בימים אלו ו' ז' ח' בחודש תמוז נזכרים אצל חסידי ברסלב כימים קדושים לזכרם של שלושים אלף יהודי אומן שנעקדו באכזריות אין קץ על ידי הצורר גונטה ימ"ש. ונקברו בבית הקברות ששם רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב בחר כי בו תהיה מנוחת עולמו להיטמן על יד קדושי אלו הי"ד. לפניכם מכתב נורא הוד שמתפרסם כאן לראשונה ממורינו הרב אליעזר ברלנד שליט"א שנכתב לפני כשמונה שנים עת שהה בבור הכלא הנורא ביוהנסבורג:

בס"ד ו' ז' ח' תמוז

הימים הנוראים של ו' ז' ח' תמוז הימים הקדושים והנוראים של קדושי אומן שנת תקכ"ח 4 שנים לפני שירדה נשמת רבינו הקדוש והנורא לעולם שהיתה צריכה להיות שנת גאולה. כמו שמסביר מוהרנ"ת בהלכות חובל בחבירו ג' שלשה ימים אלו שכשלשים אלף נפשות נהרגו על קדושת שמו יתברך בכל המיתות הכי משונות שבעולם שלא היו כמותם מימות עולם ובכל פעם שצריכה להיות התגלות השכינה הנוראה וגאולה לעם ישראל שאז יורדת הרוח חיים דלעילא וזו עת רצון להתגלות כבוד השכינה קורה לפתע ההיפך בבחינת "תוסף רוחם יגועון". כי התוספות בבא מציעא קי"ד: מגלה לנו על התגלות אליהו הנביא זכור לטוב לאותה אלמנה שע"ז נאמר "צויתי אשה אלמנה" ושואל הזוהר הקדוש בפקודי קפו: מתי ה' צוה לה אלא לפני שהנשמה יורדת לעולם ה' מצוה עליה את כל המסלולים והנתיבות שהיא חייבת לעבור ומי לפקוד ובמי לתמוך ולכן כתוב "תת" וקוראים "תתן" אומר הזוהר הקדוש שבזכות שנתנה לאליהו הנביא את מחצית כף הקמח האחרונה שלה נתן ה' מטר על פני האדמה ועי"ז צעקו כולם "ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים". וקבלו נדב ואביהוא את תקונם שלשם כך נועדו להוריד אש מן השמים רק שאכלום דקה לפני זמן התגלותם ואמרו מתי ימותו שני זקנים אלו מה שלא אמרו דתן ואבירם אלא רק אמרו "למה תתנשאו" אבל לא חלמו ח"ו על מיתת משה ואהרן בפרט שמשה ואהרן הם אביהם ואח אביהם של נדב ואביהוא. מסביר העשרה מאמרות במאמר חקור דין שמה שאמרו נדב ואביהוא מתי ימותו שני זקנים אלו זה הולך על הפסוק בסוף משפטים כ"ד א – "וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק וְנִגַּשׁ משֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה'. ואחרי שיצאה בת קול זקני ישראל עד כאן ונדב ואביהוא עד כאן וראו נדב ואביהוא שאהרן הולך עם משה והיו בטוחים שאהרן יעלה עם משה השמימה לרקיע שחקים [מגלה עמוקות צ"ט] "ומי הוא זה אשר יעלה השמימה וירד" כי חוץ מאליהו הנביא אף אחד אינו זוכה לרדת משמים וא"כ הבינו נדב ואביהוא שמשה ואהרן עולין כעת השמימה ומסתמא לא ירדו יותר כי משה זכה שלש פעמים אחר ארבעים יום לרדת ואליהו הנביא שע"ז נאמר בזוהר כי תשא קצ שאמר לו ה' "מה לך פֹה אליהו הנביא" דורש בזוהר בפ' נשא "מה לך פֹה" אל תקרא פֹה אלא פֶה אם אתה רוצה את הפֶה של משה רבינו עליו השלום עליך ללכת לכל הבריתות ולהיות בבחינת תינוק "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". כי אי אפשר לקבל את האור האלקי שבכל שניה ושניה הוא מכפיל את עצמו רק אם אדם זוכה בכל רגע