תצוה - תצוה

בס"ד

אור פני מלך

אדם קם בבוקר עם כאלה שאיפות טובות, והוא נוטל את הידים ועושה מה שצריך ופתאום הכל מתהפך, או שאנחנו כועסים או שכועסים עלינו, שכנים, בני זוג, בכל הצורות, בכל האופנים, אבל הקב׳׳ה מראש עשה ככה את כל העולם, אנחנו צריכים לזכור רק דבר אחד, לחייך, להיות בשמחה, זה מה שנשאר לנו, זה מה שה' רוצה. שאנחנו, עם הסבלנות שלנו, עם החיוכים שלנו, עם האמונה שלנו, מה זה אמונה, איפה יש אמונה, כשמבינים? לא! כשמבינים אין אמונה. יש אמונה בחלל הפנוי. לא מבינים מה זה ואיך זה ומה קרה ומה פתאום והילד הזה לא התקבל לחיידר, הוא לא הצליח, ואין חיידר בשבילו, ושולחים אותו ממקום למקום ואני לא יודע מה לעשות, ואין פרנסה, ואין דירה - הכל הכל זה מלכתחילה, היה כתוב מראש, מששת ימי בראשית, זה התכנית, זה המסלול, לא קרה לי איזה פנצ׳ר, לא קורה לי משהו שלא היה צריך לקרות. כל מה שקורה איתי, הכל הכל הכל זה המסלול של השדה מוקשים שאני צריך לעבור אותו בחיוכים, בשמחה, באהבה. אתה רוצה להתעורר? אתה רוצה להתקרב אל ה'? תלמד לוותר. תלמד ללמד כף זכות, תלמד להסתכל בעינים טובות, להאיר פנים. מתי נפגשים האתערותא דלתתא והאתערותא דלעילא? זה קורה דרך הדברים הכי פשוטים, שמנשקים את המזוזה, ואומרים ה' תעזור לי, אני יודע שהעולם הזה הוא אין עוד מלבדו, אין פה כלום, אני לא מבקש שום דבר בשביל עצמי, אם בשביל עצמי אז בשביל להתקיים כדי לעשות את רצונך. נכון שאני לא נמצא כל הזמן בדרגה הזו, זה מקיף, אבל אני מבקש מה' שיתן לי עוד השגה של אין עוד מלבדו. כי ככל שאדם מבין יותר את האין עוד מלבדו, ככה יותר טוב לו. כל הזמן לבדוק אם אני נמצא במסלול הזה שאני הולך עם ה'. אם אני נמצא במסלול הזה לעשות את רצון ה'. אז קצת טעיתי, אז קצת התבלבלתי, ה' יודע את זה שאני יכול להתבלבל! העיקר שאני רוצה, העיקר שאני שמח, העיקר שאני לא מסתכל אחורה, העיקר שאני ממשיך, שאני רוצה, ופועל, ומתחיל כל פעם מחדש. אלף התחלות מחדש. רבנו אמר שהיו לו לפחות 20 התחלות כל יום. אדם - אם מהחושך הכי גדול הוא מתעורר לה', רק אז הוא מבין כמה ה' גדול, רק אם הוא עושה אתערותא דלתתא הוא יכול להתקרב לדעת את גדולת ה'. אוי ווי מה קורה לי, אוי ווי איזה נסיונות אני עובר, כל הזמן קורים לי דברים וכבר נמאס לי מזה וכבר נמאס לי מזה, זה הכל צריך! זה הכל כתוב! והכל זה מתוכנן והכל זה מסלול שקיים, זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו, אנחנו לא יכולים לברוח מזה. הקב"ה לא מחכה מאתנו שאנחנו נביא את התיקון השלם. הוא רוצה מאתנו את האתערותא דלתתא שלנו לקראתו, אנחנו רוצים להיות משכן לכבודך, משכן לאור האלוקי, אנחנו לא רוצים את הרצון האישי שלנו. אנחנו מתביישים בתאוות שלנו, אנחנו מצטערים על כל דבר שאנחנו נופלים בו, אם זה בדברים גשמיים שבאיסור ואם זה בדברים גשמיים שבהיתר, אם זה בכל מיני מחשבות לא טובות, אם זה בהקפדות על הזולת, אם זה בעצבות שהיא האויב הכי גדול, כל דבר שקורה לי זה בירורים והקב״ה לא כועס עלינו. הוא רק רוצה שנפתח פתח, אבל שנתמיד. שלא נפתח משהו ונלך לישון אלא כל הזמן עוד פתח ועוד פתח וכל הזמן נחייך אל הקב"ה.

