דברי חיזוק ואמונה לפרשת ויחי מהרה"ח הרב מנחם אזולאי שליט"א - "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (מז, כח) 

"יעקב אבינו לא מת" – לא טעם טעם מיתה. שכל מיתה היא עניין השתנות ומעבר מהעולם הזה לעולם הבא, ואילו יעקב, כל אותן השנים שחי במצרים, הטעימו הקב"ה טיפה של חיים מעין עולם הבא, ובמותו לא השתנה. מותו של יעקב וקבורתו, כאדם הפושט בגדיו ותולה אותם בקיר, לכשיצטרך, יחזור וילבשם (ספר הפרשיות).

"הללי נפשי את ה'" (תהילים קמ"ו).

מה הברכה שמברך יעקב את השבטים? "ויברכם ביום ההוא". הברכה של יעקב, שיזכו ליום ההוא, שיהיה להם את היום המסויים, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד. שיזכו לראות כמה מתנות שולח לנו הקב"ה שעה שעה, רגע רגע, שיזכו לראות איך כל דבר שאנחנו מקבלים כאן בעולם הזה, זה הכל מתנות שנותן לנו הבורא יתברך מרוב אהבתו אלינו.

עם קצת שפלות וענווה אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו. תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה, מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, ומחשבות בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה'. תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל אתה נתת לי.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא מקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכשרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.. אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

צריך להודות, להלל ולשבח לה' בלי הפסקה. צדיקים ידעו להודות על כל נשימה, על כל פסיעה, על כל דבר ואפילו הקטן ביותר.

אנחנו כל כך התרגלנו לטוב, שרק כשיש פתאום איזה חסרון, איזה צרה ח"ו, רק אז מבינים כמה צריך להודות כל הזמן, לא לחכות שה' יקח מאיתנו כדי שנתחיל להעריך מה היה לנו. כל הזמן לעצור, לשאת מבט אל השמים, להגיד תודה רבונו של עולם על הכל. כמו הספור על יהודי שפתאום החל לסבול מחוסר תיאבון נורא ובחילות קשות וכמובן שמיד נלוות לתחושות האלה דאגה מפני הבלתי נודע. הוא סבל מחולשה כזו נוראה, שכשראה איזה יהודי נושא את ילדו בן השנתיים על זרועותיו, רצה לצעוק לו -  אתה יודע להעריך את זה שאתה יכול  להרים ילד? אמרת על זה תודה לה'? חשבת על זה שלא כולם יכולים לעשות זאת? אני למשל, כך חשב, לא מסוגל אפילו ספר להרים. וכשסבל מבחילות נוראות, וראה עשרות אברכים בכולל סועדים את ליבם, אם לא היה מתבייש היה לוקח רמקול וצועק לתוך אוזנם: הי, אתם, אמרתם תודה על זה שיש לכם תיאבון? שיש לכם רצון לאכול? לראשונה, כך הוא מספר, הכתה בו המחשבה הזו שאנחנו לא יודעים להודות, הכל נראה פשוט, טבעי, מובן מאליו. רק כשלוקחים מאתנו ח"ו את המתנות המופלאות האלה מבינים איזה הפסד זה לחיות פה כל השנים ולא לדעת להודות,,, בחסדי ה' הוא הבריא, וחזר לאט לאט לחיים אך לא לאותם חיים. הוא התחיל פשוט להודות על כל דבר. על הרצון לאכול, על היכולת ללכת כל בוקר רענן ונמרץ לכולל, וכך היה חש הודיית אין קץ ואהבה עצומה לבורא (הופיע ב"קול תודה", עלון של "לעולם אודך", ארגון להפצת התודה).

שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו בארץ מצרים ודורשים חז"ל שהיו אלה שבע עשרה השנים הטובות מכל שנותיו. וזה פלא עצום. מכל שנות מגוריו בארץ ישראל לא היו לו ליעקב אבינו שנים טובות ומבורכות כמו השנים בהן ירד מצרימה, אל ערוות הארץ? דווקא שם היו לו חיים טובים? אלא מגלה לנו רבינו שעיקר שלמות השמחה זה כשמתגברים לחטוף את היגון והאנחה ולהפכו לשמחה, "כמו שלפעמים כשבני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ, שהוא בעצבות ובמרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים ומכריחים אותו בעל כורחו שיהיה שמח עמהם גם כן" (ליקו"ת כג).

צריך להכריז מלחמה על העצבות. אדם שרגיל בעיקר לבקש, רואה תמיד את מה שאין לו אבל מי שרגיל בעיקר להודות, רואה מה הוא מקבל. 23 שעות ביממה אדם צריך לחשוב ולדבר, עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו,  כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה צריכים להודות לה' יתברך, ברוך ה', יש מה לאכול, יש מה ללבוש, ואף על פי שעוד הרבה דברים חסרים, אל תחשוב כל היום מה חסר לך, אלא תודה על מה שהקב"ה נותן, וזה ימשיך עוד ועוד חסדים. ואותו דבר ברוחניות. ברוך ה', אני שומר תורה ומצוות, אני מתפלל בבית הכנסת, אני לומד תורה, ולהודות ולהלל לה'. להסתכל רק בטוב, לחשוב טוב, ואז ממילא יהיה טוב. ועל מה שלא בסדר, על מה שחסר, בשביל זה יש את השעה התבודדות. רק אחרי 23 שעות שאתה מודה לה' על כל החסדים, רק אז אתה יכול לבוא להתבודדות ולבכות על מה שאין, על מה שקשה.

