זאת לא ניסת עדיין לצעוק כל היום: "רבונו של עולם, הטעימני טעם סוכה"! איזה טעם היית טועם אחר כך בקדושת הסוכה (רבי נתן)

רק מילה אחת – אשרינו!

שמחה ביהדותנו, זה השורש של השמחה. בורא עולם חמל עלי ולא עשני גוי, יש דבר יותר משמח מזה? הסוכה זה חיבוק שמחבק אותנו הקב"ה כמו שכתוב "וימינו תחבקני" ואומר הארי"זל שהכוונה היא לסוכה.

הקב"ה ריחם עלינו ונתן לנו מצוות סוכה, שתשמור אותנו בתוך הקדושה גם אחרי שהסתיימו להם הימים הקדושים.

האור של הסוכה הוא כזה עצום, שאפילו כשבונים סוכה ברחוב, שזה רשות הרבים, שכל השנה זה רחוק מהקדושה, בסוכות גם מקום כזה מתקדש.

סוכה היא חתיכת עולם הבא בתוך עולם הזה. שם אני הכי קרוב אל ה'. הישיבה בה מרוממת את הנפש ומגביהה אותנו לפסגות גבוהות, יותר מטפח מעל הקרקע.

ואני קירבת ה' לי טוב. אם אני קרוב אל ה' אז טוב לי, ואם אני לא קרוב אל ה', לא טוב לי. בכלל לא חשוב מה יהיה לי, מה יתנו לי, אם אני לא קרוב אל ה', לא שווה לי כלום.

סוכות זה שלמות השמחה. שמחים עם ה' לא רק כשתוקעים בשופר ומתפללים, גם כשאוכלים ושותים ורוקדים. זה עצם מה שהחג הזה בא לומר. שהקשר עם ה' הוא טוטאלי , בכל המצבים ובכל הזמנים.

כשהיה בית המקדש, לא היו מפסיקים לרקוד ולשיר במשך כל שבעת הימים, לא ישנו במיטה מרוב אור ושמחה כי כשאדם שמח הוא כמעט לא צריך לישון.

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" זה מצווה מהתורה וזה לא נאמר לא על פסח ולא על שבועות, רק על חג הסוכות. התורה מצווה עלינו לשמוח ולרקוד בלי הפסק כל שבעת הימים.

מלכות השם זה לא רק בעולמות הגבוהים שהיינו בהם בתחילת החודש. לשיא הקשר שלנו עם ה' מגיעים דווקא עכשיו, עם כל הדברים האלה שנראים אולי עבודות חיצוניות, האור האלוקי מתגלה לא רק בבית הכנסת בתפילות ושופרות, האור האלוקי יורד אלינו לתוך הסוכה, כשאנו אוכלים ושותים ושמחים.

ה' מחל לנו על כל העבירות, אז שלא נשמח?! שהרי ממה עושים את הסכך? מפסולת גורן ויקב. הפסולת הזו, זה כל העוונות שלנו אבל אצל ה' הפסולת היא סולת. ממנה עושים את החלק הכי קדוש בסוכה, את הסכך הקדוש.

"אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'" (וזאת הברכה, לג, כט). אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שיש לנו אבא כזה גדול, שהכל שלו, ומרוב אהבתו אותנו, הוא רוצה לתת לנו הכל.

יותר מכל דבר אחר יהודי רוצה להרגיש קרוב אל ה'. ואת זה מרגישים הכי חזק עכשיו. הקירבה המיוחדת שמרגישים בתוך הסוכה, רומזת לנו שאפשר לחפש סוכות רבת נוספות שמוכנות לנו גם בשאר ימי השנה. כל מילה של תפילה זה סוכה, כל הרמת ראש, כל דקה של התבודדות, זה הכל סוכות. אפשר להרגיש את ה' בכל המצבים ובכל העיתים. אפשר להמשיך את האור של הסוכה לתוך הרבה רגעים אחרים בחיים. אם רק נעזוב את כל השטויות שלנו, את כל מה ששייך לגשמיות. לכן קוראים בסוכות את קוהלת, הבל הבלים אמר קוהלת, הכל הבל. להפוך את ההבלים של העולם שזה אני ואני ואני להבל פה קדוש שמהלל ומשבח ומודה לה'. כי אם כל הזמן אני,  אז אין מקום להקב"ה. הכל סתום. הפוך ממה שאמר דוד המלך. "לבי חלל בקרבי", אצלי זה לא סתום, אצלי יש הרבה מקום בלב להקב"ה.

