בעולמנו שבו כל מצווה נרשמת למעלה באור יקרות, וכל מעשה קטן של חסד פותח שערים של ברכה, הולכים להם שני צדיקים במדבר, ובדרכם מתגלה סיפור שמטלטל את הלב ומעורר את הנפש. זהו לא רק סיפור על נדיבות או אמונה, אלא שיעור חי על השגחה פרטית, על נסתרות דרכי השם, ועל כוחה האדיר של בחירה אחת פשוטה – למסור נפש על האמת או ללכת עם הטבע!

החיזוק היומי מכ"ק מורינו הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א - יום ב' כ"ז סיון תשפ"ה

כתוב בזוהר ¹(בהר דף ק”י) שרבי חייא ראה שני הלכים (אנשים) הולכים מרחוק, הוא ראה שהם עומדים במרחק של קילומטר. היתה לו משקפת כזאת שאיתה רואים בדיוק מה קורה, רואים קדימה שני אנשים הולכים במדבר. כשאדם הולך במדבר הוא לא יודע מתי הוא יצא מהמדבר, היום יש כבר כבישים במדבר, אבל אז לא היה ווייז ושהלכו במדבר היו טועים, לא מגיעים הביתה.

רבי חייא בכה, רבי חייא הוריד דמעות, אמר, אני רוצה לזכות במצווה (להאכיל את הנזקק) בעצמי, למה אני לא זכיתי? - אם אדם שואל מה נאכל הוא מפסיק את השפע!! עכשיו הוא (עושה מצוות החסד) יראה שפע כפול, ""וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" (זהר בהר דף ק”י ע””ב), רִבִּי חִיָּיא וְרִבִּי יוֹסֵי הֲווֹ אָזְלֵי בְּאָרְחָא (רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ), פָּגְעוּ בְּהַהוּא טוּרָא (פָּגְעוּ בְּאוֹתוֹ הַר), מָצְאוּ שְׁנֵי גְבָרִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים", ראו במשקפת שראו בה עד סוף העולם. הם ראו שהוא מוציא בד (עם אוכל לתת לעני).

לא כמו נחום איש גמזו שאמר לעני המתן (תענית דף כ"א עמוד א), נתן לו תורה ו’ בליקוטי מוהר”ן, אלא דאג קודם שישתה, שיאכל. נתן (אחד מהשניים לשלישי הרעב שפגשו) את כל האוכל שלו, אחרי שהוא אכל הוא נתן לו עוד אוכל, נתן את כל מה שנשאר לו. והחבר אומר לו (לחברו), אנחנו במדבר אי אפשר (לתת את כל האוכל), תן לו (רק) לגימה, תן לו ביס, יבוא עוד אחד (חוץ  מאיתנו) ויתן לו גם ביס, ככה לאט לאט הוא יתחיה.

אומר העני, אני כבר יומיים לא אכלתי, (האחד) נתן לו את כל האוכל והשקה אותו, אמר, אני הולך רק עם ה' - אין הבדל אם אתה בפלאז’ה או בהילטון, אין שום הבדל אם אתה בלב המדבר או ברחוב הירקון, אם כתוב שאתה צריך לקבל לצהריים המבורגר, אווזים מפוטמים אז אתה תקבל אווזים מפוטמים. אין הבדל אם אתה בהילטון ברחוב הירקון או שאתה בלב המדבר, אצל ה’ זה הכל אותו דבר. זה לא הילטון משנה ולא פלאזה משנה.

מביאה הגמרא ²בכתובות (דף ס"ז עמוד ב) שאחד בא לרבא ואמר לו, אני אוכל בכל צהריים תרנגולת!

מה השתגעת? כל התרנגולת? אוכלים 100 גרם, 50 גרם, אבל אתה רוצה תרנגולת שלימה, זה לא ייתכן!

אמר לו, לא, אני אוכל כל צהריים תרנגולת - תוך 5 דקות מגיעה אחותו של רבא ש- 13 שנה לא ראתה אותו והביאה לו לכבוד הפגישה תרנגולת. אמר לו, הנה התרנגולת מוכנה.

