלים ד, כד) את המובא בגמרא (שבת פט.), בשעה שירד משה מלפני הקב"ה, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ. אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו וכו'. הלך אצל ים, ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום. אמר לו: אין בי, שנאמר "תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה" (איוב כח, יד-כב). חזר ואמר לפני הקב"ה: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקב"ה, היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה? אמר לו הקב"ה למשה: משה בדאי אתה. אמר לפניו: רבונו של עולם, חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר "זכרו תורת משה עבדי", עכ"ל".

"ולכאורה צריך להבין את דברי משה רבנו, וכי לא קיבל את התורה?! אלא, מכאן רואים גודל ענוותנותו, שלאחר ארבעים יום וארבעים לילה בהם למד את התורה, עדיין הרגיש שכלל לא למד, והיא ממש תמימה".

"וביאור העניין הוא שמשה רבנו ידע, שהשטן רוצה לקטרג על מסירת התורה, ולכן ענה לו, שעדיין כלל לא מסר התורה לעם ישראל, אלא הרי כמונחת בים, ורק מי שמוכן להשקיע יגיעות עצומות ולמסור נפשו לירד לתוך עמקי הים, הוא יזכה לקבלת התורה. כי התורה ארוכה מני ים, ואם כן אין מקום לקטרוג השטן, כי אין ישראל ראויים לתורה, אלא מי שיגע בה משיגה, כמו שכתוב "אבדון ומות אמרו באזננו שמענו שמעה, ומפרש רש"י שם: "אבדון ומוות אמרו" – המאבדין וממיתין עצמן עליה אמרו: "באזנינו שמענו שמעה", שהיגע בה מתקיימת בו. שהרי אין הכוונה שירד לתוך הים והתהום כפשוטו, רק העיקר הוא הרצון והחשק, שמוכן מצד עצמו לסבול מסירות נפש בלימוד תורה, אפילו לירד לתוך הים והתהום ממש, אבל תיכף כשהוא מרוצה לכך ברצון חזק ואמיתי, מיד עוזר לו ה' יתברך לקבלה כראוי. "ואזי ממילא: 'צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו'" – כי מקור הצרים והאויבים שזה היצר הרע, שמתלבשים באדם מפני שאין לומדים תורה בעיון, "כי כל הצרים והאויבים, שנאחזין באנפין חשוכין, נכשלים ונופלים, כי נתבטלים בחינת האנפין חשוכין, וזוכה לאנפין נהירין, שהוא חכמות התורה, שהוא בחינת י"ק, בחינת תרין רעין דלא מתפרשין, שעל שם זה דווקא נקראין ישראל אדם כנ"ל, ואז כל הצרים והאויבים שנאחזין באנפין חשוכין, בתאוות ומידות רעות, נכשלים ונופלים, כי זכה לאנפין נהירין כנ"ל".