עומק ההשתתפות בצער הציבור: להרגיש את כאבו של כל יהודי

שיעור מס' 40 | יום ו' פר' כי תבוא, כ' אלול תשנ"ה

כאשר פוקדים את עם ישראל אסונות, מוטלת עלינו החובה להרגיש את הכאב ולהשתתף בצער הציבור. המאמר מבאר דרך דברי הגמרא, המדרש על מסירות נפשו של משה רבנו, ותורת ה'לשם', כיצד כל יהודי הוא חלק מקומה אחת שלמה, ומהו כוחם של הצדיקים הנושאים בעול הדור.

אדם צריך לדעת שהכל זה קומה אחת, והכל זה אדם אחד. כפי שאומר בעל ה"לשם שבו ואחלמה", השם יתברך מוריד את הצדיקים לעולם כדי שיתקנו את כל הרשעים.

בזמן ששומעים על הריגות וצרות, כגון אוטובוסים שמתפוצצים חס ושלום, אסור לאדם לומר: "מה לי ולרשעים האלה שימותו?". אדם צריך לדעת שאם היינו זוכים, הם היו עושים תשובה. כשאדם רואה יהודים נהרגים והוא אינו יושב על הארץ ובוכה, הגמרא במסכת תענית (דף י"א) אומרת:

"בזמן שישראל שרויים בצרה, ויש אחד מהם שפורש... באים שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם, ומניחין ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הציבור, אל יראה בנחמת ציבור."

אסור לאדם לחשוב שמי שנהרג מת בגלל עבירותיו וזה לא עניינו. להפך, אדם צריך לומר: "אני עשיתי עבירות, ובגלל העבירות שלי הוא מת". אותו אדם שנפגע הוא בגדר תינוק שנשבה. כאשר ירושלים כולה באבל וכולם בוכים, ואדם אינו מוריד דמעה, אינו אומר פרק תהילים ואינו עושה שום תנועה של השתתפות בצער, מיד באים המלאכים המלווים אותו ומעידים עליו שפירש מן הציבור.

סכנת האדישות: "אכול ושתו כי מחר נמות"

ברייתא נוספת מלמדת: בזמן שהציבור שרויים בצער, אל יאמר אדם "אלך לביתי, אוכל ואשתה, ושלום עליי נפשי". איך אפשר לאכול ארוחת בוקר כששומעים על כזה אסון?

אם אדם שומע על אסון ובדיוק יושב לאכול, עליו להפסיק את סעודתו, לומר פרק תהילים ולהוריד כמה דמעות. הוא צריך להזדעזע ממשהו, ולא להמשיך בשגרת חייו כאילו דבר לא קרה. על אדם שממשיך לאכול ולשתות בשלווה אומר הפסוק:

"וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת. וְנִגְלָה בְאָזְנֵי ה' צְבָקוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כ"ב, י"ג-י"ד).

מסירות נפשו של משה רבנו

אם אדם לא מרגיש את צער הציבור, סימן שהוא לא מחובר לצדיק האמת, כי הצדיקים האמיתיים מרגישים כל צער. המדרש (תנחומא, פרשת כי תבוא) מספר על משה רבנו, שהתחנן לפני הקדוש ברוך הוא: "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "שתי שבועות נשבעתי - אחת שתמות, ואחת שאאבד את ישראל. אם אתה רוצה להיכנס לארץ ישראל, יאבדו ישראל במדבר. ואם אתה מוכן להישאר ולמות במדבר, עם ישראל ייכנס לארץ. אינך יכול לאחוז את החבל משני קצותיו".

כששמע זאת משה רבנו, אמר מיד: "יאבד משה ואלף כיוצא בו, ואל יאבד אחד מישראל!". משה רבנו היה מוכן למות אלף מיתות, ובלבד שאפילו הרשע הכי גדול בעם ישראל לא ימות. הגירסה הנוספת במדרש אומרת שמשה אמר: "ימות משה ומאה כיוצא בו, ושלא תינזק ציפורנו של יהודי". משה לא הסכים שאפילו שריטה קלה תפגע ביהודי.

מי מעיד באדם?

אדם נמצא לבדו בביתו, שומע שהתפוצץ אוטובוס, אך ממשיך לאכול את המעדנים שהכינו לו. הוא חושב לעצמו: "מי רואה אותי? מי מעיד בי שאכלתי בזמן האסון?". על כך אומרת הגמרא: אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידים בו, שנאמר:

"כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה" (חבקוק ב', י"א).

האבנים זועקות, הקירות צועקים, השמיים והארץ מתקוממים. דבי רבי שילא אומרים: שני מלאכי השרת המלווים את האדם הם יעידו עליו. רבי חילקיה אומר: הנשמה מעידה. הנשמה היא חלק מכלל ישראל, וכשהיא שומעת על אסון היא רוצה לבכות, אך האדם מונע ממנה ובוחר לאכול. גם הגוף ואיבריו של אדם יעידו בו.

נטורי קרתא: שומרי העיר האמיתיים

כשאנחנו בוכים וצועקים על צרת הציבור, הבכייה הזו לבדה ממתקת את הגזירות. הנביא עמוס מוכיח את אלו שאינם משתתפים בצער:

"הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף" (עמוס ו', ו').

אדם לא יכול לומר "אני משבט יהודה, מה אכפת לי מהשבר של יוסף?". עליך להיות "נטורי קרתא" - שומר העיר האמיתי. שומר העיר הוא זה שמתפלל להשם שכל עם ישראל יחזור בתשובה, ששום יהודי לא ימות, ובוכה בתפילתו למען הכלל.

הצדיקים: הלב של העולם

תלמידו של הגר"א, בעל ה"לשם שבו ואחלמה", מסביר שהצדיקים באים לעולם ומרחמים על כל הדור. הם מהווים את מציאות המשכן והמקדש, ותפקידם לתקן את כל המציאות ולהחזירה למצב שלפני חטא אדם הראשון. הקדוש ברוך הוא שוכן בתוך כל צדיק וצדיק, שהופך את גופו למשכן להשם.

כל דור ודור הוא פרצוף אחד ואדם אחד. כפי שהמוח והלב אחראים על כל איברי הגוף, כך הצדיקים הם המוח והלב של הדור, והם מפקחים וממשיכים חיות לכל האיברים.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף צ"ט) אומרת על הפסוק "לליבי גיליתי, לאיבריי לא גיליתי", שישנם צדיקים נסתרים שהם בבחינת הלב. המילה "לליבי" עולה בגימטריה ע"ב (72). אלו הם 72 צדיקים נסתרים בתכלית ההסתרה, שהם כביכול הלב של הקדוש ברוך הוא. הם מרחמים על כל הדור, מגינים על העולם ומקיימים אותו.

כל המצער עצמו עם הציבור, יזכה לראות בנחמת הציבור. יהי רצון שכולנו נזכה באמת לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 40

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)