אותה הגמרא ממשיכה ומביאה שאחד אחר ביקש לאכול תרנגולת אז הוא נפטר, כל אחד זה לפי האמונה שלו. יש לך אמונה שה’ ישלח לך בכל מקום בעולם, אם בלב המדבר זה לא משנה, אין הבדל אם אני נשאר בפלאזה, בהילטון, על חוף הירקון או שאני נשאר בקינג ג’ורג' בירושלים - תמיד ה’ ישלח לי צהריים הכי משובח.

ועכשיו (בזמן מסירת השיעור) יהיה חג השבועות עוד מעט, יהיה שפע כזה שלא היה מבריאת העולם.

אז הוא אומר לו (החבר שהתנגד למתן האוכל), תדע לך שאצלי זה פרנציפ (לא לתת צדקה) שאני לא נותן לך כלום, יש אנשים עם פרנציפים. ממני הוא לא יקבל כלום, הוא עומד על הפרנציפ שלו, אני אומר לך (לרעב) אתה לא תקבל ממני כלום.

רבי חייא רואה את זה ומשתגע, הוא אומר (לרבי יוסי): לא, בוא ניתן לו כבר אוכל. 

רבי יוסי עונה: לא לא לא אני רוצה לראות את הניסים. הוא אומר, למה לא זכינו? כנראה, כי יש עליו דין מוות, יש עליו דין מוות? פתאום הוא רואה שהוא הולך איתו חצי שעה בשמש חמישים מעלות והוא נופל מעולף, הוא לא אכל כבר כמה שעות, הוא נתן את כל האוכל והוא נופל מעולף, רבי חייא אומר (לרבי יוסי) בא ניתן לו אוכל. רבי יוסי אומר, בשום אופן לא, תחזיק מעמד.

ואז בא עליו (על הרעב ששכב מעולף) נחש ענק, רבי חייא אומר זה הסוף. רבי יוסי היה ברסלב אמיתי, אמר לרבי חייא - עכשיו תראה את הנס, בתוך שניה ראו נחש שני בא ונשך את הראשון, בלע אותו.

בעזרת ה’ כולם יחיו עד 120 שנה.

—————————————

1. רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ, פָּגְעוּ בְּאוֹתוֹ הַר, מָצְאוּ שְׁנֵי גְבָרִים שֶׁהָיוּ הוֹלְכִים. בֵּין כָּךְ רָאוּ אִישׁ אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא, וְאָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, תְּנוּ לִי מְזוֹן פַּת לֶחֶם, שֶׁשְּׁנֵי יָמִים אֵלֶּה שֶׁתָּעִיתִי בַמִּדְבָּר וְלֹא אָכַלְתִּי דָבָר. נִשְׁמַט אֶחָד מֵאוֹתָם שְׁנֵי גְבָרִים, וְהוֹצִיא מְזוֹנוֹ שֶׁהוּא הֵבִיא לַדֶּרֶךְ, וְנָתַן לוֹ וְהֶאֱכִיל וְהִשְׁקָה אוֹתוֹ. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: מַה תַּעֲשֶׂה עִם הַמָּזוֹן, שֶׁהֲרֵי אֲנִי אֶת שֶׁלִּי אֲנִי אוֹכֵל? אָמַר לוֹ: וּמָה עַל שֶׁלְּךְ אֲנִי הוֹלֵךְ? יָשַׁב אֶצְלוֹ אוֹתוֹ עָנִי, עַד שֶׁאָכַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ, וְאוֹתוֹ לֶחֶם שֶׁנִּשְׁאַר נָתַן לוֹ לַדֶּרֶךְ, וְהָלַךְ לוֹ.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא, לֹא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁדָּבָר זֶה יֵעָשֶׂה עַל יָדֵינוּ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אוּלַי נִגְזַר דִּין עַל אוֹתוֹ אִישׁ, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַזְמִין לְפָנָיו אֶת זֶה כְּדֵי לְהַצִּילוֹ. בְּעוֹד שֶׁהָלְכוּ, הִתְעַיֵּף אוֹתוֹ אִישׁ בַּדֶּרֶךְ. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ שֶׁלֹּא תִתֵּן לֶחֶם לָאַחֵר? אָמַר רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי יוֹסֵי, הֲרֵי מָזוֹן עִמָּנוּ, נִתֵּן לוֹ לֶאֱכֹל. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הֲתִרְצֶה לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ אֶת הַזְּכוּת? נֵלֵךְ וְנִרְאֶה, שֶׁהֲרֵי בְּוַדַּאי בְּצוּרַת פָּנָיו שֶׁל זֶה, הַדְּפוּס שֶׁל הַמָּוֶת נֶאֱחָז, וְרָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַמֵּן זְכוּתוֹ כְּדֵי לְהַצִּילוֹ.

