"ויגש אליו יהודה" (מד, יח) - פרשת ויגש מהרב מנחם אזולאי שליט"א

"אני יוסף". צדיק האמת מתגלה. צדיק יסוד עולם. יוסף זה הכל, זה שורש לכל, ממנו כל השפע נמשך לעולם, יוסף הצליח להסתיר את האור שלו, את הכוח שלו, ויהי יוסף "יפה תואר ויפה מראה" זה ראשי תיבות "יתום", הצדיק הגדול הוא יתום, הוא נסתר לגמרי, לא יודעים ממנו כלום (חומש "היכל הברכה").

כוחה של אמת

איזה דבר נפלא זה האמת. אין דבר יפה יותר מן האמת. וכמה כוח יש לה. אדם הולך עם האמת, הוא יראה סייעתא דשמיא על כל צעד ושעל. למה? כי הקב"ה משתוקק לאמת וככל שהאדם יותר אמיתי, כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר.

כשניגש  יהודה לשטוח את טענותיו לפני יוסף, מה היה לו לומר שעוד לא נאמר?

מה היה לו לחדש, הרי כולם ידעו הכל.

הוא בסך הכל חזר בפרוטרוט על כל השתלשלות המאורעות בלי לחדש כלום. "אלא זה כוחה של אמת וזה עומקה. שאין צריכים לחדש בה דבר, אלא לדלותה בלבד ולהציגה כמות שהיא, כל אשר נאמר כבר וכל הידוע. אתה נוטל ומחבר דבר לדבר ומציגם יחד, והרי הם כחדשים, כובשים את הלב ומכניעים את השומע" (ספר הפרשיות).

יהודה לא מתייאש, גם אם הוא רואה שהכל סתום ואין פתח של ישועה. הוא בוטח באמת, נוטל אותה ומגיש אותה לפני יוסף כיון שיודע שאין לו משהו אחר, אלא האמת האחת והיחידה וממנה תצא הצלה וישועה.

אדם עובר מה שהוא עובר, יש לו עליות וירידות, פתאום יש איזה הקלה וגם הבנה, והוא רוצה להגיד תודה לה', ובמקום אחר עדיין מאוד קשה לו והוא רוצה לבקש מה' שפה יעזור לו יותר, וככה הוא מגיע ל"שעה" שלו בלילה, בשדה, נושא את עיניו אל השמים ואומר להשם את הכל, הוא לא מחדש לעצמו כלום, בודאי לא להשם שהכל גלוי לפניו אבל זה עושה לו טוב. זה משמח אותו כי זאת האמת שלו ברגע הזה והוא אמר אותה בצורה מסודרת, סידר לו את הראש.

לפעמים אדם מקטרג על עצמו כי על פי האמת שלו הוא פגום ומרוחק מאוד ועל ידי זה הוא מתייאש ומתרחק עוד יותר. זה אמת? אם זה מרחיק אותך מה' זה לא אמת! על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת רק מקרבת. במקום להאשים את עצמך, תתחזק!

אתה שייך לתורה הקדושה. אתה שייך ליהדות. הלימוד לא הולך לך, להתפלל בכוונה כמו שצריך לא הולך לך, פה פגמת ושם פגמת, אבל אתה שייך לתורה הקדושה! יש לך המון מצוות קדושות! אפילו אם אתה לא כזה מיוחד, אפילו אם אתה יהודי הכי פשוט, שרק חי לפי התורה, יש לך כל כך הרבה מצוות, בדברים הכי פשוטים. איך שאתה נועל וקושר את הנעליים, ואיך שאתה נוטל ידיים כשאתה קם מהשינה, או קוצץ ציפורניים, או נוגע במקום מכוסה בגוף, גם אתה שייך לעבודת ה'! גם לך יש פה שליחות לעשות!

כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול. ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו. רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות. והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. מחפשים את האמת לאמיתה ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאתנו באותו רגע, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו.

מה מפריע לנו? מה מבלבל אותנו? מה מרחיק אותנו מהאמת? היישות שלנו, האגו, הכבוד, כל הדברים שהופכים אותנו לכעסנים, ללא מרוצים, למקפידים, למקופחים. כשאנחנו נאבקים איתם, מנטרלים אותם, מצליחים להשליך אותם מנגד, זוכים אז לשמחה עצומה, זוכים לאיזה נגיעה בפסוק הנפלא הזה של דוד המלך בתהילים "ואנוכי אשמח בה'".

אתה רוצה קירבת השם? תהיה איש אמת. תתרחק מהשקר עד הקצה האחרון. "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת" (תהילים קמ"ה).

שקר ואמת משמשים אצלנו בערבוביה. תחשבו רק ביום אחד כמה שאלות נשאלנו ולא דייקנו? כמה שינינו? בכמה התחמקנו? וכמה ענינו במפורש דבר לא נכון? ואם כך ביום אחד, אז מה ביומיים... בשבוע... ויותר מכל אנחנו משקרים את עצמנו. שאנחנו לומדים מספיק, שאנחנו יודעים מספיק, שאנחנו צודקים.

