סודו של הבעטלער העיוור: תכלית הביטול ותיקון העולם

שיעור מס' 18 | שיעור א': יום ג', חוקת, כ"ט סיון תשנ"ה

מאמר מעמיק המבאר את ההבדל בין מדרגות הצדיקים השונות לבין מדרגתו של "הבעטלער העיוור", שהגיע לתכלית הביטול. דרך סודות ברית המילה – חיתוך ופריעה – מתבאר כיצד רק מי שאין לו שום אחיזה בעולם הזה מסוגל לנקות את פנימיות הנשמה ולתקן את העולם בשלמות.

אחיזתו של הצדיק האמת בעולם הזה היא פלא שלמעלה מבינתנו. כיצד ייתכן שהצדיק נמצא פה עם גוף, ידיים ורגליים, ובכל זאת אין לו שום תפיסה ואחיזה בעולם? הדבר אינו נתפס במוח כלל, שכן האופן שבו הצדיק האמת נאחז בעולם הוא דק מן הדק. באמת, אין לו שום שייכות לכאן.

שאר הצדיקים, שעוד לא הגיעו לתכלית הביטול של "הבעטלער (הקבצן) העיוור", עדיין יש להם שייכות מסוימת לעולם, והעולם עושה עליהם רושם כלשהו. כל שמונת הזקנים (המוזכרים בסיפורי מעשיות, במעשה מחיגר) הם בסך הכל בחינה אחת כנגד התשיעי, שהוא הבעטלער העיוור.

אף על פי שיש בין הזקנים חילוקים רבים ומדרגות של "גבוה מעל גבוה", וכל אחד מהם הוא צדיק נשגב שזוכר זיכרונות רוחניים עליונים – זה זוכר כשחתכו אותו מהטבור, זה זוכר שהנר דולק, זה זוכר שהוליכו את הגרעין לנטוע, וזה זוכר את הטעם, המראה והריח – אף על פי כן, הם עדיין אינם בבחינת מי שיכול לתקן את העולם.

תיקון העולם שייך למי שאין לו אחיזה

לתקן את העולם יכול רק אחד שאין לו שום אחיזה בעולם כלל. אדם יכול להיות צדיק, קדוש וטהור פי אין סוף, אבל הוא לא בהכרח יכול לתקן את העולם. רבי נחמן לימד אותנו שחייבים להאמין בכל הצדיקים, בכל האדמו"רים, לאהוב אותם ולדעת שיש עליהם השגחה עליונה. אך תיקון העולם הוא עניין אחר לגמרי.

אפילו הזקן השמיני, שהוא הגבוה מכולם וזוכר את "המראה" או את "האין" – את החלל הפנוי ואת הנקודה הראשונה של הבריאה שבה השם צמצם את עצמו – עדיין יש שלמות מעליו. השלמות העליונה ביותר היא תכלית הביטול של העיוור, שאין למעלה ממנו.

"איך האב געדענקט גאר נישט" (אני זוכר לא כלום).

לבעטלער העיוור אין שום שייכות לעולם, ומעולם לא הייתה לו שום הסתכלות בעולם הזה, אפילו כהרף עין. לכן, אצלו תיקון העולם אינו בבחינת "עבודה" או מאמץ, אלא הכל נעשה מיד מכוח תכלית הביטול שלו.

סוד עצימת העיניים בשעת כאב

משום כך, מסביר רבנו (ליקוטי מוהר"ן, תורה ס"ה), בשעת ייסורים או כאב, האדם מיד עוצם את עיניו. התינוק, באותו רגע שכואב לו, סוגר את העיניים.

כל כאב מעלה את האדם מיד לעלמא דאתי (העולם הבא), ובאותו רגע שהוא סוגר את העיניים, הוא נכלל לגמרי בבחינת הבעטלער העיוור. כשסוגרים את העיניים, כבר אין שייכות לעולם הזה. זהו דבר גדול ונורא – הידיעה שעל ידי עצימת העיניים וההתנתקות ממראה העולם, האדם נכלל בשלמות הביטול.

חיתוך ופריעה: שמונת הזקנים והבעטלער העיוור

שתי הבחינות הללו – שמונת הזקנים והבעטלער העיוור – מקבילות לשני חלקי ברית המילה: חיתוך ופריעה.

החיתוך הוא ביטול הקליפות הטמאות. את זאת יכולים שמונת הזקנים לעשות. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, לחתוך את העור הטמא, לעשות גבול ולהפריד את האדם מהרע, כדי לתת לו כוח להתגבר על יצרו. כאשר אדם מתקרב לצדיקים אמיתיים אלו, הוא נפרד מהרע ועוזב אותו.

אך הפריעה – לנקות את האדם לגמרי בפנימיות ובעומק הנשמה, שלא תישאר בו שום מחשבה רעה ושום שמץ של רע – את זה יכול לעשות רק הצדיק האמת, הבעטלער העיוור.

שמונת הזקנים עושים את החיתוך ומבטלים את "קליפת נוגה", אך גם החיתוך אינו יכול להיעשות בשלמות אלא מכוחו של הצדיק הגבוה מכולם. רק בזכות קדושת הזקן העליון, העיוור, שלא הסתכל בעולם הזה אפילו כהרף עין, ניתן לבטל את קליפת נוגה בתכלית הביטול.

קליפת נוגה מייצגת את ה"היתר", וההיתר מסוכן וחמור לעיתים יותר מהאיסור. על איסור האדם יודע שעליו לעשות תשובה, הוא נשבר ומתחרט. אך על דברים המותרים, האדם עלול לשקוע בהם ולא לעשות תשובה כלל. רק כוחו של הבעטלער העיוור, שמעולם לא פגם בהסתכלות בעולם הזה, יכול לנקות את האדם גם מפגמי ההיתר ולהביאו לשלמות התיקון הפנימי.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 18

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4