הסיפור המלא מכלי ראשון כמו שלא סופר מעולם, איך התקרב הסבא קדישא לרבי ישראל קורדונר ולחסידות ברסלב

יום ג', ט"ו אייר תשפ"ה – מסירות הנפש להתקרב לקדושה בתקופה שחסידות ברסלב לא הייתה מוכרת ונתפסה כדבר שלילי 

אלה דברי קודשו:

זלמן שזר (הנשיא השלישי של ישראל) היה ברסלב, הוא נהיה חסיד ברסלב אמיתי, הוא היה מתכתב עם רבי ישראל דב בער אודסר. הוא היה (אז) מפקח משרד החינוך, או סגן שר החינוך והוא הגיע לטבריה לראות אם לומדים, הם באים בכול פעם לעשות ביקורת.

זלמן שזר ראה שכולם לומדים גמרא ורק הרב אודסר אומר ליקוטי תפילות, הוא לא למד גמרא, הוא רק אמר ליקוטי תפילות כל יום.

הרב שלום אלפנדרי נפטר באדר בגיל 115, הוא היה הרב של טבריה, אחרי זה הרב של ירושלים. הוא אמר: מיד לשלם לרב אודסר!

אמרו לו: הוא רק אומר ליקוטי תפילות..

ענה: הוא מחזיק לכם את הישיבה, הליקוטי תפילות שלו זה מה שמחזיק את הישיבה, בשבילו הישיבה זה הליקוטי תפילות, הוא צריך להגיד ליקוטי תפילות כל היום ולא להפסיק דקה, הוא אומר ליקוטי תפילות, ליקוטי תפילות כל היום.

הוא אמר: זה מה שאני יודע להגיד ליקוטי תפילות, ליקוטי הלכות, זה מה שהוא היה אומר כל החיים.

הרב אודסר היה אצלנו בבית, שנה הוא היה ישן אצלנו בבית. הוא היה נוסע אלינו לשבתות, אתה (ר' נחמן ברלנד) היית עוד ילד, אתה נולדת ב- כ"ה ואז הוא הגיע אלינו הוא היה אצלי שנה שלימה כי הוא רצה כסף להרב עמרם הורביץ הנכד שלו, הבן של הבת שלו ( הרב החסיד ר’ עמרם יוסף הלוי הורביץ ב”ר משה נחום זצ”ל מנהל ‘קרן רבי ישראל דב אודסר’).

הוא נפטר בגיל 105, בשנת ע"ד הוא היה בן 17 ואז הוא ראה את ר' ישראל קודונר מגיע (רבי ישראל היילפרין מכונה: רבי ישראל קרדונר, על שם עירו קרדן; תרכ"ז, 1867 בערך - ט' בחשוון תרע"ט, 1918. היה מהרבנים הבולטים בדור הרביעי של חסידות ברסלב, ומוציא לאור של כמה מספרי חסידות זו. מוכר כרבו של רבי ישראל דב אודסר.) והוא אומר להם: אפשר לאכול פה?

ר' ישראל קורדונר רכב על החמור, פעם היו חמורים היום כבר אין חמורים. הייתה תקופה טובה, תקופה נעימה, הייתי רוכב על החמור ממירון לטבריה. אתה רואה שמיים, אתה רואה גשם, אתה נושם. במרצדס אתה נחנק, אי אפשר לנסוע במרצדס, אני נחנק במרצדס, אני לא אסע יותר במרצדס, אבל בחמור אני מוכן ללכת לא אכפת לי, אפשר לנשום.

ר' ישראל קורדונר קיבל ראומטיזם (דלקת שתוקפת את קרום המפרק), הוא כבר לא יכל להזיז את הידיים. פעם לא היה חימום כמו היום שבמירון יש חימום, לא היה חימום הכול פרוץ. מדברים על שנת תרע"ד לפני 110 שנים, והרב קורדונר שם במירון בחודש טבת בקור אימים, יורד שלג והוא ממש קפא.

ר' קורדונר קפא כמעט למוות, הוא היה בסכנת נפשות, אז הוא פתח ליקוטי הלכות יורה דעה ויצא שם שצריכים לנסוע לטבריה.

הרב קורדונר אמר: מה אני אעזוב את מירון? חו"ש אני לא עוזב את מירון, דבר ראשון זה להיות במירון.

