פרשת אחרי מות - סוד ההתחברות ואהבת ישראל

שתי הדרכים להתקרב לתכלית

יש שתי דרכים לשבור את הרע ולהתקרב אל התכלית. דרך אחת היא הידיעה. לדעת, ללמוד, להבין, להסיק מסקנות, לעשות חשבון נפש, לבדוק, לראות. זה בעצם הקו הישר. ואילו דרך שניה של התקרבות לאמת הזו היא ההיפך, שלא נדע.

זה הרגע שבו מתעוררת בנו הנקודה האמיתית של הלב, שהוא באמת רוצה לשפוך לבו לאביו שבשמים, שהוא מתחבר אל הקב״ה, והוא יודע שה׳ לא יעזוב אותו. הוא מתחבר אל האמונה והוא מתחבר אל התורה הקדושה, אל כל הדברים הנפלאים שמענגים את הנפש והוא רוצה ככה להשתהות בעולמות עליונים ולהיות ככה דבוק בה׳. וזה בעצם העיגול.

כדי להגיע לשמחה צריך להתגבר על הסטרא אחרא. על הקליפה. על עפרוריות הגוף. כי הגוף הוא רק עייף, הוא רק רוצה לאכול ורק לשתות ורק לישון ויש לו עין רעה ועין צרה, וכל הדברים האלה שעושים לנו עצבות. כשאנחנו עושים כל מיני דברים ששייכים לגוף ואנחנו חושבים שזה ישמח אותנו, על המקום אנחנו שוקעים וזה מפיל אותנו. למה? כי אנחנו מתנתקים. לזה קוראים התנתקות.

כשאדם יש לו הנאה חוץ מהקדושה הוא מתנתק. הסיסמא היא התחברות והאיום על ההתחברות זו ההתנתקות. צריך להחזיק חזק. אדם נוסע באוטובוס, ויש לאוטובוס סיבובים, הוא מרגיש שהוא יכול ליפול, אז הוא מחזיק חזק. שואלים מישהו, איך הצלחת להחזיק מעמד כל החיים, הוא אומר כל הזמן החזקתי חזק חזק את החבל, לא עזבתי רגע אחד.

רבי נתן אמר לרבינו, תחזיק אותי חזק חזק, אני אמנם מחזיק בך אבל תן לי גם כן יד. שאני לא אפול, תחזיק אותי. כי ברגע שאדם רגע אחד לא מחזיק, אז ברגע אחד פתאום יש תנודות של החיים והוא נופל. הוא לא קורא לזה עוד נפילה, כי הוא לא מזהה. בפרט אנשים צעירים, שהחיים זורמים להם, והכל נפלא, ואין עוד הרבה אכזבות. אבל אנחנו רואים מה קורה בחיים, מה קורה להורים שלנו, ולכל האנשים בסביבה, ולכל עם ישראל בכל ההיסטוריה, וגם מה שקורה לנו בין לבין, וכל מיני דברים כאלה.

אנחנו יודעים רק דבר אחד, שיהודי אין לו הרבה הרבה פרשנויות. יש לו פרשנות אחת: התנתקות או התחברות. זה הכל. איך אנחנו נתחבר אל האש ונעלה למעלה, שהנשמה זה אש, ולא נשקע בעפר למטה? איך מתקנים את כל הרע הזה? יש שתי דרכים לתקן אותו, דרך אחת היא הידיעה, ודרך שניה היא היפך מידיעה, שלא נדע.

כוחו של הצדיק לכפר

"וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש וכו'" (ויקרא טז, יז)

וארז"ל (ירושלמי ברכות פ"א): וכל אדם העליון וכו', והבן היטב להיכן נכנס הכהן הגדול, וכל זה כדי לכפר על כל החטאים כדי לתקן אותם שנפלו לעמקי הקליפות. והצדיק האמת הוא גדול יותר אפילו מן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, כשרז"ל (סוטה ד): יקרה היא מפנינים מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים.

כי יש עבירות שגם הכהן הגדול אינו יכול לכפר עליהם ביום הכיפורים, כשרז"ל (יומא פ"ו) שיש עבירות שיום הכיפורים תולה ומיתה מכפרת. אבל התלמיד חכם האמת יכול לכנוס עוד לפנים יותר ויותר ולהמשיך כפרה ותיקון גם להם.

"חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה" (משלי טז, יד)

היינו שיש עוונות שגורמים חמת מלך ח"ו, עד שאין מועיל להם אפילו הכפרה של הכהן הגדול ביום הכיפורים כי אם מלאכי מות, שאין נגמר כפרתו עד המיתה, בחינת יום הכיפורים תולה ומיתה מכפרת. אבל "ואיש חכם יכפרנה", כי החכם האמת, שהוא בחינת הצדיקים אמתיים יכולים לתקן הכל, אם יזכה להאמין בהם באמת. (ליקוטי הלכות, הלכות קריאת שמע ד, יג)

מצוות אהבת ישראל בדורנו

הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ ה"חזון איש" כותב בביאוריו לרמב״ם, הלכות דעות: מצות "ואהבת לרעך כמוך" חלה גם כלפי יהודים שאינם שומרי מצות, ואף עוברי עבירות, שהם בכלל "רעך". שכן, חז״ל הורו לנו במסכת סנהדרין (נב ע"ב), שגם רשע שנתחייב מיתה, בית־דין בוררים לו "מיתה יפה" (מיתה קלה), משום המצוה "ואהבת לרעך כמוך".

