Torah Wisdom
התורה מעלה את התפילות - פרשת לך לך מהגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ..... וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ"
"ואגדלה שמך" זה מרמז על לימוד הש"ס, שמך בגימטריא 360 ש"ס בגימטריא 360. צריך לדעת, אם אדם לא לומד ש"ס אז אין לו כלום, אין לו צלם אלוקים, אין בכלל בן אדם, כל השם של האדם, המהות של האדם נבנה מלימוד הש"ס, כל האדם זה רק הש"ס, וזה שה' הבטיח לאברהם אבינו "ואגדלה שמך", דהיינו שזרעו יעסקו בתורה וילמדו ש"ס (שמך), ורק זה נקרא תמימות, כמו שכתוב "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (תהילים קיט' א'), תמימות זה רק שאדם לומד ש"ס.
הרבי מביא בתורה א' - "דע כי ע"י התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם לפני כל מי שצריכין, הן ברוחני והן הגשמי," רק ע"י התורה מתקבלים כל התפילות וכל הבקשות, כל מה שאדם רואה שתפילה לא התקבלה, זה בגלל שהוא לא לומד מספיק ש"ס, כל החן והחשיבות של ישראל תלוי בלומדי הש"ס כי התורה נקראת "איילת אהבים ויעלת חן", שמעלה חן על לומדיה, התורה ממש מעלה חן על האדם, אדם בא הבייתה אם הוא למד תורה זכה לחן, אשתו רואה שיש לו חן השכינה שורה עליו אז יהיה שמחה בבית, אבל אם הוא בא בלי תורה, בלי חן, בא שבור, עצבני, אז אין שמחה בבית הזה.
ועכשיו בעוונותינו הרבים החן והחשיבות של ישראל נפל, עכשיו עיקר החשיבות הוא אצל הגויים, אצל הרשעים, וזה רק בגלל סיבה אחת, שלא לומדים ש"ס, "כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו", השכל האמיתי זה רק לימוד הש"ס חוץ מזה אין שום שכל בעולם, מה שמאיר לאדם ומכוון אותו זה רק השכל, אדם צריך לראות שהשכל יאיר וילך, יאיר ויגדל, כמו שכתוב "הולך ואור עד נכון היום", כל עבודת האדם זה רק להגדיל את השכל, וכפי מה שמגדיל את שכלו ולומד ש"ס, כך הוא בונה את בית המקדש, אם אנחנו רוצים לבנות את בית המקדש, להחיש את הגאולה, צריך להגדיל את השכל, להגדיל את הדעת, כמו שאמרו חז"ל "כל מי שיש בו דעת כאילו נבנה בית המקדש בימיו" וכפי מה שמגדיל את הדעת, את השכל כך הוא בונה את בית המקדש, כי מה שלא נבנה בית המקדש מכיוון שלא לומדים ש"ס בעיון, בעומק, היום לבנות את הבית זה פשוט רק ללמוד ש"ס ברגע שאדם ילמד ש"ס הסיטרא אחרא תיפול, וצריך לחדד את השכל, העבודה של האדם, זה לחדד את השכל, ללמוד תורה – שיהיה לו מח מהיר וחריף, מח מאיר כמו שאומר רבינו "מצווה גדולה לחדד השכל" – אומר החסד לאברהם שיש 10 מסכים על המוח 10 קליפות על המוח, וכל אחד צריך להסיר את הקליפות לשייף אותם, לנקות אותם, וזה רק ע"י לימוד הש"ס בעומק ובעיון.
אדם צריך דעת שברסלב וגמרא זה דבר אחד, הנקודה של ברסלב שהולכים לפי מה שכתוב ולא לפי הרגשות ודעות ולא לפי מה שנוח "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", שצריך לשמוע בקול הצדיקים, בקול הרועים. אם אתה חסיד ברסלב צריך לשמוע לליקוטי מוהר"ן – דבר ראשון בליקוטי מוהר"ן (תורה א') כתוב שאדם צריך שיהיה לו שכל, שילמד ש"ס ורק זה נקרא תמימות, - אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' אדם צריך לדעת שחסידות ברסלב לא באה ח"ו לבטל שום קוצו של י' שום מנהג של כלל ישראל, שום דבר שמקובל בעם ישראל, היא רק באה להוסיף עוד דברים, להוסיף יותר יראת שמים, יותר שמירת עיניים, יותר קדושה. לאדם יש אפיקורסות בלב, הוא לא מאמין שה' עומד מולו כל רגע, מה שאדם לא מכוון בתפילה, לא מרגיש שה' עומד לפניו זה בגלל שיש לו אפיקורסות בלב, שלא מאמין שה' נמצא.
שאדם מדבר עם חבר, הוא נזהר לחשוב על כל מילה שמוציא מפיו, בפרט אם זה מלך הוא נזהר יותר שלא יתפסו אותו באיזה טעות חס ושלום, באיזה דבר לא הגיוני שהוא ידבר, שהוא מדבר עם חבר הוא לא מדבר סתם, הוא יכול לדבר 10 שעות כי הוא רואה לפניו "אדם" עם פנים, ידיים, רגליים. וה' חי וקים נמצא מולנו ואנחנו לא מרגישים אותו, זה מראה שאין לנו שכל אין לנו מח, שאדם לא מרגיש את ה', ולא מכוון בתפילה זה רק בגלל שחסר לו שכל, כמו שיש מחלות שאנשים מאבדים את השכל ולא מכירים את ההורים שלהם, כך גם האדם אם אין לו שכל, אין לו תורה, הוא לא מכיר את אביו ואימו שזה הקדוש ברוך הוא, אם אדם היה יכול היה משתיל לעצמו שכל, אבל עדין לא מצאו איך להשתיל מוח.
