הכוח לגאולה מגיע מהענווה הגדולה ביותר – הרה"ח ר' עופר ארז שליט"א מסביר בשיעורו המרתק לפרשת השבוע, כיצד משה רבינו זכה בזכות ענוותנותו הגדולה לגאול את עם ישראל. וכיצד הענווה היא הבסיס והפתח לגאולה.

בפרשת שמות אנחנו מתחילים ללמוד את הנושא של גאולת מצרים, וכידוע משה רבינו הוא המנהיג שנבחר להוציא את עמ"י ממצרים. כשאנחנו רואים את ההתנהגות והמחשבה והמידות של משה רבינו מה נדרש מהמנהיג של עמ"י ומה אנחנו יכולים ללמוד מהנושא, כידוע כשה' אומר לו לך תשאל את עמ"י הוא מתנגד, ויש כמה סיבות למה משה התנגד ללכת לגאול את עמ"י ולהיות השליח. אחד הסיבות ורש"י כותב את זה, בפסוק "ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו" [שמות ד', י"ב] ורש"י עומד על הנקודה הזאת מדוע דייקא על שמח בליבו, ורש"י אומר נקודה שכתובה במדרש שה' אמר למשה אל תחשוב שאהרן אחיך יקפיד עליך על זה שאתה לא עולה לגדולה, אלא "וראך ושמח בליבו", שהוא ישמח אפ' בלב ולא רק כלפי חוץ, וכאן אומר המדרש שאחד הסיבות שמשה התנגד ללכת לגאול את עמ"י, זה משום שאהרן היה יותר מבוגר ממנו והוא היה כבר נביא במצרים, ומשה חשש שמא אהרן יקנא או יצטער מזה שמשה הוא זה שזכה לעלות לגדולה.

רגישות לפגיעה ביהודי – גם במחיר הגאולה

אנחנו לומדים מפה דבר נורא מאוד, כי מדובר פה על המהלך ההיסטורי הכי גדול שהיה מבריאת העולם ועד שיבוא משיח צדקנו. להוציא את עמ"י ממצרים, ולתת להם את התורה, וכ"ז חושש משה רבינו להרגשה הפנימית של אהרן אחיו, שאם אהרן יצטער מזה שהוא יגאל את עמ"י אז הוא מסרב לגאול את עמ"י והוא מוכן לוותר על כל המעלות וכל כל הגאולה של עמ"י, ובלבד שלא לפגוע ביהודי אפ' פגיעה קטנה. וכשהקב"ה רואה את זה אז הקב"ה מגלה למשה אל תחשוב שהוא יפגע, אלא וראך ושמח בליבו. שהוא ישמח אפ' בליבו, וכאן אנחנו רואים את הגדולה והרגישות של משה רבינו, שהוא לא מוכן ללכת לגאול את עמ"י אם זה יפגע מעט ביהודי, זה ההנהגה וגדולת עבודת המידות של משה רבינו אבל בד בבד אנחנו רואים את גם את גדולתו של אהרן, אהרן הקב"ה מעיד שהוא ישמח בליבו בשמחה שלמה.

שמחה שבלב וזכייה לכהונה גדולה

לכן אומר רש"י שהוא זכה לחושן, שנמצא על הלב, שזה האורים ותומים שרק הכ"ג הולך עם האורים ותומים. מכאן שזה שהוא שמח בליבו מכאן שהוא זכה להיות כ"ג וכל הצאצאים שלו יהיו כהנים גדולים. מפה אנחנו למדים עוד נקודה בענין של גאולה. שאהרן זכה לכהונה גדולה בגלל שהוא לא קינא במשה רבינו, ואם אנחנו מתבוננים בזה משה ואהרן שני המנהיגים הגדולים של עמ"י במה הם זכו לנקודה שלהם של ההנהגה בזכות שהעבודת המידות שלהם – משה מקפיד לא לפגוע באף אחד אפילו לא בדקות, ואילו אצל אהרן אנחנו רואים שאע"פ שהאח הקטן שלו עולה לגדולה והוא המנהיג של עמ"י, אהרן לא מקנא ולא מצטער אפ' כחוט השערה וזה מה שהקב"ה מגלה למשה רבינו ושמח בליבו שיהיה לו שמחה בשלימות אפ' בלב!

