פרשת צו - סוד האש התמיד וההתלהבות האמיתית

סוד האש התמיד: מעלת הנשמה על המלאכים

"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶֽה" (ויקרא ו', ו')

הנשמה באה מן העליונים, הנשמה ירדה לעולם כדי לעמוד בניסיונות "נשמה שנתתי בי היא טהורה...". הנשמה היא למעלה מן המלאכים, היא נבראה לפני המלאכים. לעתיד לבוא, כל אחד יהיה לו ממשלה על המלאכים. המלאכים לא יכולים לעלות מדרגה לדרגה אלא כמו שה' ברא אותם בתחילת הבריאה כך הם נשארים לנצח נצחים. ואדם כדי שהוא יעלה מדרגה לדרגה הוא צריך לקחת את כל התאוות שבוערות בו ולהפוך אותם לשלהבות אש, "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" - לשלהבות אש לה' יתברך. בשביל זה נבראה הנשמה ולכן היא גדולה מן המלאכים.

התלהבות חולפת מול אש פנימית

הרב'ה אומר בתורה קנ"ח: "כמה בני אדם סיפרו, שראו לפעמים אש בוער מרחוק, וקרבו לשם - ולא היה כלום... כמו כן יש כמה בני אדם, שלפעמים נבער ליבו לה' יתברך ומתחיל בעבודת ה' יתברך, ולאחר שעה נתבטל וחוזר לקדמותו...". אדם יש לו התלהבות, יש לו אש, אחרי כן ההתלהבות פגה. למה ההתלהבות פרחה לי? למה ההתלהבות נמוגה לי? למה התנדפה לי? באתי עם כזאת תמימות, התלהבות עם כזאת חמימות, אש להבה לה', פתאום זה נעלם לי, נלקח לי, לא חטאתי לא עוויתי לא פשעתי.

רבינו אומר כי זה היה שום דבר, זה היה דמיון, זה בכלל לא נקרא התלהבות. זה דבר טוב, נקודה טובה שיש התלהבות, אבל לא יותר מזה. אם אדם רוצה להגיע להתלהבות אמיתית, לחמימות הלב בתפילה, חמימות הלב בלימוד - זה עבודה עמוקה עמוקה. אומר ר' נתן: כל התלהבות שיש לבן אדם זה סתם עורבא פרח. זה טוב שאדם מתלהב, זה עדיף מאשר שיהיה בול עץ, חתיכת אבן, אבל זה לא יעזור לו כלום עד שלא יקבל את ההתלהבות הפנימית - התלהבות עם דעת, התלהבות עם עומק, עם שכל עמוק.

אדם יידע שצריך להגיע להתלהבות פנימית עמוקה שזה יהיה "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", אש תמיד שלא תפסוק. אדם חושב שיש לו התלהבות... זהו, הוא כבר יהיה משה רבינו, תוך יום הוא יראה את אליהו הנביא. אבל אם הוא היה יודע שההתלהבות לאט לאט תפוג לו, תפרח, אז הוא היה מתחיל להעמיק. וזה מה שרבינו אומר שלפעמים אדם בוער ליבו לה' יתברך ומתחיל בעבודת ה', מתלהב, שמח, רוקד. באמת יש על מה לרקוד, יש על מה לשמוח, יש על מה לרקוד 120 שנה ללא הרף.

אדם חזר בתשובה, בא מפה בא משם, עזב את כל העבודות זרות... ברוך ה', וודאי שזה שמחה - "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". אבל כמה אפשר לרקוד יום או יומיים אם זה לא אש תמיד? אם זה לא אש פנימית, אם הוא לא עובד על המידות בעומק, לומד גמרא בעומק, אם הוא לא עובד על ה"והשבות אל לבבך", אז לא יעזור לו כלום. הוא לא עושה חור בלב, הוא לא עושה מקום לאש שהאש תאחז בו, שיהיה לו אש תמיד.