השמחה בסוכות היא שמחה של אמונה בה' ובטחון מוחלט בישועתו. כמו שאז כשיצאנו ממצרים הגנו עלינו ענני הכבוד ופילסו לנו את הדרך, כך עכשיו, נמצאים בסוכה וחוסים בצילו של הבורא. נוטלים לולב ומנענעים בו לכל הצדדים, רמז שהקב"ה מושל בכל מקום. "מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז : ).

יהודי צריך להעמיק כל חייו את האמונה שכל מה שעובר עליו וקורה איתו, זה הכל מה', עד שיגיע למצב של "כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה", שזה דרגה מאוד גבוהה של אמונה.

כמו סיפור (אמיתי) על משפחה שבנתה את סוכתה ברחבה שלצד בנין המגורים שלהם לאחר שהסוכה במרפסת כבר לא יכולה היתה להכיל את בני המשפחה, לצד עוד הרבה סוכות שבנו שכנים נוספים. והנה, לאחר שעות רבות של עבודה מאומצת של אבי המשפחה וששת בניו ניצבה לה הסוכה על מכונה לשמחת כולם. להוציא שכן אחד, שהחליט שלא בא בחשבון שהסוכה של השכנים תתפוס לו את מקום החניה הקבוע שלו ובחמת זעם עלה לדירת המשפחה ודרש לפרק את הסוכה לאלתר ולא היה מוכן לשמוע מילה אחת נוספת בענין הזה. רשעות לשמה, אטימות לב שאין דומה לה, הרי את הרכב אפשר להעמיד קצת הלאה, וזה בסך הכל שבוע, לדרוש מהם לפרק סוכה שכבר הוקמה? ואבי המשפחה מכופף את הראש ומוותר. למגינת לב ילדיו. הוא רוצה סוכת שלום, לא סוכת מלחמה, וכולם מפרקים ומעבירים את הסוכה לשדה קוצים סמוך. לילה ראשון של סוכות, בני המשפחה מתארגנים לשינה בסוכה כשלפתע ב-ו-ם נוראי זעזע את כל השכונה. גדר האבן שבמרפסת אחת הדירות הפונה אל הרחבה קרסה לפתע ונחתת על מכוניתו של השכן שהתרסקה לגמרי... וששה ילדים מבוהלים עם אביהם, מנסים לדמיין מה היה קורה אם חלילה הסוכה שלהם היתה ממשיכה לעמוד שם, בפינה ההיא של הרחבה שלצד הבניין... הכל מאת ה' והכל לטובה...

סוכות זה חג שעמוס במצוות, ומצוות זה מלשון צוותא וחיבור, הן מחברות אותנו אל ה'. מתי? כשאנחנו מקיימים אותן בשמחה. כי חבור עם בורא עולם אפשר רק על ידי שמחה. זאת בעצם הפנימיות של המצוות, שאנחנו שמחים בהן, ככל שאתה יותר שמח במצוה, היא יותר מחברת אותך עם בורא עולם. וכבר אמר האריז"ל שכל ההשגות שהוא השיג היו על ידי השמחה במצוות.

אדם שמשרה אוירת שמחה בבית שלו, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית כי כששמחים מרגישים הכי קרוב לה' וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום.

כשאבא  אוהב את המצוות ועושה אותן בהתלהבות, הילד רואה את העיניים הבורקות, הוא מרגיש את ההתרגשות של האבא והוא לומד מזה שזה הדבר הכי משמח בחיים. וההיפך כשהאבא מקיים את המצוות כי מה אפשר לעשות, צריך...

אדם ששמח במצווה, זה מראה שהוא עושה אותה מאהבה, עושה אותה עם כל הלב. וכשלא שמח בה, זה כבר לא מאהבה, אולי מיראה, אולי מהרגל, אולי רוצה להתהדר בה בפני אחרים.