כמו שיעקב אבינו חי שם במצרים בשמחה ונחת, כך יכול כל יהודי להמשיך שמחה וחיים גם למקומות שבעל כורחו הוא מגיע אליהם. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון. היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו,  היא שמחה בה'. כמו הסיפור שמספר רבנו על התם, שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה, שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין ובזכות זה זכה להרגיש באוכל שלו את כל הטעמים הנפלאים שבעולם ולא להפסיק להלל ולשבח ולפאר את ה'. דברים קטנים שמשמחים יש הרבה, צריך לגלות אותם.

אדם עם עין טובה, יראה את כל החסדים ויגיד תודה. אם אדם מסתכל לצדדים, אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה, אז אין לו את זה, תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים, תמיד יש במי לקנא, מי שמצליח יותר, שמתקדם יותר ממנו. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל  הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל אדם, כי כולם ילדים של ה'. כל אחד עם הייחודיות שלו, כל יהודי יש בו משהו שאין בחברו ועם הדבר המיוחד הזה הוא משלים ככה את עם ישראל, איש לא יכול לטפל במקומו במשבצת האישית שלו. את הייחוד הזה של כל אדם קשה לראות בהסתכלות שטחית, לפעמים לא מבחינים בה גם אם מכירים את האדם זמן די ארוך. אך יש הזדמנויות מיוחדות שבהן אפשר לתפוס את הנקודה המיוחדת של האדם, להתפעל ממנה, להודות לה' על הפסיפס הענק הזה שכלל ישראל שותפים בו.

צריך להודות בפרטי פרטים. לא להסתפק במילים כלליות. "ועל נסיך שבכל יום עמנו", אדם צריך לחפש ולמצוא בכל יום ויום את הניסים שה' עושה לו ולהודות עליהם. אדם צריך לחנך את עצמו, להרגיל את עצמו להודות על כל פרט ופרט בחיים, בכל רגע ממש. שום דבר לא מובן מאליו, הכל חסד של ה', גם המים שיוצאים מהברז, גם הבגדים הנקיים והמקופלים שמוציא מן הארון. רבנו הקדוש, כשהיה ילד, לא הסתפק בברכות שמברכים על האוכל, הוא היה מודה בלשון שלו על כל מאכל ומאכל: תודה לך ה' על המלפפון, תודה לך ה' על העגבניה וכו'.

אין דבר שמוגזם להודות עליו, הכל זה חסד של ה', הכל קורה בהשגחה פרטית לגמרי.

הודאה זה הכנעה וענווה, מבינים שבלי ה' אנחנו כלום, לא יכולים להשיג כלום בכוחנו. גם מודים לה' וגם מודים שבלי ה' אנחנו כלום.

הודאה זה הכרת הטוב שזו מדה כל כך נעלה, שגם מקרבת אל ה' וגם פותחת את כל השערים כמו שרואים שכשאדם מודה לך באמת, יש לך מיד חשק לעשות לו עוד ועוד טובות וכשאדם לא יודע להכיר בטובה, אז הלב נסגר ואין רצון לעזור לו ולתת לו.

העולם הזה נברא רק בשביל דבר אחד, שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונזכיר את ה'. אדם צריך כל הזמן למלמל, בקול או בשקט, בעזרת ה', ברוך ה', אם ירצה ה', ישתבח שמו . כל מה שעובר עליו כל היום זה רק כדי שהוא יגיד ברוך ה'. הקב"ה ברא את העולם כדי שנדע ממנו. כדי שנכיר אותו. כדי שנדע שאנחנו לא יכולים בלעדיו. שנדע שאנחנו כל רגע ורגע תלויים בו. ושכל מה שיש לנו, הכל ממנו יתברך. והעיקר שנשמח. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה יהיה. תחיה את הרגע. תתחבר אל ה' כל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה. תשמח בטוב שהשם נותן לך! זו העבודה שלך, לשמוח! כל מצווה שאתה עושה זה מתנה. תנשק אותה. תחבק אותה. זה מקרב אותך אל ה', זה מחבר אותך אליו, ואתה לא שמח? תגיד אשרינו, כמה פעמים ביום, זכית להיות בכלל ישראל, בזה בעצמו תשמח את עצמך.

נכשלת? לא הצלחת? גם זאת סיבה להגיד תודה כי רק ככה אתה מתחיל להבין שלבד אתה לא יכול. כמו שאומר דוד המלך "טוב לי כי עניתי למען אלמד חוקיך" (תהילים קיט).

העבר היה ואיננו, העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפניך, אז תתחבר אל ה' ותשמח. יהודי קם בבוקר, הבורא נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, כך היתה להם התלהבות כל ימיהם, עד שאפילו לפני מיתתם שמחו מכל רגע נוסף שאפשר לעשות רצון שמים.

להיות כמו ילדים שיש להם כל כך הרבה אושר ושמחה, בזכות שהם לא מוטרדים מהעתיד, חיים ונהנים מכל רגע קיים, מנצלים אותו עד תום.

כל דיבור תורה, כל דיבור תפילה, כל הרהור פחות, כל תנועה קטנה שאני עושה בסור מרע או בעשה טוב, זה שווה את הכל. זה הכל. זה התכלית. זה נצח נצחים. אתה לומד דקה תורה, בשביל זה נברא העולם. אתה מתפלל ומתאמץ קצת לכוון, בשביל זה הקב"ה ברא את העולם.

לשמוח בחלקנו ולהגיד תודה. אשריכם ישראל שזכיתם בתורה, אשריכם ישראל שזכיתם במצוות, אשריכם ישראל שאתם אוהבים זה את זה, וגומלים חסד זה עם זה, גם אם לפעמים יש לזה מחיר.