סוד האותיות החיות: עומק האמונה והבריחה מן הכבוד

שיעור מס' 61 | *(המשך מ-60) יום ה' פר' חוקת, ג' תמוז תשנ"ו *(המשך מ-62) יום ה' פר' מטו"מ, כ"ד תמוז תשנ"ו

כאשר אדם ניגש לדבר עם בוראו, כל אות ומילה הן עולמות מלאים המתחננים שלא ימהר וייפרד מהם. המאמר חושף כיצד כוונה באותיות נובעת מאמונה שלמה, וכיצד אמונה זו מובילה למידת הענווה והבריחה מן הכבוד, כפי שנהג אברהם אבינו מול לוט.

אם אדם אינו יכול לכוון באותיות התפילה, זהו סימן שאין לו שום אמונה. האמונה האמיתית מתבטאת אך ורק בכך שהאדם מסוגל לכוון באותיות של התפילה, לדעת ולהרגיש שמישהו שומע אותו. רבי נחמן מברסלב מסביר בתורה קנ"ה, שאם אדם אינו מתפלל כראוי מחמת עצבות, עצלות וכבדות, הדבר נובע אך ורק מחסרון אמונה.

"אם היה מאמין שה' עומד עליו ושומע כל דיבור שיוצא מפיו ומאזין לקול תפילתו... ודאי היה מתפלל בהתלהבות גדולה, והיה מדקדק מאד לכוון את דבריו."

בתורה ס"ב מבואר שעלינו לחדד את השכל, ובירור המאכלים נעשה על ידי האמונה. על ידי אכילה בקדושה לבדה, יכול האדם להחזיר אנשים בתשובה פנים אל פנים. כפי שמצינו אצל בועז ורות: "ויאמר בועז אל רות לעת האוכל גשי הלום" – דווקא על ידי האוכל מקרבים את השכינה. כדי להגיע לבירור המאכלים ולחדד את השכל, שהוא לימוד הגמרא והבנת הדברים על בוריים, חייבים אמונה. יש קושיות שעליהן נאמר "ודע מה שתשיב לאפיקורוס", ויש קושיות שאי אפשר לשכל האנושי להבין, ועליהן נאמר "כל באיה לא ישובון", ורק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ. לכן, אסור לאדם לסמוך רק על שכלו, אלא להעמיד הכל על האמונה.

ללקט שושנים: כל אות היא עולם מלא

הידיעה בלב שלם ש"מלוא כל הארץ כבודו", ושהשם יתברך עומד עליו בשעת התפילה ושומע אותו, היא היא האמונה. כשאדם מרגיש שהוא מדבר עם ה', הוא הוגה כל אות לאט לאט, בנחת ובסבלנות. מי שלא מאמין שה' רואה אותו, אינו מתלהב ואינו מדקדק באותיות, וזהו איבוד השכל. חוסר הריכוז הזה הוא בחינה של אפיקורסות דקה שבלב. לא צריך לחפש אפיקורסות אצל החופשיים; אם נתקן את האפיקורסות הפנימית שלנו, לא יהיו חופשיים בעולם.

כשאדם עומד ומדבר דיבורי קדושה, הוא ממש מלקט ציצים ופרחים. כל מילה היא פרח, שושנה נאה.

"כאדם ההולך בשדה ומלקט שושנים ופרחים נאים אחת לאחת... ועושה אגודה אחת, ומלקט עוד אחת לאחת ועושה אגודה אחרת ומחברים יחד."

אסור לוותר על שום אות. יש ללקט אות לאות, תיבה לתיבה, מגבורות לקדושות, עד שנגמרת ברכה אחת בשלמות. כל נקודה וכל אות היא גדולה יותר מכל העולם כולו, שהרי העולם הזה הוא אפס אפסים לעומת דיבור אחד של קדושה.

האותיות מתחננות: "אל תרוץ, אל תיפרד ממני"

כשהדיבור יוצא מהנפש, הוא נעשה "נפש חיה" ו"רוח ממללא". עלינו לשמור על הדיבור, בבחינת "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך". הדיבור עצמו מבקש ומתחנן מהנפש, כל אות ממש מדברת אל האדם.