פרפראות לתורה1

"ואתה תצוה את בני ישראל..."(כד' כ')

אומר ה"דברי שמואל": "תצוה" - ראשי תיבות "צעקת הדל תקשיב ותושיע" (מתוך תפילת "נשמת כל חי"). זאת, כדי לרמוז לנו שכל יהודי, באשר הוא, ויהיה הגרוע מכל, עד שאין בריה בעולם שהיא יותר שפלה ממנו, לעולם לא ימנע או יתרשל מלהתפלל אל ה' יתברך. כי הוא, יתברך שמו לעד ולעולמי עולמים, שומע תפילת כל פה, וגם צעקת הדל מקשיב ומושיע. (בני ציון)

סיפור לפרשה 1

"אתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך...להעלת נר תמיד"

מסופר על אחד החסידים, שהלך עם בנו הקטן להפקיד את כספו באחד הבנקים. ניגש החסיד אל הדלפק, מסר לידי הפקיד את כספו, קיבל קבלה על-כך, ומיד פנה ללכת לדרכו. פתאום התחיל בנו הקטן לגעות בבכי מר. "מה קרה לך בני היקר?" - נזעק החסיד – "האינך חש בטוב"? "לא" - ענה לו הבן – "אני חש בטוב". "אם כך", שאל אביו, "למה אתה בוכה"? ענה לו הבן: "אני בוכה על שנתת לאותו אדם בבנק חבילת כסף כל-כך גדולה, וקבלת ממנו חתיכת ניר קטנה!". חייך החסיד לבנו, וענה לו: "בני, אומנם עיניך ראו שנתתי כסף לפקיד בבנק, אך דע לך שבעצם לקחתי. שכן, הפקדתי את כספי בתוכנית חסכון בעלת רווחים נאים מאד, ובעוד כמה שנים אקח מהבנק פי כמה מהסכום שהפקדתי". וזהו מה שאומר הקב״ה למשה: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך״ - תגיד לבני ישראל "ויקחו אליך" - שכל מה שישראל נותנים לשם שמים הוא בעצם "ויקחו". שכן, לעתיד לבוא, יקחו הם את השקעתם, "להעלת נר תמיד" ־ לתמיד, לנצח נצחים... (בני ציון)

סיפור לפרשה 2

"ואתה תדבר אל כל חכמי לב..."

מסופר על הגאון רבי אייזל חריף זצ"ל, שהגיע פעם לישיבת וולוז'ין כדי לחפש חתן לבתו. והיות ולא היה בכוחו לבחון את כל בחורי הישיבה, שאל בבית המדרש קושיה עצומה, והכריז שהבחור אשר יצליח לתרצה- יהיה חתן לביתו. מיד הפכה הישיבה כמרקחה, כאשר כל האברכים מאמצים את מוחותיהם, ועמלים ושוקדים יומם ולילה, כדי לפענח את הקושיה העצומה, שכן, מי אינו רוצה להיות חתנו של גאון הדור? תורים ארוכים השתרכו לפני דלת חדרו של ר' אייזל, כאשר בחורים מופלגים בתורה מסבירים לפניו בלהט את תירוציהם, אך איש לא הצליח למצוא את התירוץ הנכון לקושית הגאון. וכך, לאחר ימים אחדים, יצא רבי איזיל בידיים ריקות, בחזרה לביתו. והנה, לאחר שעברה המרכבה כברת דרך מן העיר, שמע לפתע העגלון קול קורא מאחוריו: "עצור! עצור!". אחד מבחורי הישיבה שרץ אחרי המרכבה, רבי יוסף שלופער שמו, התקרב אל המרכבה, כשהוא תשוש ויגע. "רבי" - קרא מתנשף ומתנשם ־ "את התירוץ לקושיה...". "האם מצאת תירוץ לקושיה?"- שאל אותו רבי אייזל. "לא רבי" -ענה לו האברך - ״אך חייב אני לדעת מהו התירוץ לקושיתך?" מיד אורו פניו של רבי אייזל חריף. "בך בחרתי" - קרא בשמחה – "תשוקתך העצומה לתורה, אשר הריצה אותך עד לכאן, כדי לחפש את התירוץ, מראה לי על אהבת התורה שלך, ולכן אותך בחרתי, ואתה תהיה חתני... (בני ציון)