שמחה זה אולי המצרך החשוב ביותר בעולמנו. אומר רבינו הקדוש: "כל החולאים, הרוחניים והגשמיים, באים מקלקול השמחה. לכן צריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן, וכל אדם מלא יסורים, על כן צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל" (ליקו"ת כד).

אנשים מוכנים לעשות הכל כדי להשיג קצת שמחה, מוכנים לבזבז הון במאמצים עקרים בדרך כלל להשיג שמחה מדומה.

אצל יהודי זה אחרת. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת עלי אדמות. יהודי שואב את שמחתו ואת חיותו מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונישא מלך מלכי המלכים ומהאמונה שכל מה שעובר עליו, הכל מהמלך והכל לטובה.

מורנו הרב: ["השמחה לא באה ככה סתם, השמחה זה הכי קשה מכל הדברים, המניעות הכי גדולות זה על השמחה, כל מה שהשטן נלחם זה רק בשמחה. בזה הוא נלחם, כל המלחמה שלא תהיה שמח. זה מעשה שטן שלא תהיה בשמחה, שלא תרקוד, ולא תשמח, כל אחד עובר עליו עלבונות ובזיונות, הרפתקות בגוף ונפש. יש הרבה סיבות להיות בעצבות, וזה הטבע של האדם להיות בעצבות, אבל עם שמחה אפשר הכל לסדר, אם אדם רוקד ושר לה', אז כל השפע מגיע אליו. עם שמחה זוכים להפוך את הירידה לעליה, להמתקת כל הדינים, לכל הישועות. ע"י השמחה אפשר לרפאות את כל המחלות שבעולם. אדם רואה שהוא נכשל, שהגוף התגבר עליו, עמלק התגבר עליו ורוצה להפילו בעצבות ומרה שחורה, אף על פי כן אסור לו ליפול בדעתו, הוא צריך מיד לחפש חברים, לרקוד לשמוח איתם, להגיד תהילים, לחפש כל מיני עצות איך להיות שמח. אנשים לא אוהבים לרקוד כי הריקוד זה השפלה, זה לא מכובד לרקוד, זה טוב לילדים... זה טוב לבחורים... ברגע שמקפיצים את הרגליים, מבטלים את כל הגזירות והדינים. יש עליך גזירה של חובות, אין לך שידוך, הולכים לקחת לך את הדירה, תקפיץ את הרגליים, תרקוד בכוח, תשמח בכוח, תשבור את הדין, תמתיק את הדין. כשאדם רוקד, ומכרכר, אז כולם צוחקים עליו וכשכולם צוחקים, נמתקים כל הדינים. כי ברגע שמתחילים לצחוק על האדם בארץ, ואומרים עליו, תראו את השוטה הזה, אז בשמים גם צוחקים, כל המקטרגים צוחקים עליו ומחשיבים אותו לשוטה, ולכן לא דנים אותו. ועל ידי זה נעשה המתקת הדינים"]

למה כל כך חשוב לעבוד את ה' בשמחה? איך זה שהקללות הנוראות ביותר שמוזכרות בתורה, זה הכל "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" ? כי כל הברכה בחיים היא רק מהחיבור עם ה', וכל החיבור הוא רק ע"י שמחת המצוות. נכון, ה' יתברך שמח בכל מצווה שעושים, אפילו שהיא בלי שמחה, אבל כשעושים את המצווה בשמחה, זה כבר משהו אחר לגמרי. כשאדם לא שמח, הוא לא יכול להתגבר על היצרים שלו, הוא לא יכול לבטל את התאוות שלו כי הוא צריך בכל זאת קצת חיות. אבל כשהוא שמח מכל מצווה שהוא מקיים, אז הוא כבר לא צריך את התאוות, אז כבר יש לו חיות אמיתית! חיות מהשם! שמחה מהשם! כשיהודי שמח בתורה ובמצוות, הוא יכול להתבודד יום יום עד שעם התפילות שלו יבטל את התאוות. כי התאוות זה קללה, זה מנתק אותו מהשם. רבונו של עולם תעזור לי שכל החיות שלי תהיה מהקדושה, מהתורה והמצוות, לא מתהאוות ח"ו.