כוחו של לימוד התורה להבעיר את הלב

אדם בוער, מה אתה בוער? זה בערה אמיתית? זה בערה אמיתית מעומק הלב? הרי זה בערה לרגע. יש לך עכשיו דמים רותחים, דמים סוערים, אז אתה בוער לה'. עוד מעט הדמים ישקטו, הבערה תגמר וגמרנו. אחד בוער חודש, אחד שנה, אבל אחרי זה... זה נגמר. הרב'ה אומר בתורה כ"א שתהא שלהבת הלב עולה מאליה. איך מגיעים לשלהבת הלב? מה מדליק את הלב? מה שמדליק את הלב זה רק השכל, מה שמניע את הלב זה התנועה של השכל. אדם חושב, מבין את הגמרא עמוק, אז השכל מתנועע ומוליד חום בלב.

אם אדם רוצה שיהיה לו שכל שתהא השלהבת עולה מאליה, שיהיה לו אש בלב, שיהיה לו בערה אמיתית, דבר ראשון צריך לראות בכל הכוח להתחיל ללמוד תורה. ולדעת שמה שרבינו רוצה מאיתנו זה רק את השכל, כי רק השכל יטהר את הלב, רק השכל יכול להביא לנו התלהבות הלב, להביא לנו את הטהרה ללב. אם אין שכל, אם אין לימוד בעיון, אז אדם מתלהב יום יומיים ואחרי זה הוא יכול ליפול כאלה נפילות, הוא לא יודע מאיפה הנפילות האלה. אז כל מה שבא לאדם בלי לימוד תורה, כל הדברים האלה, כל ההתלהבויות, הם ישר נעלמים. ורק כשאדם לומד תורה ומעמיק באמת, יזכה להתלהבות אמיתית ויזכה ל"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

קדושה: דרישה לשלמות והתבדלות

קדושה זה דבר כזה שהוא לא מצלצל בפעמונים, זה משהו כזה עדין ופשוט שבקושי יכולים להבחין בו. אבל העוצמות שלו הן עצומות.

"קדושים תהיו כי קדוש אני"

אל תעשו כך וכך, כך וכך אסור לכם, כי קדוש אני. כל הזמן כי קדוש אני. כלומר, אם אני קדוש, אני רוצה שגם אתם תהיו קדושים. לא שיש ה' בשמים ואנחנו על הארץ. כאן אנחנו צריכים את ה'! צריכים את ה׳ בחיים שהוא יעזור לנו, צריכים שהוא יתן לנו שמחה, צריכים שהוא יתן לנו פרנסה, צריכים שיתן לנו דעת, שיתן לנו, שיתן לנו, שיתן לנו. אלא לא, יש פה קריאה שהיא מחייבת אותנו אף על פי שאנחנו כולנו כל כך רחוקים משלמות.

הקב״ה משתמש במילה קדושה. וקדושה זה שלמות. בקדושה אין פשרות. קדושה זה לא איזה משהו ככה לאט לאט. קדושה זה דבר שאי אפשר למדוד אותו. זהו משהו שבמסתרים, אף על פי שהוא בוקע החוצה. זה מושג מוחלט. זה הרבה יותר גדול מטהרה. טהרה - יש טומאה אז מיטהרים, יוצאים מהטומאה ומגיעים לטהרה. זה ממוצע. אבל הקדושה זה מושג מוחלט. והקב״ה לא מוותר. הוא לא חושב שאנחנו חלשים, הוא לא חושב שאנחנו לא מסוגלים, הוא לא מוכן להתפשר.

הוא אומר כל הזמן: קדושים תהיו כי קדוש אני. איזה השוואה זאת היא? אנחנו הרי בשר ודם, עם היצר הרע שלנו, עם הנסיונות שלנו, מה אנחנו?! הקב״ה לא מוכן להתפשר, לא מוכן לקבל שום פשרה. אני קדוש, אז אתם השתלשלתם ממני, וכל המציאות שלכם זה בכוחי, וכל מה שבראתי אתכם זה לכבודי, ומה שאני רוצה מכם זה קדושה. וקדושה, זה כל אחד יכול בעצמו לנסות ולבחון את עצמו, לנסות לפענח את המילה הזאת, אבל דבר אחד ברור לכולם: שהמילה קדושה פירושה התבדלות. זה לא שייך אלי וזה כן שייך אלי.