תיקון המידות כתנאי לגאולה

ומכאן אנחנו רואים דבר נורא, עד כמה גדול אצל הקב"ה וכל הגאולה תלויה בזה, במה? בתיקון המידות. התיקון של המידות של בנ"א לחברו כ"כ גדול אצל הקב"ה, כל הגאולה תלויה בזה, ולכן שני המנהיגים של עמ"י משה ואהרן שזכו להוציא את עמ"י ממצרים ושהיו שווים במדרגתם לא זכו למה שזכו אלא בזכות תיקון המידות שלהם.

"שלח נא ביד תשלח" – עומק ענוות משה

נקודה נוספת שאנחנו רואים עוד נקודה זה שמשה רבינו במשך שבוע שלם התנגד ללכת לגאול את עמ"י, והאמת צריך להבין מדוע משה רבינו התנגד ללכת לגאול את עמ"י, ונראה עוד סיבה. כתוב "ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח" [שם, ה, י"ג] ושואלים המפרשים ורש"י גם מביא את זה בשם המדרש, והתרגום יהונתן בן עוזיאל, וברמב"ן, ויש על זה כמה פי', פי' ראשון שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח, כמו שאמרנו מקודם תשלח ביד אהרן. אל תשלח אותו הוא יותר ממני בגדולה וכו'. פי' נוסף אומר התרגום שלח נא ביד פנחס, מסתבר שפנחס היה חי ומשה ראה ברוח קודשו שהוא אליהו והוא יבשר על הגאולה האחרונה, ולכן אומר משה רבינו תשלח ביד מי שאתה הולך לשלוח בסוף כל הדורות, והרמב"ן אומר אני מפרש לפי פשוטו של מקרא, שלח נא ביד תשלח, כל מי שתשלח בעולם יהיה יותר טוב ממני.

