סוד החלאקה: קבלת התורה של הילד ומידת הענווה

שיעור מס' 20 | שיעור א': (המשך ממס' 19) בוקר יום ה', פר' חוקת, א' תמוז תשנ"ה - אחרי התפלה

מנהג הבאת הילד לתלמוד תורה בגיל שלוש אינו רק ציון דרך, אלא מעמד הר סיני של ממש. דרך כיסוי הילד בטלית והאותיות בדבש, אנו מטמיעים בנשמתו את סוד הענווה וההתבטלות, שהם התנאי האמיתי לקבלת התורה.

ספר ה'כל בו' מביא את המנהג הקדום, שכבר לפני אלף שנה היו נוהגים בו, כיצד מכניסים ילד לתלמוד תורה. כאשר הילד מגיע לגיל שלוש, כותבים לו אותיות על קלף או על לוח, רוחצים אותו ומלבישים אותו בבגדים נקיים. לשין לו חלות בדבש וחלב, מביאים לו פירות ומיני מגדים, ומוסרים אותו לתלמיד חכם שלוקח אותו לבית הספר ומכסה אותו תחת כנפיו.

מאכילים את הילד מהחלות והפירות, מקריאים לו את האותיות, ואז מכסים אותן בדבש ואומרים לו:

"שילחוך הדבש מעל גבי האותיות"

ויקרא באל"ף זעירא

כשמתחילים ללמד את התינוק תורה, מתחילים מתורת כהנים, מספר ויקרא. כפי שמובא בתורה רפ"ב בליקוטי מוהר"ן, התינוקות, שיש להם הבל פה שאין בו חטא, מקבלים את ההבל הזה מהצדיק האמת. לכן מתחילים במילה "ויקרא" עם אל"ף זעירא (קטנה).

משה רבנו בענוותנותו לא רצה לכתוב את האל"ף כלל. הוא טען: "אני כמו בלעם". כשקורח אמר על משה שהוא כמו בלעם, משה הסכים איתו ואמר: "ה' מדבר איתי, אבל גם עם בלעם הוא מדבר". אצל בלעם נכתב "ויקר" ללא אל"ף, ומשה רצה להשוות את עצמו אליו מתוך שפלותו. כל המהות של תחילת הלימוד היא להחדיר בילד את מידת הענווה של משה רבנו.

לנחם את הנשמה הטהורה

כאשר ילד יורד לעולם, הוא מצטער ובוכה. נשמה טהורה שהייתה סמוכה לשכינה בשמיים, שואלת את עצמה: לאן הביאו אותי? לעולם כזה שחור וקודר? התינוק שבא לעולם מיואש לגמרי. לכן עושים "שלום זכר" וסעודת שמחה בחלאקה – כדי לנחם את הילד. אומרים לו: "פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י-ה", הכל כדי לנחם את הנשמה השבורה על ירידתה לעולם הזה.

מעמד הר סיני של הילד

היום של החלאקה והכנסת הילד לחיידר אינו סתם אירוע; זה כאילו כולנו עומדים כעת למרגלות הר סיני. הגמרא במסכת קידושין אומרת שאדם המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה היום מהר סיני.

"אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה בהר סיני, שנאמר: והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה: יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב."

הגמרא מספרת שרבי חייא בר אבא פגש פעם את רבי יהושע בן לוי כשהוא רץ בשוק עם הילד לחיידר, ועל ראשו מונח סמרטוט או כובע פשוט שאינו הולם את כבודו. הוא לא חיפש את המגבעת היפה שלו. שאל אותו רבי חייא: "לא היה לך זמן לשים כובע נורמלי?". ענה לו רבי יהושע בן לוי: "זה פשוט בעיניך? הרי כתוב 'והודעתם לבניך' ומיד 'יום אשר עמדת לפני ה' בחורב'! לקחת ילד לחיידר זה כמו לקבל עכשיו את התורה מהר סיני, אז שמים משהו על הראש ורצים!".

סוד הכיסוי בטלית

כאשר מביאים את הילד לחלאקה, מקריבים אותו כביכול לפני הר סיני. הקב"ה אומר: "יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות, ואני מעלה עליכם כאילו הקרבתם לפני קורבן". לכן מחזרים אחר תלמיד חכם שיוליך את הילד לבית הספר. התלמיד החכם משמש כמתווך בין הילד לה', ממש כפי שמשה רבנו היה הסרסור והמתווך במתן תורה.

כאן אנו מגיעים לנקודה העמוקה ביותר של החלאקה: כל החלאקה נועדה להכניס ענווה בתינוק. מכסים אותו בטלית ולוקחים אותו מכוסה, כדי שכבר עכשיו יתרגל להיות נסתר. מרגילים את הילד מגיל שלוש להסתיר את עצמו ואת מעשיו, להיות עניו כמשה רבנו.

הצדיקים הנסתרים, אלו שלא ידעו שבאו ולא ידעו שהלכו, הם שעשו את הפעולות הגדולות ביותר בעולם. הנגלה הוא אפס אפסים לעומת הנסתר. כל מטרת לימוד התורה היא להגיע ל"שם מ"ה" – לביטול המוחלט, לשפלות ולענווה, להכרה שהאדם הוא הפחות מכולם. על ידי כיסוי הילד בטלית ביומו הראשון בלימוד, אנו נוטעים בו את הזרע להפוך לצדיק אמיתי, נסתר ועניו.

חלק 3 מתוך 4 — שיעור מס' 20

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי) | חלק 4