תפילתו של משה על אהרן

דרשו חכמים במדרשם:

"ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י', י"ב)

תפילה שהתפלל עליו משה (באהבתו את אהרן) - היא שכיסתה על כל פשעיו של אהרן. ומה התפלל משה? מתחילת הספר ועד כאן כתיב "וערכו בני אהרן וגו'" (ולא נזכרה שום עבודה באהרן עצמו רק בבניו בלבד). אמר משה לפני הקב"ה: הבאר שנואה ומימיה חביבים? חלקת לעצים כבוד בשביל בניהם (פירותיהם), וכך שנינו שם במשנה: כל העצים כשרים למערכה (של אש על המזבח) חוץ משל זית ושל גפן (כיוון שפירותיהם באים לנסכים על המזבח, נסכי שמן ונסכי יין, לכך אינו בדין שהעץ המגדל פירות אלה יהיה נשרף על המזבח), ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו?!

אמר לו הקב"ה: חייך, שבשבילך אני מקרבו, ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים. זה שנאמר כאן: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה וגו'". (ספר הפרשיות)

מעלת המכיר בחטאו: קודש קודשים

״וזאת תורת האשם, קדש קדשים הוא״ (ויקרא ז', א')

ידוע הדבר, שכאשר האדם חוטא, ויודע שהוא חטא, הרי נחשב לו הדבר כאילו שהתחיל לחזור בתשובה, מכיון שיודע שחטא, ובוודאי מצטער הוא צער רב על כך, ומתחרט על עוונו, ושב ורפא לו. אבל, אדם שחטא, ולא יודע ולא מרגיש שחטא, הרי עוונו כפול ומכופל, כיוון שלעולם לא יחזור בתשובה, שבוודאי חושב הוא על עצמו שהוא צדיק וחסיד, ואין לו על מה לחזור בתשובה, וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ב', ל"ה): "הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי".

וזהו שאומר הכתוב: "וזאת תורת האשם" - אדם שמרגיש עצמו על כל צעד ושעל שהוא אשם וחוטא, אזי "קדש קדשים הוא" - אדם זה נחשב ל"קודש קודשים", כיוון שכל ימיו הוא בחרטה ובנקיפות מצפון, ובוודאי שיעשה את כל המאמצים שבידו, ולא ישוב לכיסלה (לחטוא).

אהבת התורה והמקדש של רבי אהרן מבעלז

"והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א', ט')

הצדיק רבי אהרן מבעלז התייתם מאמו כשהיה תינוק כבן שלוש. רוב שנות הילדות שהה בבית סבו, רבי יהושע, ולמד ממנו דרכי תורה וחסידות. בעודו ילד רך בשנים, נכנס פעם אהר'לה אצל סבו, רבי יהושע, וביקש ממנו שיעניק לו מטבע של כסף בכל אחת מידיו. שאל אותו רבי יהושע בחיבה: למה לך מטבעות כסף? כלום חסר לך משהו בביתי? השיב הילד תוך כדי התרפקות על סבו: ברצוני לאסוף לי סכום כסף גדול.

ומה תעשה בכסף שתאסוף? ־ שאל רבי יהושע, כשהוא מחבק ברוך את נכדו. אקנה בכסף ספרים - השיב הילד בנימה של עליצות. אילו ספרים בדעתך לקנות? הוסיף ושאל רבי יהושע, כשהוא מלא התפעלות מן הבקשה המפתיעה של נכדו, רך השנים. ספרים שכבר חוברו, וספרים העתידים להתפרסם - השיב הילד בקול מתנגן, והוסיף כלאחר-יד: אני באמת אוהב ספרים!