שפלות וענווה ככוח הגאולה

הרמב"ן מפרש פה פירוש נורא מאוד, משה רבינו אומר להקב"ה כל אדם בעולם שתשלח אותו הוא יהיה יותר טוב ממני, משה רבינו לא מדבר בלשון מליצה, ובפרט שהוא מדבר עם הקב"ה מכאן רואים עד כמה הענווה גדולה ומקיפה של משה רבינו, פירוש הדבר שמשה רבינו אומר אני יותר מכל אדם שבעולם, מובא ב"אבות דרבי נתן", 24 מוכי שחין היו בירושלים. מוכי שחין זה לא דבר פשוט, זה מצורעים שאחד מהדברים הכי לא נעימים שהבנ"א מוציא מוגלה וריח לא טוב, וגם אם הבנ"א יש לו דין של צרעת אז כל מי שמתקרב אליו הוא צריך להגיד לו אני טמא, אל תתקרב אלי, ככה לחיות כמה חודשים זה שפלות נוראה ביותר, לכן אומר האדר"נ עשרים וארבע מוכי שחין היו בירושלים ומשה הרגיש שהוא יותר גרוע מהמצורע הכי גרוע בעולם. אנחנו רואים מפה דבר נורא מאוד, עד היכן מגיעה הענוה של משה רבינו, ופירוש הדר שמשה רבינו רואה את עצמו, את הפחיתות שלו, את החולשה שבו, מה הוא צריך עוד לתקן, ושהוא בעל תשובה, ומה שהוא עדיין לא הספיק לתקן ומה שמשה רבינו אומר להקב"ה איך אתה חושב שאדם כמוני יכול לגאול את עמ"י אני בעצמי צריך לחפש את הצדיק שיכול לתקן אותי, אני כ"כ רחוק מהתיקון שלי, וברגע שהצדיק מרגיש כזאת שפלות, אז הקב"ה אומר לו לך תגאל את עמ"י. אחד מספרי החסידות החשובים פרי הארץ היה תלמיד של המגיד ממעזריטש, בשביל שהצדיק יכול לגאול את עמ"י, פירוש הדבר לא רק גאולה חיצונית, להוציא את עמ"י ממצרים אלא זה גם להוציא את מצרים מתוך עמ"י, כי תרבות מצרים הייתה כולה ארבעים ותשע שערי טומאה וערוות הארץ וכישופים ועבודה זרה וכל הדברים הכי גרועים בעולם. המנהיג של עמ"י זה לא רק להכות את פרעה, אלא זה איך להוציא את כל הטומאה שהשתרשה בתוך עמ"י איך מוציאים את זה מתוכם, אומר הפרי הארץ בשביל להוציא את עמ"י משם הצדיק חייב להרגיש שהוא הכי גרוע בעמ"י ואין לו שום הרגשה של גדלות או גאוה או איזה שהיא הקפדה, כי בשניה שהוא רואה אפי' את היהודי הכי גרוע הוא אומר אבל אני יותר גרוע ממנו, אומר הפרי הארץ בכח הענווה והשפלות הזאת, הצדיק מתחבר באהבה עם כל נשמות ישראל וע"י זה כאשר הקב"ה שולח אותו הוא יכול לגאול את עמ"י כי ברגע שהבנ"א מרגיש על השני כעס, גאוה, הקפדה, איך אתה מתנהג, מי אתה בכלל, וברגע שיש את הנקודה הזאת, אי אפשר כבר לעזור לעמ"י, הצדיק חייב להרגיש דעתו של משה רבינו שפלה יותר מכל המיני שחין שבירושלים ומכל המצורעים ומכל הפגומים במידות והתאוות והוא מרגיש שהוא יותר גרוע מכולם אומר הפרי הארץ ובזכות ההרגשה הזאת ובזכות ההסתכלות הזאת הוא יכול מתחבר עם כל נשמות באהבה, וכאשר הוא מתחבר הוא יכול לעלות את כל הנשמות יחד איתו.

הפגם שיש כאשר לא דנים לכף זכות

ומכאן אנחנו לומדים שכאשר אנחנו מסתכלים אחד על השני אם זה מגאוה איך הוא מתנהג, מיהו, מה הוא, או איזה הקפדה וכעס על השני. מכאן אנחנו לומדים את גודל הפגם שיש בזה כי כשיש כזה פגם הנפשות נפרדות. וזה שורש החורבן של ביהמ"ק שעיקר עבודתנו שמה גם שרבינו אומר בתורה רפ"ב שלמצוא בכל יהודי את הנקודה הטובה, ולמצוא גם נקודה טובה בעצמינו, אבל כל זה בלי כעס ובענווה הכי גדולה ובלי גאוה. ואדרבה אם אתה רואה יהודי שעושה משהו לא בסדר אז אומר רבינו, אל תכעס עליו, הפוך, תתפלל עליו שיתנהג בסדר. וזה אנחנו רואים בפרשה שלנו את העיקר של עבודת המידות ובחשיבות שיש בדבר. וזה כל כך פנימי וכ"כ עמוק עד שכל הגאולה תלויה בזה. משה רבינו זכה לגאול את עמ"י רק בזכות שהאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה, שאין לו שום הקפדה או גאוה מעל שום אדם אשר מעל פני האדמה. ואנחנו רואים עד כמה משה ואהרן ביניהם שאם יש לאהרן יהיה הקפדה קטנה אז משה לא רוצה ללכת לגאול את עמ"י. לעומת זה אנחנו רואים את אהרן כמה הוא עובד על המידות שלו, כמה הוא מתקן בעומק עומק פנימיות הלב שלו איזה שהיא נקודה של קנאה, עד שהקב"ה מעיד עליו "וראך ושמח בליבו", עד שהוא זכה להיות הכהן הגדול, ולגאול עם משה את עמ"י.

שבת שלום ומבורך!