מחדש ובכל שניה חדשה להיות בבחינת תינוק מחדש כמו שמסביר רבינו בתורה רי"ט "בצע אמרתוֹ" בזע פורפירא דיליה שע"ז נאמר "ה' מלך גאות לבש לבש ה' עֹז התאזר" כי בגדי תפארתוֹ של ה' שבכל רגע ושניה מתחדשים ביתר שאת וביתר עֹז אי אפשר להשיגם רק ע"י "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו". רק כשאדם נהפך ללא גמור רק אז אראנו = "מתי אבוא ואראה פני אלקים" רק אז הוא יכול לראות בגאות ה' בלבושי תפארתו כי במקום גדלותו שם אתה מוצא ענותנותו וכמה שה' מתגדל ומתנשא כך בכל רגע ושניה כך האדם צריך יותר ויותר להתבטל ממציאות בכל רגע ושניה שז"ס כל ההריגות הנוראות שבכל דור ודור כי בכל דור ודור ה' מתגלה יותר ויותר ביתר שאת ויתר עֹז ולזה צריך האדם להתבטל יותר ויותר לאור א"ס כי אורו של ה' יתברך מכפיל עצמוֹ בכל רגע ושניה וכך יהיה עד סוף כל הדורות ובתחית המתים יהיה הבטול אמיתי שכל מי שיש בו גאוה אין עפרו ננער לתחית המתים כי בתחית המתים יגיעו לבטול האמיתי שז"ס פרה אדומה וסלוקן של צדיקים מכפר כפרה אדומה. וזה אנו קוראים לפני ו' ז' ח' תמוז שע"ז נאמר "ושחט אותה לפניו" אומר מדרש רבה "ולקח אלעזר" זה נבוכדנצאר שהוא מִלא את תפקיד הכהן הגדול לשרף את הפרה את עם ישראל כֻּלוֹ בבחינת "נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתוֹ ארץ" ולכן הדרגה הכי גדולה היא של הצפרדע שאומרת "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" ואת בשרו של ר"ע מכרו במקולין אומר האר"י זה היה בשר של שדים אבל ר"ע עצמוֹ שזכה אז לסוד תפילין של ראש [מגלה עמוקות ע"ב קע"ג] "וכל יקר ראתה עינו" כי דברים שלא נתגלו למשה נתגלו לר"ע כי משה זכה רק לבחינת "וראית את אחורי" קשר של תפילין ור"ע זכה לסוד ש של תפילין וזה ע"י שנכלל בקוצו של אות ד' דאחד שזה רצה משה מהמרגלים לתור את הארץ "נתתי לבי לתור בחכמה" [שפת אמת] שיעלו מבינה לחכמה בסוד "לתור את הארץ" [ר"ת לאה] אבל הם הלכו "מרחוב לבֹא חמת" [ר"ת רחל] ונשארו בבחינת רחל ולכן נגזר באותו לילה שהגיעו כל החורבנות עד סוף כל הדורות כי אין אנו זוכין להגיע לבחינת לאה בבחינת "ועיני לאה רכות" סוד הבכיה שהיא סוד התקון [כי "בשמך יגילון כל היום" ר"ת בכיה ] כי ע"י הבכיה כל לילה בחצות אדם יכול להגיע לסוד הבטול והתקון שבכל יום ויום הוא יגיע לבטול חדש לגמרי שלא היה מעולם ועי"ז נוכל לקבל את האור האלקי החדש של כל יום ויום שהוא בבחינת פי שניים שזה מה שבקש אלישע מאליהו הנביא לזכות בכל יום ויום לבטול חדש של פי שניים ... עד שנוכל לקבל את האור האלקי החדש של כל יום ויום שהוא בבחינת פי שניים ואז לא נצטרך יותר לתקון של חורבנות אלא נזכה בכל יום ויום לבחינה של תחית המתים שיהיו לנו כלים של ענוה ושפלות לראות את ה' פנים בפנים ולא נצטרך לבחינת בזע פורפירא דיליה אלא נזכה לאור הנצחי של נצח נצחים שהוא האור של רבינו הקדוש והנורא אור הבטול שלכן צריך האדם מדי פעם בפעם לעזוב את הארץ ולהגיע לחו"ל כדי לקבל את אור הבטול החדש [תפלת ערבית ד] ועי"ז לא יהיו יותר חורבנות ח"ו.