רבי יהושע החליק את ידו הימנית על ראש נכדו, וקרא: ומה תעשה בכספך כשיבוא המשיח, ולא יתחברו עוד ספרים? אהר'לה הקטן הרהר רגע קט, ואחר-כך אמר: כשיבוא המשיח הרי יבנה בית המקדש, ואז אקנה בכספי קרבנות. רבי יהושע נרגש מאד מהשגותיו של נכדו האהוב, והושיט לו חופן מטבעות, באומרו: מטבעות אלה מגיעים לך על דברי החכמה שהשמעת לי זה עתה. הלוואי שתזכה לקנות בכסף הזה קרבנות לעבודת הבורא יתברך... (בני ציון)

וחטאך בצדקה פרוק: כפרת עוונות מעשית

הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב נזדמן פעם למסיבה של מצווה, ועיניו נתקלו באחד מעשירי העיר, שיצא לו שם של קבצן, הקופץ ידו לכל מעשה צדקה. ניגש רבי לוי יצחק לאותו גביר, והחל מוכיחו בדברים, על שמונע עצמו ממצוות צדקה, שאפשר לכפר בה על כל חטא ועוון. שסע הגביר את דברי הצדיק מברדיצ׳ב, וקרא בהתנשאות: לי יש דרך זולה יותר כדי לכפר על עוונות וחטאים בלי לתת צדקה. שהרי כבר הורו לנו הקדמונים, שהתפילה בזמן הזה נקבעה במקום הקרבנות, המכפרים על עוונות ישראל, ככתוב: "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע י"ד, ג'). והנה עליך לדעת, שכל הימים הנני נזהר בתפילות היום, ומיום שגמלתי על דעתי, לא החסרתי אפילו תפילה אחת בציבור.

תבוא עליך הברכה! - קרא רבי לוי יצחק בקולו המלבב. אולם האמת היא, שחז"ל שקבעו "תפילה במקום קרבן" לא נתכוונו אלא לקרבן תמיד. ואילו קרבנות חובה, שאדם נצטווה להקריב כדי לכפר על חטאיו - אותם אי-אפשר להמיר בתפילה, אלא רק במעשי צדקה וחסד, כמובא בספר דניאל (ד', כ"ד): "וחטאך בצדקה פרק" (פדה). ולא עוד, אלא שמן הראוי הוא, להקדים בכל יום מעשה צדקה לתפילה, כמסופר במסכת בבא בתרא (י', ע"א): רבי אליעזר היה נותן פרוטה לעני, ואחר כך היה מתפלל, שכן הכתוב אומר: "אני בצדק אחזה פניך" (תהילים י"ז, ט"ו), ומפרש רש"י: "אני בצדק" (במעשה צדקה) בתחילה, ואחר כך "אחזה פניך" בתפילה...

תפילה לזכות לחשק בלימוד התורה

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מָלֵא רַחֲמִים כָּל יָכוֹל אֲשֶׁר לֹא יִבָּצֵר מִמְּך מְזִמָּה (רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם) פְּתַח לִי אֶת הַשֵּׂכֶל וְהַמֹּחַ (שְׁיִּהְיוּ פְּתוּחִים) לְתַלְמוּד תּוֹרָתֶך וְאֶזְכֶּה לְחֵשְׁק עָצוּם לִלְמֹד תּוֹרָה לְלֹא הֶרֶף יוֹמָם וָלַיְלָה וְשׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם לֹא יוּכַל לְהַפְסִיק אוֹתִי מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה וְאַרְגִּישׁ אֶת שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְאַהֲבַת הַתּוֹרָה בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרַי וּשְׁסָ"ה גִּידַי וְכָל אֵבָרַי יְדוּשְׁנוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִלִּמּוּד הַתּוֹרָה וְעַל יְדֵי זֶה אֶבְעַר אֵלֶיך בְּאֵשׁ לֶהָבָה וְלֹא אֶרְצֶה שׁוּם דָּבָר מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם רַק אֶרְצֶה אוֹתְך כְּמוֹ שְׁכָּתוּב "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיך אֱלֹקִים".