ולקבל שכל ומוח, אומר רבינו הקדוש, זה רק ע"י לימוד הש"ס בעיון, לימוד התורה - וכשלומד תורה זוכה לבטל האפיקורסות שבליבו, ולהרגיש את ה'. לחן לחשיבות ומתקבלים תפילותיו ובקשותיו.
פרפראות לתורה
אל הארץ אשר אראך (יב,א) - הארת הרצון
ופרש"י ולא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו וכו', כי עיקר שלימות א"י הוא ששם זוכין להארת הרצון המופלג, ע"כ לא גילה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו כדי שירצה וישתוקק ויתאוה יותר ויותר לבא לשם, ועי"ז דייקא יזכה לבא לשם ולקבל קדושת א"י בשלימות, שעיקרה הוא הרצון וההשתוקקות להש"י, שזהו בחי' כלל כל המניעות שיש לכ"א לדבר שבקדושה, וכל מה שהדבר שבקדושה גדול ביותר יש לו מניעות יותר. הכל בשביל זה, מחמת שעיקר הקדושה לזכות לרצון שהוא עיקר התכלית, ע"כ מונעין אותו כ"כ, כדי שיהיה לו רצון חזק יותר, שעי"ז יזכה להדבר שבקדושה בשלימות ולקבלו כראוי ברצון טוב ולהשתוקקות נפלא שזה עיקר התכלית. כי גם אח"כ כשבאין לא"י או להדבר שבקדושה, צריכין עוד להתגבר ברצונות טובים וכיסופין גדולים להש"י כי זה העיקר. וזה ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך, שהבטיחו על הבנים ועל הממון ועל השם וכו', )ליקו"ת ז'( כי השגת הבן הוא בחי' אי"ה, והשגת התלמיד הוא בחי מכה"כ, וצריך לכוללם יחד, ועי"ז נשפע פרנסה, ועי"ז זוכין להארת הרצון. וזה בחי' הדעת הקדוש שזוכין בארץ ישראל. וע"י הארת בן ותלמיד זוכין לפרנסה ועשירות, וזהו שהבטיחו על הממון כ"ש "ואברכך" בממון. כי ע"י זה הדעת זוכין לממון ועשירות. וזהו "ואגדלה שמך" כי כל מה שמתגברין ברצונות טובים וכיסופין קדושים להשם יתברך, נכללין ביותר בשמו הקדוש, וכמו כן נגדל שמו בעולם, והכל משתוקקים ורוצים להכלל בו ולהתקרב אליו. וזה בחי' הה' שנתוסף על שמו, כ"ש "ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם", כי אות ה' אין בה ממשות רק תשוקה ורצון לבד, שזהו בחי' שם מ"ה הקדוש שהוא שם הוי"ה ב"ה. כי הה' הוא ולזה זכה אברהם ע"י גודל רצונו וכיסופיו הטובים להש"י, שעי"ז זכה לא"י ולהגדיל שמו וכו', וכ"ש )ליק"א קמב( שעיקר העבודה של אברהם אבינו היתה הרצון הטוב, כי הוא נדיב לב הראשון, כי לא היה אז עדיין תורה וכל עבודתו היה רק רצון והשתוקקות וכיסופין טובים. וכן גם עתה אחר מתן תורה העיקר הוא הרצון הטוב. (לקוטי הלכות, נט"י ו,כו-כז)
סיפור לפרשה
"ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב" (יג' ב')
האדמור רבי ישראל מרוז'ין נהל את חצרו בפאר חיצוני רב ובגינוני מלכות, שעוררו עליו פליאה מצד חסידים ו"מתנגדים" כאחד.
פעם שאלו אותו מקורביו: ילמדנו רבנו, כיצד מתישבת חסידות צרופה עם עשירות מופלגת זו, שאנו רואים אצל הרבי שליט"א? השיב רבי ישראל לשואלים: על אברהם אבינו מספרת לנו התורה: "ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב, וילך למסעיו מנגב ועד בית אל...". ונשאלת השאלה: מדוע ראתה התורה צורך לפרט פרט זה, שאברהם היה באותו הזמן משופע ברכוש רב? אלא – המשיך האדמו"ר מרוז'ין – התורה באה להדגיש בפנינו, שבשעה שאברהם אבינו החל מהלך ממקום למקום בכדי להפיץ ברבים את דבר ה', נתן את דעתו לקחת לדרך רכוש רב ככל האפשר. כי הנוהג שבעולם הוא, שבני האדם מתיחסים בכבוד ובדרך ארץ רק למי שהפרוטה מצויה בכיסו. וכבר מצינו במסכת גיטין (נט', עא'), שמשה רבנו, נותן התורה, ורבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, ורב אשי, מסדר הגמרא – שלושתם היו עשירים, ונתקים בהם "תורה וגדולה במקום אחד". והוסיף הריז'ינאי בחיוך: טוב הדבר שכך היה, כיון שאם לא היתה אצלם " תורה וגדולה במקום אחד" – אפשר שלא היו בני האדם מקבלים את תורתם. ואף בתהילים מצאנו רמז לדבר: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" (קיט', עב') – מי שיש לו "אלפי זהב וכסף", גם תורה אוהבים לשמוע מפיו...