כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום. כך מנהיג הקב"ה את עולמו וכך לגבי כל אחד מאיתנו – קץ שם לחושך…פרשת מקץ

"ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" – לכאורה, הכל כדרך הטבע. יוסף יושב בבית האסורים במשך עשר שנים ואז פותר את חלומם של שר האופים ושר המשקים. הוא ממשיך לשהות בבית האסורים שנתיים נוספות ואז חולם פרעה את חלומו וההמשך ידוע. אולם ידוע הדבר, שאין הדברים כדרך הטבע אלא הכל מחושב ובהשגחה פרטית מופלאה.

לא היה יוסף ראוי להנתן בבית האסורים אלא עשר שנים, מפני שהוציא דיבה על עשרת אחיו, ונענש עליהם שנה עבור כל אח. כיון שאמר לשר המשקים "אם זכרתני…והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה", וכאילו תלה בשר המשקים את בטחונו לשעה קלה ולא בה' יתברך, לכן נגזר עליו לשהות בבית האסורים שנתיים נוספות.

ומדוע נאמר שעה קלה? בספר הפרשיות נאמר, כי מיד התחרט יוסף על כך שתלה בטחונו באדם בשר ודם והשכיח מליבו את שר המשקים, אך הקב"ה דקדק עמו כחוט השערה ונענש לשנתיים נוספות.

ומדוע נקבע שישב יוסף שתים-עשרה שנים בבית הסוהר ולא יותר או פחות? אומר מדרש רבה: "קץ שם לחושך" (איוב כח, ג). זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפלה, בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ – חלם פרעה חלום. כך מנהיג הקב"ה את עולמו וכך לגבי כל אחד מאיתנו – קץ שם לחושך. כאשר בשמים מחליטים כי הגיע הקץ לנסיון, להמתנה, לצמצום, לצער ולמניעות, הרי שברגע אחד הכל מתהפך לטובה, ואליהו הנביא בכבודו ובעצמו מבקר אצלנו ומבשר לנו את הבשורה המיוחלת לה חיכינו ועליה התפללנו שנים רבות. כי אצל ה' יתברך הכל אפשרי וכהרף עין, ואין שום יאוש בעולם כלל!

אל לנו לחשוב: 'כל כך הרבה זמן אני מחכה, אני מתפלל ומתחנן, והישועה לא באה, מדוע שתבוא דווקא כעת?' אדם צריך לחיות את חייו בשמחה, כי כך ה' יתברך רוצה אותו, בשמחה. וכשבשמים רואים שלמרות העיכוב, החסרון וכו', האדם עובד את ה' וחי את חייו בשמחה, הרי אפשר לתת לו את כל חסרונו משום שאין כאן יותר נסיון. וגם אם האדם לא רואה שום סימן או רמז שמשהו עומד לקרות, שהישועה בפתח, יאמין שתפילה מצטרפת לתפילה, מצוה למצוה, וברגע אחד ישועתו תגיע.

מרבים להשוות את בוא הגאולה לגאולתו של יוסף הצדיק – כהרף עין. ודאי, הגאולה לא תבוא "סתם כך". גם יוסף הצדיק לא הורץ "סתם כך" מן הבור. "קץ שם לחושך" אומר המדרש, ומלכתחילה נשלח שר המשקים לכלא, ובהגיע העת חלם פרעה את חלומו, ונאמר במדרש רבה: "אמר הקב"ה, אם יבוא יוסף תחילה ויפתור את החלום, אין זה שבחו. יכולים החרטומים לומר לו, אילו שאלת אותנו כבר פתרנו אותו לך, אלא המתין להם עד שנתייגעו והוציאו את רוחו (של פרעה) ואחר כך בא יוסף והחזירה".

ופרעה התאכזב מפתרון החלום של חכמיו, ושר המשקים סיפר על יוסף – אלא שיוסף לא ידע מכל זה, הוא המשיך את שיגרת חייו וחשב שהיא אף תימשך כך מי יודע עד מתי, ולא היה מודע למה שמתחולל בחוץ, שכל המתרחש בגינו ובעבורו.

כך גם בעניין הגאולה הקרובה כל כך, "קץ שם לחושך", וכל מצוה ומצוה מחישה את הקץ, והכל מצטרף לחשבון אחד גדול, ואין אנו מודעים לכל המתרחש, רק סימנים זעירים מבצבצים המבשרים את בוא הגאולה, כי אז ויתקע בשופר גדול "והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד, ז).

ואם כך הוא הדבר בעניין הגאולה הכללית של עם ישראל, הרי שהוא בדיוק כך ביחס לגאולה הפרטית של כל אחד ואחד. דווקא מתוך הצער מתגלית הישועה, בדיוק כפי שקרה בעניין הגביע שנמצא באמתחת בנימין. על זה אומר רבי נתן: "הנה גודל מרירות הצער שהיה להם (לאחים) ע"י הגביע שנמצא באמתחת בנימין. ואחר כך על ידי זה דייקא, נתגלה להם יוסף ונקבצו יחד וכו'. זהו רמז לידע ולהודיע שכשהאדם בצער גדול ומר מאוד, עד שמעקם ליבו מאוד מאוד, ידע ויאמין שגם זה לטובה ובודאי נעלמין רחמים נפלאים במרירת הצער הזה, רק שצריכין לצעוק ולהתפלל לה' יתברך ולחכות לרחמיו. דווקא מתוך הצער מתגלית הישועה" (אורח חיים הודאה, ו').