זה המצווה (ללכת ברגל למצווה), צריך ללכת תמיד ברגל. הרב קורדונר היה גומר מסכת ביצה בדרך, הוא היה הולך מצפת למירון שעתיים ברגל, כשאני רצתי את זה ב 20 דקות, רצנו את זה אז. בגיל 19.5 רצנו מצפת, מהר כנען רצנו למירון, ב 20 דקות הצלחנו להגיע. הוא הלך את זה בשעתיים - בשעתיים האלה הוא גמר את כל מסכת ביצה בהלוך וחזור פעמיים.

כך הוא היה (נשאר) יום יומיים במירון. קורדונר עשה שלושה ימים התבודדות ואז הוא פתח יורה דעה בשאלה אם לעזוב את מירון, הרי איך אפשר לעזוב את מירון? אמר: אני רוצה להיות עם ר' שמעון!

אמר לי: איך אפשר? איך הגעתי לירושלים אני לא יודע, פעם הבאה אני אבוא למירון אליכם.

(אומר מורינו הרב ברלנד שליט"א): את ר' שמעון לא עוזבים! אין דבר כזה! בשום אופן לא!!!

(יש עוד אפשרות) או שר' שמעון יבוא לכאן, אם באתי לפה אז באתי עם ר' שמעון! כנראה ר' שמעון נמצא כאן עכשיו גם כן!

כמו שהרב'ה אמר: ר' שמעון איז מיט מיר און אלע טאנצן, ר' שמעון נמצא אצלי וכולם רוקדים - איפה שהצדיק נמצא שם נמצא ר' שמעון.

הרב ישראל קורדונר רוכב על החמור ויורד גשם, זה טבת ומבול, היה שם שבר ענן, כל הרחובות היו מוצפים במים. הוא פגש את בנימין פרבר שהיה האח של האימא של ר' ישראל בער, של הסבא קדישא. הוא שואל אותו, אפשר לקבל פה לחם של ממישהו.

בנימין פרבר: כן עכשיו אחותי צריכה לקנות לחם. זה היה ביום חמישי, ביום ראשון בנימין פרבר הלך לתחנת הקמח בטבריה והלווה קמח, אמר (למוכר הקמח): אני אשלם לך, אני אחראי, אני ערב.

הנס שקורדונר פגש את בנימין פרבר בתוך החושך, בתוך המבול בזמן שיורד גשם זלעפות. הוא אומר לו, תלך עד קצה הרחוב ותראה בית חצי באדמה, בקתה כזו. תדפוק בדלת, לא יודע אם יענו לך כבר 9 בלילה כנראה הלכו לישון. היה כבר חושך ואין חשמל, לא כמו היום עד מירון, הנרות כבו.

הוא הלך עד קצה הרחוב וראה בית שקוע באדמה ומט לנפול, הוא הולך לבקתה ודופק. פותח ישראל בער, הסבא קדישא היה ילד בן 17 - הוא סיפר לי, ראיתי פרוז'קטור, ראיתי שמש. הוא אמר, ראיתי שמש, פתאום נהיה אור כמו פרוז'קטור.

רבי ישראל אדסר אמר: אני התפללתי על ברסלב, כי הוא לא ידע מה זה ברסלב, פעם לא ידעו מה זה ברסלב. ידעו על קרלין וסלונים, זה מה שידעו, בטבריה היה קרלין וסלונים, לא ידעו בכלל שיש ברסלב בעולם. הכול התחיל שפתאום הרב אודסר מצא את הספר משיבת נפש (לרבי נחמן מטשערין) באשפה. הוא היה בן 17 ולא היו לו חברותות, יש לו אבא עיוור והוא לא מצליח להתקדם. הוא היה שבור ופתאום עם המשיבת נפש הוא התחיל לחיות.

הוא קרא את המשיבת נפש כל יום בצהריים בהפסקה בין 1 ל 3, פתאום ניגש אליו בחור בן 20, הוא היה בן 17. שאל הבחור: מה אתה קורא?

הסבא אפילו לא ידע איך קוראים לספר, כי הדפים ראשונים נעלמו לו. צועק לו הבחור: זה ברסלב, אתה לא יודע מה זה ברסלב?

הרב אדסר שואל: מה זה ברסלב, מה הפירוש?