האם אנחנו מסתכלים קודם כל על עצמנו ועל הפגמים והחסרונות שלנו לפני שאנחנו מתקיפים את השני על הפגמים והחסרונות שלו? אם היינו מסתכלים על עצמנו בעין האמת, היינו רואים שאנחנו לא יותר טובים, היינו מסוגלים לראות גם את הצדק של השני. אמת זה היסוד שעליו עומד כל הבניין. הקב"ה משתוקק לאמת. שלא נגזים, שלא ננפח, שנהיה מדוייקים. עד הקצה האחרון. שנחנך את הילדים להגיד את אמת. שלא יפחדו מהתגובה שלנו, ההורים. כי אם מפחדים, מגיעים לשקר כמו שאומר רבנו בספר המידות "השקר בא על ידי שמקבל על עצמו פחד מבני אדם". זה נכון בין הורים וילדים, זה נכון גם בין בני זוג. כשחוששים מהתגובה של השני, מתרגלים לשקר. אך כשמרגישים שאפשר לספר הכל לשני, כי גם את הטעויות שלנו מקבלים בהבנה, ובסלחנות, אז מתרגלים להגיד רק אמת.

אמת זה שמחה. אדם אומר את האמת, הוא מיד מרגיש את ה'. יוסף לא יכול להתאפק יותר והוא מתגלה לאחיו. אני יוסף. ומוסיף "ועתה אל תעצבו". עתה, כשנתגלה האמת, אין יותר עצבות, ואין יותר כעסים, ואין יותר תמיהות ואין יותר פחדים. יש רק שמחה.

כשאדם מחובר לאמת שלו, הוא חי בשמחה. הוא יודע מה המדרגה שלו, הוא לא עולה גבוה מדי. התורה מזהירה בפירוש: מדבר שקר תרחק! תתרחק מהשקר. השקר הוא דבר כל כך נורא, יותר מהכל. כשאדם זוכה לבדוק כל דבר לפני שהוא מוציא אותו מהפה, איזה דבר גדול זה!

מסופר על השל"ה הקדוש שהיה לו תלמיד אחד שלא היה מוציא שום מילה מפיו בלי לחשוב ולבדוק אם זו אמת גמורה. היה בודק כל דבר לפני שהיה אומרו. שאל אותו השל"ה הקדוש איך זכה למידת אמת כזו שחדורה לו בעצמות ממש?  סיפר לו התלמיד, שהוא וכל אחיו קיבלנו מדה זו מאביהם, שהיה תמיד מזהיר אותם, לומר אך ורק אמת. וכך היה מתנה עימם. אם קרה ועשיתם משהו לא טוב, שברתם, הרסתם, עשיתם עבירה ח"ו וכו', כל דבר – תבואו ותגידו לי את האמת, ולא אעניש אתכם! ולא רק שלא אעניש אתכם, אלא אני אסלח לכם סליחה גמורה, ואתן לכם פרס על שאמרתם את האמת, וגם אעזור לכם לתקן מה שקלקלתם. מצד שני- שימו לב! אם אתפוס אתכם אי פעם ששיקרתם, כל שקר שהוא, מאיזו סיבה שתהיה, אני אעניש אתכם כאלה עונשים קשים, ולא אסלח על זה כלל! כי הכי חשוב הוא, שתגידו תמיד רק את האמת! וכך, הם התרגלו לומר תמיד אך ורק אמת!

אדם בחושך, רע לו, איבד לגמרי את השמחה, מה העצה שנותן לו רבינו? לדבר דבור של אמת. איזה משפט אמיתי "אבא תרחם". "אבא אני כבר לא יכול יותר". "רבונו של עולם", עד מתי"?

ישי ירידות בחיים, אבל ה' מבטיח לנו שגם בירידות הוא אתנו, רואה אותנו, מרגיש אותנו, מלווה אותנו, לא עוזב אותנו לרגע. מתוך הפרשה: "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עליה" (מו, ד). ומובא בספרים  הקדושים שבזה הפסוק מרומז כל העליות והירידות העוברים על הבן אדם. ואם הוא זוכר שה' אתו כל שניה, גם כשהוא בשיא החושך, אם הוא זוכר אז נהיה לו יותר קל. אז הוא מתחיל להבין שהכל זה רחמנות של ה', שרוצה לקרב אותו אליו, שהכל קורה כדי לרפא אותו, לתקן, לזכך, לרחוץ, לטהר, זאת המטרה היחידה של היסורים העוברים עליו. זאת האמת.

הכל עומד על האמת. זה היסוד של התורה, זה היסוד של האמונה, זה היסוד של כל העולם כולו. האמת. מפה נבנה הכל. ומהי האמת? שהכל ה' עושה.

יוסף מנסה  להרגיע את אחיו: "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (מה,ח). לא אתם שלחתם אותי למצרים. ה' שלח אותי. תרגעו. הכל ה' עושה. ולא רק שהכל ה' עושה, הכל לטובה! "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (מה,ה) כדי שאוכל לפרנס אתכם בשנות הרעב.

