פרשת צו - מהות הקדושה המוחלטת וכוחה של החרטה

באור פני מלך חיים: מהותה של הקדושה

קדושה זה דבר כזה שהוא לא מצלצל בפעמונים, זה משהו כזה עדין ופשוט שבקושי יכולים להבחין בו. אבל העוצמות שלו הן עצומות.

"קדושים תהיו כי קדוש אני"

אל תעשו כך וכך, כך וכך אסור לכם, כי קדוש אני. כל הזמן כי קדוש אני. כלומר אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים.

לא שיש ה' בשמים ואנחנו על הארץ. כאן אנחנו צריכים את ה'! צריכים את ה׳ בחיים שהוא יעזור לנו, צריכים שהוא יתן לנו שמחה, צריכים שהוא יתן לנו פרנסה, צריכים שיתן לנו דעת, שיתן לנו, שיתן לנו, שיתן לנו. אלא לא, יש פה קריאה שהיא מחייבת אותנו אף על פי שאנחנו כולנו כל כך רחוקים משלמות. הקב״ה משתמש במילה קדושה. וקדושה זה שלמות. בקדושה אין פשרות. קדושה זה לא איזה משהו ככה לאט לאט.

קדושה זה דבר שאי אפשר למדוד אותו. זהו משהו שבמסתרים, אף על פי שהוא בוקע החוצה. זה מושג מוחלט. זה הרבה יותר גדול מטהרה. טהרה, יש טומאה אז מיטהרים, יוצאים מהטומאה ומגיעים לטהרה. זה ממוצע. אבל הקדושה זה מושג מוחלט. והקב״ה לא מוותר. הוא לא חושב שאנחנו חלשים, הוא לא חושב שאנחנו לא מסוגלים, הוא לא מוכן להתפשר.

הוא אומר כל הזמן: קדושים תהיו כי קדוש אני. איזה השוואה זאת היא? אנחנו הרי בשר ודם, עם היצר הרע שלנו, עם הנסיונות שלנו, מה אנחנו?! הקב״ה לא מוכן להתפשר, לא מוכן לקבל שום פשרה. אני קדוש, אז אתם השתלשלתם ממני, וכל המציאות שלכם זה בכוחי, וכל מה שבראתי אתכם זה לכבודי, ומה שאני רוצה מכם זה קדושה. וקדושה, זה כל אחד יכול בעצמו לנסות ולבחון את עצמו, לנסות לפענח את המילה הזאת, אבל דבר אחד ברור לכולם: המילה קדושה פירושה התבדלות. זה לא שייך אלי וזה כן שייך אלי.

תפילתו של משה על אהרן

דרשו חכמים במדרשם:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י, יב)

תפילה שהתפלל עליו משה (באהבתו את אהרן) - היא שכיסתה על כל פשעיו של אהרן. ומה התפלל משה? מתחילת הספר ועד כאן כתיב "וערכו בני אהרן" וגו' (ולא נזכרה שום עבודה באהרן עצמו רק בבניו בלבד).

אמר משה לפני הקב"ה: הבאר שנואה ומימיה חביבים? חלקת לעצים כבוד בשביל בניהם (פירותיהם), וכך שנינו שם במשנה: כל העצים כשרים למערכה (של אש על המזבח) חוץ משל זית ושל גפן, כיוון שפירותיהם באים לנסכים על המזבח, נסכי שמן ונסכי יין, לכך אינו בדין שהעץ המגדל פירות אלה יהיה נשרף על המזבח. ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו?!

אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים. זה שנאמר כאן:

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו'".

תורת האשם: מעלת החרטה והתשובה

״וזאת תורת האשם, קדש קדשים הוא״ (ויקרא ז׳, א׳)

ידוע הדבר, שכאשר האדם חוטא, ויודע שהוא חטא, הרי נחשב לו הדבר כאילו שהתחיל לחזור בתשובה, מכיון שיודע שחטא, ובוודאי מצטער הוא צער רב על כך, ומתחרט על עוונו, ושב ורפא לו.

אבל, אדם שחטא, ולא יודע ולא מרגיש שחטא, הרי עוונו כפול ומכופל, כיוון שלעולם לא יחזור בתשובה, שבוודאי חושב הוא על עצמו שהוא צדיק וחסיד, ואין לו על מה לחזור בתשובה. וכמו שאמר הכתוב:

"הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי" (ירמיה ב', לה').

וזהו שאומר הכתוב: "וזאת תורת האשם" - אדם שמרגיש עצמו על כל צעד ושעל שהוא אשם וחוטא, אזי "קדש קדשים הוא". אדם זה נחשב ל״קדש קדשים״, כיוון שכל ימיו הוא בחרטה ובנקיפות מצפון, ובוודאי שיעשה את כל המאמצים שבידו, ולא ישוב לכיסלה (לחטוא).