כוחה של דמעה: סוד הבכייה על חורבן הבית

שיעור מס' 35 | * מוצ"ש פר' דברים, ליל י' מנחם אב (ט' באב נדחה) תשנ"ה - ליל תשעה באב דחוי בישיבה

תשעה באב אינו יום אבל שנופל עלינו במפתיע, אלא זמן שבו אנו נדרשים לעורר את הלב לבכייה אמיתית על חורבן הבית ועל צרות ישראל. דרך הנהגותיהם של צדיקים אנו לומדים כיצד דמעה אחת של אמת מסוגלת להמיס את הלבבות האטומים ביותר ולבטל גזירות קשות.

שבעים שנה צריך לבכות יומם ולילה. תשעה באב לא אמור ליפול עלינו פתאום באמצע התוכניות ובאמצע העסקים, כאילו "אין לי מה לעשות עכשיו". על חורבן הבית צריכים לבכות כל השנה, כל יום בלי הפסק. אדם צריך להתפלל שמונה עשרה, צריך ללמוד גמרא, צריך שהמוח שלו יבכה. אם אין גמרא – אז אין מוח שיכול לבכות.

רבי נתן מברסלב היה בוכה בחצות הלילה. כל תשעה באב רבי נתן רק בכה. מיד אחרי שהסתיימה תפילת מנחה של ערב הצום, הוא היה סוגר את עצמו בחדר ובוכה עד חצות היום שלמחרת בלי הפסק. הוא התפלל שחרית ואמר קינות, אבל הבכיות לא פסקו לרגע. כך נהג גם תלמידו, רבי נחמן טולטשינר. הוא היה יושב בפינה ובוכה כמו רבי נתן כל הלילה, עד אור הבוקר.

הליצן שנמס מהבכיות

פעם אחת הגיע רבי נחמן טולטשינר בתשעה באב לעיירה אחת, אולי מדבדבקה. היה שם ליצן אחד, שכל מי שהיה בוכה על החורבן, הוא היה נעמד מעל ראשו, עושה ממנו צחוק ועושה עצמו כבוכה יחד איתו. כשראה הליצן את רבי נחמן טולטשינר יושב בפינה אחרי תפילת מנחה ומתחיל לבכות, הוא ניגש אליו.

רבי נחמן בכה בכיות נוראות, כמו שבוכים על מת. הוא בכה על כך שאין ירושלים, ואם אין ארץ ישראל אז אין כלום. הוא בכה על כך שכל יום נהרגים יהודים, והרגיש שכל זה באשמתנו. אלה שנהרגים הם הצדיקים האמיתיים, ואנחנו הרשעים. אם היינו בוכים כמו שצריך, שום יהודי לא היה נהרג.

הליצן, שחיפש לעשות צחוק, ראה אדם שבוכה באמת וחשב לעשות ממנו ליצנות גדולה עוד יותר. הוא נעמד מעל ראשו של רבי נחמן, אך לפתע קרה דבר פלא: הוא התחיל לבכות יחד איתו. הוא בכה איתו עד הבוקר! הוא פשוט לא יכל להתאפק. הבכיות של רבי נחמן היו כל כך אמיתיות ומעומק הלב, עד שהליצן הכי גדול נמס. אם היינו בוכים באמת, כל הליצנים שבדור היו בוכים יחד איתנו.

אפילו הקירות והסוסים בכו

מסופר על משכיל אחד באומן שנכנס בראש השנה לציון רבנו, ואמר לאחר מכן לרבי לוי יצחק בנדר: "מה אני יכול להגיד? אפילו הקירות בכו!". כך גם היה עם העגלון של רבי נתן. כשהם נסעו בדרכים המשובשות, מלאות הבורות, רבי נתן היה צועק צעקות נוראות ובוכה על העגלה המיטלטלת. העגלון היה מספר אחר כך: "מה אומר לכם? לא רק רבי נתן בכה, אפילו הסוסים בכו!". כשצדיק בוכה באמת, הסוסים בוכים, הקירות בוכים.

לכל הפחות שאדם יזכור את הדברים האלו, ואולי יזכה גם הוא להוריד דמעה על החורבן הנורא. כל עוד לא בא משיח, אנחנו נמצאים בחורבן נורא.

"בכל יום ויום קללתו מרובה משל חברו" (סוטה מט.)

יש על מה לבכות. צריך לבכות על העבר, ולבכות שלא יהיו אסונות בעתיד, בכלליות ובפרטיות. אף אדם לא יודע מה יהיה איתו או עם ילדיו בעוד רגע.

לבכות בלי הפסק

העיקר לזכור שתשעה באב הוא לא "הפרעה" באמצע החיים. אדם רוצה ללמוד, ללכת לחתונה, לרקוד, ופתאום "נופל" עליו תשעה באב. לא כך פני הדברים. כמו שצריך לרקוד ולשמוח כל החיים בלי הפסק, כך צריכים לבכות על החורבן בלי הפסק. בשמחת תורה רוקדים עשרים וארבע שעות, ובתשעה באב בוכים עשרים וארבע שעות, אבל הכוונה הפנימית צריכה להיות שהיינו רוצים לבכות על כך כל החיים, יומם ולילה.

אנו צריכים להרגיש את השואה, להרגיש את ההרוגים שנופלים בכל יום. כל הקינות שאנו אומרים נכתבו על כל השואות והפורענויות שעברו על עם ישראל – מחורבן בית ראשון ושני, דרך גזירות תטנ"ו וגירוש ספרד, ועד השואה האיומה בדורנו. העיקר שהאדם יבכה על החורבן של היום, שיידע שאנחנו עדיין בחורבן נורא ובסכנה עצומה, כשבכל יום קמים עלינו להשמידנו.

דמעה אחת בירושלים

חז"ל מספרים שירמיהו הנביא הלך בדרכים עד בבל ואסף את עצמותיהם של ישראל.

"נְתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ" (תהלים עט, ב)

גם אם לפני החורבן היו ביניהם בריונים, ברגע שיהודי נהרג על קידוש השם הוא נקרא קדוש ומתכפרים לו כל עוונותיו. ירמיהו אסף את העצמות ונישק כל איבר וכל עצם.

כשהגיע ירמיהו לבבל, הוא ראה את כולם בוכים. אמר להם ירמיהו: "אם הייתם מורידים דמעה אחת בירושלים, לא היה קורה כל החורבן הזה!". כשהוא התריע על החורבן בירושלים, צחקו עליו וזרקו אותו לבור מלא טיט בחצר המטרה, שם כמעט טבע.

אדם לא יודע מה הוא יכול לפעול בתשעה באב. איזה ישועות, ניסים ונפלאות הוא יכול להמשיך על ידי כמה דמעות שהוא מצליח להוריד. מי שיזכה לבכות באמת, בוודאי יבטל את כל הגזירות. הקדוש ברוך הוא יעזור שבאמת יתבטלו מעלינו כל הגזירות, ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 35

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2