הבחור: באו כל גדולי הדור עם אליהו הנביא ביחד ועשו חרם על ברסלב, הם אפיקורסים, הם משומדים, אסור לך להסתכן בזה, כך זה היה זה סיפור אמיתי.

הרב אדסר תופס אותו ועונה לו: עכשיו יגיע אליהו הנביא ויגיד לי שאסור לקרוא בספר הזה, אני אגיד לו - לא אתה לא אליהו הנביא, זה לא יכול להיות, זה לא אליהו הנביא.

הבחור קרע לו את הספר, נשארו לו שני דפים, נתן לו שתי סטירות. הרב אדסר היה בן 17, הוא שמע פעם ראשונה שיש ברסלב. לא ידעו מה זה ברסלב, אולי זה מלאכים, הוא התחיל להתפלל להקב"ה שישלח לו ברסלב. תשלח לי ברסלב, אני פה בטבריה לבד בגשם.

אבא עיוור, אימא חולנית, הם 9 נפשות בבית, ישנים בחדר כזה קטן כמו המטבח, על הארץ. הרב אדסר צועק: ה' שלח לי ברסלב, הוא למד שם בשדה אצל ר' מאיר בעל הנס, כל לילה הוא צעק שעתיים 'שלח לי ברסלב'.

פתאום הוא ראה את קורדונר ואמר: אני ביקשתי ברסלב שלחו לי את אליהו הנביא, הוא ראה מלאך, הוא ראה פנים פרוז'קטור ממש.

ר' קורדונר שאל: אפשר לקבל פה פרוסת לחם?

ענו משפחת אדסר: כן, בדיוק נשאר לנו כיכר אחרון, הם בדיוק התחילו לאפות לחם. קיבלו קמח ביום ראשון, עכשיו כבר יום חמישי, נשאר כיכר לחם. הוא נטל ידיים - כזו נטילת ידיים הסבא לא ראה בחיים שלו, כזו דביקות. המוציא לחם מן הארץ ואחרי זה ברכת המזון, שעה שלימה ברכת המזון.

בסוף הוא אכל שתי פרוסות ושתה כוס תה, הרב אדסר רצה לעשות לו חביתה, משהו. הרב קורדונר: בשום אופן לא, אני רק רוצה לשתות כוס תה, זה האוכל שלי. הוא עמד לצאת, הסבא ליווה אותו והגשם יורד, גשם זלעפות והוא עמד תחת המשקוף.

ר' ישראל דב אמר לו: תשמע, אני התפללתי לחסיד ברסלב, אתה כנראה אליהו הנביא. אז הוא תפס, הרב קורדונר תפס מי זה הילד הזה שמבקש בתפילה חודשיים שישלחו לו חסיד ברסלב, שהוא מחפש את האמת, הוא כולו תפילה.

שאל אותו ר' קורדונר: אז טוב, יש כאן בית כנסת פתוח, משהו שנוכל ללמוד?

הם הלכו לכול הבתי כנסת וכולם היו סגורים על מסגר, יורד גשם, שלא יגנבו את הספרי תורה. אז הם הלכו לחוף הים ומצאו את הבית כנסת של רבי מנחם מנדל מוִויטֵבְּסְק (בית הכנסת של ראשוני החסידים בטבריה, או בית הכנסת קרלין סטולין בטבריה, הוא מבנה בית כנסת שנבנה בשנת 1786 במרכז "חצר היהודים" בעיר העתיקה בטבריה, ליד שפת הכנרת. הוא נבנה לראשונה בשנת תקמ"ו 1786 על ידי רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק, שעמדו בראש עליית החסידים).

זה נמצא שם עד היום (ברעידת אדמה שאירעה בגליל בשנת 1837 נהרס בית הכנסת, ונבנה מחדש על ידי חסידי קרלין במצוות רבם רבי אהרן (השני) מקרלין. עם הריסת הרובע היהודי שמרו עליו החסידים לבל ייפגע, וכך שרדו גם יתר בתי הכנסת העתיקים שב"חצר היהודים")  זה ליד החוף ממש, אבל היה שם מלא מים.

הם מצאו את המפתח לבית הכנסת, פתחו את הדלת, הם עלו על הספסל, המים הגיעו עד הספסל. טפסו על הספסל, ישבו על השולחן. הוא הדליק נר לא היו גפרורים, זה היה בזמן מלחה"ע ה- 1, אין גפרורים, אין נרות, אין אוכל, אין כלום.