באנו לפה כדי להבין שיש בעל בית לעולם והוא קובע הכל ועושה הכל וכל מה שאנחנו זוכים לעשות, זה כי הוא נותן לנו כוח לעשות. זאת האמת. ההיפך מזה זה השקר של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כשאדם מבין את האמת הזאת,  הוא מרבה לפנות לה' ולבקש מה' שיעזור לו כל דבר.

אנחנו שוכחים, יוסף לא שכח. גם כשהיה 12 שנה בבית האסורים וגם כשהיה 80 שנה מלך על כל מצרים הוא כל הזמן זוכר את ה' ומזכיר את ה'.

ואיך זה שאדם מצליח גם בלי לפנות אל ה'? גם בלי להתפלל? אדם כזה מאבד כל קשר עם הבורא וחסר לו את העונג ואת השמחה שיש למי שמאמין ודבוק בה'. זה בעולם הזה, ומי יודע מה הוא מאבד ח"ו מהחלק שלו לעולם הבא.

"אמת היא דבר שאנחנו מזכירים לפחות שלום פעמים ביום: "אמת מלכנו אפס זולתו" – בלי ה' אני אפס. כל אחד שרוצה את האמת, צריך לעשות חשבון נפש ולשאול את עצמו: האם אני יכול לעשות משהו בלי הקדוש ברוך הוא? האם אני יכול להצליח במשהו בלי הקב"ה? התשובה היא לא! אם כן, מה יש בידי לעשות? רק להתפלל על כל דבר ודבר, ולהודות על כל דבר ודבר. וכמו בגשמיות כך ברוחניות. כל מעלה רוחנית, הכל מיד ה'. וכל כשלון וחסרון רוחני- כי צריך עוד תפילה, עוד רצון, כנראה שהכלי שבנית לקבל את השפע עוד לא שלם" (המברך את עמו ישראל בשלום)

כשמחליט יוסף לגלות את זהותו לאחיו, הוא מצווה "הוציאו כל איש מעלי", אני רוצה להישאר לבד עם האחים שלי. רק כשכולם יוצאים הוא אומר: "אני יוסף"!!! למה? מה הסיבה שהוציא את כולם? רש"י הקדוש: שמא יתביישו אחיו מהנוכחים, לכן הוציאם. זה היופי של היהדות. העיקר לא לפגוע, לא לבייש, לשמור על כבודו של השני. העיקר לסלוח. כמו יוסף הצדיק. שלמרות כל מה שעשו לו אחיו, שהפשיטו את בגדיו מעליו, אטמו ליבם מבכיו ותחנוניו, השליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, הוא סולח. "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה". למה הוסיף "אחיכם"? לא מספיק להגיד אני יוסף? אלא רצה לומר, למרות שמכרתם אותי מצרימה, אני נשאר אחיכם, אין בליבי שום תרעומת, שום כעס, שום שינאה.

בין אדם לחברו זה מעל הכל, זו האמת של היהדות. מובא בשם הבעל שם טוב הקדוש שכדאי לאדם לחיות שמונים שנה, כדי שיעשה, ולו פעם אחת, טובה ליהודי, ואפילו טובה בגשמיות, ואפילו טובה קטנה, כמעט חסרת ערך, לא משמעותית. גם היא תירשם בספר הזכרונות. אנחנו צריכים להתייחס לאחרים, להאיר להם פנים, לקרב אותם, להתפלל עליהם, לשמח אותם, לפחות מה שאנחנו יכולים, ומה שאנחנו לא יכולים, אז לפחות בלב.

מספרים על רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל, המשגיח בישיבת מיר, אשר נסע ברכבת, וברגע שבו ננעלו דלתות הקרון, נשמטה מידו כפפה אחת מהחלון ונפלה על הרציף. רבי ירוחם לא יכול היה להספיק לרדת מן הרכבת ולקחת את הכפפה, וזאת משום שהרכבת כבר התחילה בנסיעה, ובהחלטה בת שניה אחת בלבד הסיר את הכפפה הראשונה... שכן הוא עצמו כבר לא יוכל להנות ולהשתמש בכפפה אחת, אבל לכל הפחות כעת יוכל להינות ולהשתמש בהן מי שימצא את שתי הכפפות גם יחד.

את גודל האהבה שהיתה לרב יצחק כדורי, זקן המקובלים, זיע"א, קשה להבין. הוא היה מתפלל בכותל בסוכות ומהסוכה עד הכותל היה לוקח לו שעה, כי היו ניגשים אליו לברכות, והוא בן 90, 100, היה מברך כל אחד, מאיר פנים לכל אחד. לאחר מותו מצאו עשרות כרכים מלאים בשמות ובקשות וסיפר הבן שלו שכל מי שהיה בא אליו הוא היה רושם את השם שלו, את התאריך מתי הוא בא ואת הבקשה. בשביל מה? בשביל שהוא יוכל להתפלל עליהם עוד פעם ועוד פעם. כזו אהבת ישראל היתה לו שאי אפשר בכלל לתאר.

אחדות אהבה ושלום, זה מה שה' רוצה מאתנו. הספור של יוסף ואחיו זה מסר לדורות, זה ספור שבא ללמד אותנו איך לא לנטור טינה, איך לסלוח, איך ללמד כף זכות, ואפילו לאהוב את מי שטעה ופגע בנו.