ומה שאמרו חז״ל, שמצוה לשנוא עוברי עבירה (פסחים קיג ע"ב) - זה רק כלפי מי שהוכיחו אותו כראוי, ולא קבל את התוכחה. ובזמן הזה, שאין אנו יודעים להוכיח כראוי, נחשב כל עובר עבירה, כאילו עדין לא הוכיחו אותו. (כמובא במסכת ערכין טז ע"ב, משמו של רבי אלעזר בן עזריה, שאמר: "תמיהני, אם יש בדור הזה אדם שיודע להוכיח"). ולכן כל עובר עבירה הוא בגדר של "אנוס", ומצוה לאהוב אותו.

וכן פוסק הרמב״ם בהלכות דעות (ו, ג): מצוה על כל אדם לאהוב כל אחד מישראל כגופו ממש, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך". לפיכך צריך לספר בשבחו, ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממונו, ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חברו (המבזה את חברו), אין לו חלק לעולם הבא.

השוכן איתם בתוך טומאותם

"השוכן אתם בתוך טומאותם" (ויקרא טז, טז)

הצדיק רבי אברהם יהושע השל מאפטא, בעל "אוהב ישראל", נסע פעם לעשות את השבת בעיר אחת במרכז רומניה. באותו מקום דרו שני בעלי בתים אמידים, שדירותיהם היו מרווחות ומרוהטות בטוב-טעם, ושניהם בקשו להתכבד בכבוד הגדול, לארח בביתם את ה"אוהב ישראל" מאפטא, רבם ומאורם של ישראל.

התעניין הצדיק מאפטא בטיבם ובמעשיהם של שני בעלי בתים אלה, והוברר לו שאחד מהם אינו מדקדק ביותר במצות, ועם זאת הוא ענותן וצנוע ואינו מתהדר בעושרו. לעומתו נודע העשיר השני כירא שמים המהדר במצוות, אלא שהיה מתגאה בתורתו ובמעשיו בפני הבריות. בחר הרב מאפטא להתאכסן אצל בעל הבית הראשון (הענותן והצנוע), אף שהיו מרננים אחריו שאינו מדיר עצמו מדבר עבירה.

כאשר נשאל פעם הצדיק על-ידי מקורביו, מדוע העדיף אותה אכסניה, ופסח על ביתו של הגביר שנודע בכל העיר כמדקדק במצוה קלה כבחמורה? השיב הרב לשואלים: אותו גביר נקי אמנם מכל עבירה, אבל כיון שפגום הוא במידת הגאוה, נאמר עליו בגמרא: "אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם" (סוטה ה ע"א). ואם הקב"ה, כביכול, אינו יכול להימצא עם בעל גאוה במחיצה אחת - לא כל שכן אני!

אבל הגביר השני, שטבועה בו מידת הענוה והצניעות, אף-על-פי שנכשל פעם ופעם בעבירה זו או אחרת ־ הרי נאמר עליו בתורה: "השכן אתם בתוך טמאותם״. ואם הקב"ה, כביכול, מוצא לו מקום לשכון בתוך טומאות ישראל ־ ודאי שאף אני רשאי להימצא באכסניה שכזו...

לטבול באהבת ישראל

הצדיק ר׳ מרדכי מצ׳רנוביל היה מקפיד כל ימיו לטבול במקוה בערב יום הכיפורים, קודם תפילת מנחה. פעם התאספו בביתו חסידים רבים, שבקשו להתברך מפי רבם לקראת היום הקדוש, והגיעה שעת תפילת מנחה. ראה הצדיק שלא תהא בידו שהות מספקת לטבול במקוה, כי מועד הסעודה המפסקת - קרב ובא.

קם אפוא מכיסאו, והרכין ראשו וגופו בתוך קהל החסידים שעמד סביבו, כאילו היה טובל את גופו במקוה-מים. כך עשה הצדיק שלש פעמים, ואחר־כך אמר באזני הנוכחים המשתאים: בסוף מסכת יומא מובא הפסוק הבא מנבואות יחזקאל: "מקוה, ישראל ה'". לפי הפשט אומר כאן הנביא, שה' הוא תקותם של ישראל. אולם, חז״ל דורשים פסוק זה כך: ה' מטהר את ישראל ביום הכיפורים כמקוה מים המטהר את הטמאים.

עתה, עליכם לדעת שמלבד מקוה-מים יכול האדם להיטהר ב"מקוה טהרה" נוסף הקרוי "ישראל": לקרב את גופו ונפשו לכל עדת ישראל, ולחוש אהבה אמיתית לכל אדם מישראל. ב"מקוה טהרה" כזה, טבלתי עתה לפניכם, ובכך הנני מוכן ומזומן להתיצב לפני בורא עולם ביום הקדוש, הבא עלינו לטובה.

תפילה לאהבת חברים

אנא, זכנו יוצר הרים, חננו בחן רועים, באהבת חברים. נזכה ל"ואהבת לרעך כמוך" בכל לב ונפש, לחן ולגמול חסד, לאהוב במסירת נפש.

"שיתה ה' שמרה לפי, נצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג)

לבל אכשל במוצא שפתי, פן אפצה פי על אחי ורעי, אשר בחביבותם תלויות ישועותי. אזכה קודם התפילה להתכלל - בכל נשמות עמך בית ישראל, עד אשר יבוא לציון גואל. אזכה לשבץ בכתר מלך מלכי המלכים, כל אבן חן בני מלכים, עד אשר כתר אותיות הדברים, יתעופף גם אל עמים ונכרים, יחדור ללבם ויגייר גרים.

כי ישראל, אוריתא וקדשא בריך הוא אחד, וכשנעשה ישראל גוי אחד, איש ברעהו נכללים, בי"ג מדות של רחמים - מתכללים.