פתאום הוא מדליק נר ומתחילים ללמוד כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (ליקוטי מוהר"ן ח"ב תורה ז), מ- 9 בלילה עד- 5 בבוקר, שבע שעות לומדים כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם. פתאום הוא שומע שאימא שלו צועקת ישראל, ישראל. הוא אומר, אימא שלי צועקת, אימא שלי הלכה לחפש אותי, היא הגיעה עד חוף הים. היא הלכה בכל טבריה לשאול איפה ישראל? הילד נעלם לה: כבר חטפו לי אותו, בא אדם גנב לי את הילד, נתנו לו אוכל, נתנו לו חתיכת לחם וכוס תה בסוף הוא נעלם לי עם הילד, חטף לי את הילד גנב נפשות.

טוב. ר' אדסר רץ לאימא שלו, אימא אני כאן, מצאה אותו בבית כנסת של הוויטבסקר. בבוקר הגיעו כל העיר, כי הרי היא הלכה בכול העיר וצעקה ישראל, ישראל.., מאז הסבא נשאר דבוק לר' ישראל קורדונר.

מאד שנת תרע"ד הוא לא הלך ברחוב בלי שזרקו עליו עגבניות רקובות, הרי ברסלב נתפס אז כיותר גרוע מאפיקורסים, יותר גרוע משמד. זרקו עליו עגבניות רקובות, ביצים, הכול זרקו עליהם.

השװער שלו (חמו) היה כזה שונא ברסלב, אמרו לו הוא (החתן שלך) נהיה ברסלב, כי ר' אדסר כבר היה מאורס, אם הוא לא היה מאורס הוא לא היה מתחתן לעולם (כברסלבר).

השװער אמר: (אל דאגה) אני מוציא אותו בשנייה מזה, זה שיגעון, זה טירוף, הוא השתגע לי. הוא אמנם החתן שלי, בחור טוב ואני לא מוותר עליו, אבל הוא רק יהיה חתני ואני בשנייה מוציא אותו מהשיגעון הזה.

ואז משפחת אדסר עשו שיירה לצפת, אמר השווער, דבר ראשון אני אעבור לגור בצפת, דבר ראשון זה לגור בצפת, לפני הכול בצפת. הולכים עם ר' ישראל אדסר וכל המשפחה, הדודים, בשיירה של חמורים וגשם זלעפות שיורד. כולם הולכים עכשיו לצפת לברוח מר' ישראל קורדונר ופתאום רואים למטה בוואדי את ר' קורדונר עם החמור, אשתו וארבעת ילדיו.

ר' קורדונר לקח דירה לידו, ואז הייתה חתונה ובשבע ברכות ר' אדסר החליט שהוא רוצה לראות את ר' ישראל קורדונר. ערב שבת קודש הוא רצה לרוץ אליו, הבעיה שהוא גר עם השווער ביחד באותה חצר. לא הייתה דלת בינהם והשווער שם אותו בחצר הפנימית, בכדי שאם הוא ינסה לברוח הוא ישמע שהוא ברח. אז ר' אדסר זחל מתחת לחלון על ארבע, על הרצפה בחצר, פתח את הדלת והיא נשברה לחתיכות.

השווער שלו התעורר, מה, הוא בורח לי? הוא בורח לר' ישראל קורדונר? הדלת הייתה פתוחה מיד רץ אחריו, איזה 5, 10 דקות הוא רץ, הוא רץ יותר מהר, איך היה לו כוח לרוץ הוא לא יודע. הוא הגיע לר' ישראל ואמר לו, הנה הגעתי, השווער רודף אחרי - ר' ישראל קורדונר החזיר אותו בחזרה הבייתה.

אז השווער ראה שכבר אי אפשר להוציא אותו מהשיגעון הזה (להתקרב לברסלב), והוא אמר לבת שלו שתתגרש, אמרה לו אני לא מתגרשת. כזה בחור טוב לא ראיתי בחיים שלי, כי ר' אדסר היה מפנק אותה.

העיקר שהאדם ידע לפנק את אשתו, כל יום לקנות לה שוקולד, כל יום לקנות לה.