שמחת תורה זו השמחה של כולם. של כל יהודי ויהודי. שמחה שמאחדת את כולם, מהגדול שבלמדניים עד הפשוט שבפשוטים. בשמחת תורה רואים כמה המחיצות הן מלאכותיות. המונים גודשים את בתי הכנסת ועוד מעט נראה אותם ורוקדים בהתרגשות עם ספרי התורה.

בשמחת תורה אפשר לראות איך בלב כל יהודי פועמת נשמה אלוקית טהורה וזכה מלאה אהבה לה' ולתורתו. בלי לדעת למה מוצאים עצמם המוני  יהודים שכל השנה אין להם קשר מיוחד לתורה ולמצוות אך היום הם באים, כאילו כדי להצהיר: גם אנחנו יהודים. המחזה הזה של המוני יהודים שממלאים את בתי הכנסת ולאחר מכן את כיכרות הערים בהקפות השניות הוא מחזה מרגש. רוקדים בלי הפוגה, עד שנשטפים בזיעה של מצווה.

בריקודים האלה אדם מראה את אהבת השם שלו. בריקודים האלה ממתיקים את כל הדינים. כמו שמספרים על יהודי שקיבל מכתב פיטורין ממש בערב חג סוכות והיה קשה לו לשמוח באמת, כי נתקף דאגות איך יפרנס את בני ביתו אחרי שהיה מלמד במשך הרבה שנים ומאוד אהב את מלאכתו. וכדי להתגבר על הדאגות הכריח את עצמו להצטרף למעגל הרוקדים בשמחת תורה ובדיוק אז החלה התזמורת לנגן מנגינה שדיברה אליו מאוד: "בך בטחו אבותינו, בטחו ותפלטמו". "אליך זעקו ונמלטו, בך בטחו ולא בושו". יש אלוקים בשמים שהכל ממנו, וצריך לקבל הכל באהבה ולדעת שרק לטובה נוהג עמו ה'. ה' לא יטשנו ולא יעזבנו.

וכך רקד ושר עד שהרגיש כמה טוב להישען על בורא עולם, הוא ישליך יהבו על השם והשם יכלכלו. הוא חש פתאום  כתינוק הנשען על זרועותיו של אביו והוא בטוח שם ומוגן כל כך. ואז הרגיש איזה טפיחה על השכם, מישהו קורא לו לעזוב לרגע את המעגל. אותו אדם שמע על פיטוריו והוא מציע לו ללמד בכיתה ד' ב"חיידר" שלו כי "שמך הטוב כמלמד נודף למרחוק". וכך חזר למעגל ואז כבר שינו את הניגון ומה ניגנו כעת? "יודו להשם חסדו ונפלאותיו לבני אדם"... (פניני בית לוי).

ככל שאדם לומד יותר, נוסף לו עוד חשק ועוד רצון לתורה, נפשו נכספת לחצרות הקודש ואין לו עוד שום עניין בתאוות העולם הזה.

"יהודי שלומד תורה הוא כמו דג במים. שם זה החיות האמיתית שלו. הוא כל כך דבוק בים התורה שהוא לא יכול לצאת מהמים. כמו דג. כשהוא יוצא מהמים הוא מרגיש שהוא מת. רק שם טוב לו. שם הוא מרגיש נפלא. שם זה האלוקות, שם זה האין סוף, זה הטהרה, זה הזיכוך, מי שצריך להיטהר נטהר במים. זה הטוהר. זה הזוך. זה עולם אחר לגמרי. שקט. נפלא. מרוחק מהעולם הזה של היבשה. משהו לגמרי אחר. יהודי שלומד תורה הוא כמו דג בתוך המים. עכשיו יגידו לו לצאת מהמים, דג שיוצא מן המים הוא ימות. יהודי לא יכול לצאת מהמים".

יהודי צריך לזכור בכל יום שה' שומר עליו ומגן עליו והולך איתו ומסוכך עליו בדיוק כמו הסוכה הקדושה. אדם צריך להמשיך את האור של הסוכה לכל החיים כולם. להאמין בה'. לבטוח בה'. לדעת שאם הוא חי עם הקב"ה, אף אחד לא יכול לפגוע בו.

דברי הרב מנחם אזולאי