בֵּין כָּךְ יָשַׁב אוֹתוֹ הָאִישׁ וְיָשַׁן תַּחַת אִילָן אֶחָד, וַחֲבֵרוֹ הִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ וְיָשַׁב בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי חִיָּיא, כָּעֵת נֵשֵׁב וְנִרְאֶה, שֶׁוַּדַּאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְהַרְחִישׁ לוֹ נֵס. קָמוּ וְחִכּוּ. בֵּין כָּךְ רָאוּ צוּרָה אַחַת שֶׁל שַׁלְהָבוֹת עוֹמֶדֶת לְפָנָיו. אָמַר רַבִּי חִיָּיא, אוֹי עַל אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁעַכְשָׁו יָמוּת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרֵי אוֹתוֹ הָאִישׁ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַרְחִישׁ לוֹ נֵס. בֵּין כָּךְ יָרַד מֵאִילָן אֶחָד נָחָשׁ אֶחָד וְרָצָה לְהָרְגוֹ. קָמָה אוֹתָהּ צוּרָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ. סוֹבְבָה הַצּוּרָה בְּרֹאשָׁהּ, וְהָלְכָה לָהּ.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְלֹא אָמַרְתִּי לְךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹצֶה לְהַרְחִישׁ לוֹ נֵס, וְלֹא תוֹצִיא זְכוּתוֹ מִמֶּנּוּ? בֵּין כָּךְ הִתְעוֹרֵר אוֹתוֹ הָאִישׁ, וְקָם וְהָלַךְ לוֹ. אָחֲזוּ בּוֹ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסֵי, וְנָתְנוּ לוֹ לֶאֱכֹל. אַחַר שֶׁאָכַל, הֶרְאוּ לוֹ הַנֵּס שֶׁהִרְחִישׁ לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

פָּתַח רַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר, (תהלים לז) בְּטַח בַּה' וַעֲשֵׂה טוֹב שְׁכָן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה. אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ שֶׁל הָאִישׁ שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי מְעוֹרֵר טוֹב עִם כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וּבַמֶּה? בִּצְדָקָה. שֶׁכְּשֶׁצְּדָקָה מִתְעוֹרֶרֶת, הוּא טוֹב, אָז מִתְעוֹרֵר אֶל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה כָּתוּב (משלי י) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁצְּדָקָה הִיא עֵץ הַחַיִּים, וּמִתְעוֹרֶרֶת עַל אוֹתוֹ עֵץ הַמָּוֶת, וְלוֹקֵחַ אוֹתָם שֶׁאֲחוּזִים בּוֹ וּמַצִּילָם מֵהַמָּוֶת. מִי גָרַם לְאוֹתוֹ עֵץ חַיִּים שֶׁיִּתְעוֹרֵר לָזֶה? הֱוֵה אוֹמֵר, אוֹתָהּ צְדָקָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה, כִּבְיָכוֹל הוּא עָשָׂה אוֹתוֹ לְמַעְלָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קו) עֹשֵׂה צְדָקָה צְדָקָה בְכָל עֵת. וַהֲרֵי נִתְבָּאֵר.

2. "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה אמר ליה במה אתה סועד א"ל בבשר שמן ויין ישן רצונך שתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שהרגו נחמיה אדרבה אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה אלא איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר לו במה אתה סועד אמר לו בתרנגולת פטומה ויין ישן אמר ליה ולא חיישת לדוחקא דציבורא א"ל אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא קאכילנא. דתנינא (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן" (כתובות דף ס"ז עמוד ב)