חלום פרעה

פירושים רבים ניתנו לעניין החלום, נציין שניים מהם:

שמחה ועצבות

שבע פרות שמנות – בחינת שמחה.
שבע פרות רזות – בחינת עצבות ויגון.

"ומתגבר העצבות והיגון על הטוב והשמחה, ועיקר העצבות הוא בעניין הממון והפרנסה והעשירות, שאפילו מי שיש לו ממון ועשירות הרבה, חסר לו בכל פעם יותר, ודואג יותר מן העניים, בחינת מרבה נכסים מרבה דאגה, בחינת ולא נודע כי באו אל קרבנה. והתיקון לכל זה הוא בחינת יוסף הצדיק, שהוא יודע להמשיך שמחה גם בעומק הגלות, בעומק החושך" (אורח חיים, הודאה, ו').

ואכן מספר לנו המדרש כי הביטוי "איש מצליח" שנאמר על יוסף בפרשתנו הוא לשון מפזז ומרקד, שגם בעבודתו בבית הסוהר היה מפזז ומצליח לשמח נפשו, כי עיקר העצה לשמח נפשו היא במילי דשטותא.

אדם שמאמין כי אין דבר רע יורד מן השמים, אלא רק טוב, הוא אדם שחי בשמחה. יעקב אבינו בא בטענה לבניו על כי הזכירו שיש להם עוד אח קטון, בנימין, ואומר: "למה הרעותם לי". "אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך את בני במצרים והוא אומר "למה הרעותם לי", היינו שאמר "נסתרה דרכי מה'". זו דרכו של האדם, שהוא מלא תרעומת ומתאונן כל היום, והאמת היא שאין לשער את רב החסד שהבורא עושה עמו כל רגע ממש. שכל מקרה שקורה לאדם פה בעולם הזה הלא הוא בהשגחתו יתברך, שהוא הטוב והמטיב בלי גבול ובלי תכלית. יעקב אבינו בחיר האבות, שעליו אומר המדרש כי מעולם לא אמר דבר של בטלה, וכאן הוא מצא מקום להתאונן. והרי הכל היה להיפך ממה שהוא חשב. כי מה' יצא הכל אך ורק לטובתו. וזה קל וחומר בכל הנוגע אלינו, כמה אנו צריכים להישמר שלא יהיה לנו שום טענות על הקב"ה" (יד יחזקאל).

הסתפקות היא שמחה. והיא מידתם של האבות הקדושים. באברהם נאמר: "וה' ברך את אברהם בכל". ביצחק נאמר: "ואוכל מכל (המטעמים שהביא לו יעקב) ואברכהו גם ברוך יהיה". ביעקב נאמר: "יש לי כל". בכל מכל כל! שום דבר לא חסר, מסתפקים במה שיש וזוכים לשמחה.

רעב ושובע

שבע פרות טובות – שובע. ושבע פרות רעות – שבע שנות רעב, שהם בחינת תאות ממון. שכל מה שיש לו יותר, חסר לו יותר. הרזות בולעות את השמנות. העשיר תמיד רעב לבלוע ממון הרבה, והתיקון – הצדיק שבדור (יוסף) שעיקר תיקון תאות ממון – על ידו. והעצה שהוא נותן – צדקה, לתת חומש. (רבי נתן, ברכת המזון, הלכה ד').

העולם כולו עומד על הצדקה. חז"ל משלו את הצדקה לבגד, וכשם ש"כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כך הצדקה, כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (ב"ב, ט ע"ב).

ויוסף הוא השליט

"צדיק האמת, ממנו כל ההשפעות והברכות כידוע, בחינת ויוסף הוא השליט הוא המשביר לכל עם הארץ. שכל עם הארץ, שהם כל בני אדם שבעולם, כולם יונקים ומקבלים השפעתם רק מהצדיק שהוא בחינת יוסף. ועיקר מעלת וגדולת הצדיק האמיתי, הוא על ידי מידת הענוה והשפלות, בחינת "ונחנו מה", כי ענוה גדולה מכולם, כמו שאמרו רז"ל. וכל אחד כפי מה שמבטל עצמו ומרגיש שפלותו באמת, כמו כן הוא זוכה להתקרב באמת להצדיק האמיתי. וכן כל מה שהוא מתקרב יותר להצדיק ונכלל בו באמת, כמו כן הוא זוכה יותר לבחינת ענוה באמת, שזה כל תיקונו. ואז נמשך עליו ברכה ותוספות שפע ורב טוב, בבחינת מאן דהוא זעיר הוא רב" (הלכות עורלה, ה, ד).

יהי רצון שנתחזק בשמחה, בנתינת צדקה ונזכה לכל הישועות בחינת "קץ שם לחושך".