כשאדם אומר "ברוך", האות בי"ת אומרת לו: "לאן אתה הולך? למה אתה רץ?". אדם מברך על נטילת ידיים בשתי שניות, והאותיות שואלות: "מה אתה ממהר? תגיד לאט לאט: ברוך, אתה, ה', אלוקינו...". הוסף עוד כמה שניות, מה קרה? תשע שניות של ברכה הן עולמות מלאים!

האותיות מתחננות: "תגיד אותי לאט". האות בי"ת תופסת את האדם ואומרת: "איך תיפרד ממני? אתה לא רואה כמה אני יפה? כמה זיוי, הדרי ותפארתי מאירים? איך אתה יכול לעבור כל כך מהר לאות רי"ש?". מי שרוצה לסיים את כל התפילה ברבע שעה, מפסיד את הנעימות והיופי של כל אות. במקום למהר, אפשר להתחיל מוקדם, לקחת את הזמן, ולא לשכוח את האותיות, כדי שהן לא ישכחו אותך בכל מקום שתלך.

עין טובה וסוד "הנגבה" של אברהם אבינו

כשאומרים את המילים לאט, כמו "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל", משפיעים שפע לכל בתי הכנסת ולכל הישיבות. רבי עקיבא איגר היה אומר זאת לאט לאט כדי להשפיע לכולם.

מובא במדרש על פרשת חיי שרה, שרבי עקיבא אמר לתלמידיו החדשים: "התלמידים הראשונים מתו מפני שהייתה עיניהם צרה זה בזה, אתם אל תהיו כן". אדם צריך שתהיה לו עין טובה בכל אחד. כשכל אחד פותח ישיבה ומקרב תלמידים, צריכים לשמוח זה בזה, ובראש השנה כשכולם מתכנסים יחד, כל אחד מתעורר מחברו – זה מיראה וזה מאהבה.

הספר "אמרי אהרן" מביא חידוש נפלא על הפסוק:

"ויעל אברהם ממצרים... הנגבה"

המילה "הנגבה" מורכבת מאותיות "הגנבה". אברהם אבינו עלה ממצרים כבד במקנה, בכסף ובזהב, וגם עלו איתו הרבה מצרים – "ערב רב". כשהבין שלא יוכל להיפטר מהם בקלות, "הנגבה" – הוא פשוט גנב והחביא את עצמו.

לברוח מן הכבוד כמו המלך העניו

אברהם אבינו ברח מהכבוד. הוא אמר לאנשים: "תלכו ללוט, הוא הרבי שלכם, אני כלום". אנשים מחפשים רבי עם פנים מאירות, ולוט ניצל זאת. הוא אסף סביבו רועים ותלמידים, וטען: "אני היורש של אברהם! אברהם כבר זקן, אני הצעיר עם ההשגות החדשות". לוט אפילו התיר לגזול ולרעות בשדות זרים, בטענה של "צער בעלי חיים" לצאן במדבר, והתעלם מאיסור גזל.

אברהם, לעומתו, ידע את האמת והמשיך להגניב את עצמו. בסוף אמר ללוט: "אל נא תהי מריבה ביני ובינך". הוא נתן לו את סדום, שהייתה "כגן ה' כארץ מצרים", ואמר לו: "לך תהיה רבי בסדום, שם תוכל לגזול ולחמוס, ותהיה היחיד שמכניס אורחים, אז כולם יגידו שאתה צדיק האמת".

אדם צריך תמיד להגניב את עצמו, לברוח מהכבוד ולהסתיר את מעלותיו. ממש כפי שמתואר בסיפורי מעשיות של רבי נחמן, על ה"מלך עניו" שעשה פטנטים ותחבולות כדי שיגנבו אותו וירמו אותו, רק כדי לברוח מן הכבוד. כשמישהו היה משבח אותו, הוא היה מזדעזע ופוחד, ומבטל את עצמו לגמרי.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 61

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)