עומק עבודת ה' במשנת בעל התניא: התלהבות, זעקה ודביקות

שיעור מס' 181 | * יום ד' פר' תצוה, אור לי' אדר תשנ"ט - שיעור בפרדס כץ

שיעור מרתק על דרישתו התקיפה של בעל התניא להשקיע זמן ומאמץ בעבודת ה'. הרב מסביר מדוע צדיקים אמיתיים דורשים מחסידיהם עבודה פנימית ולימוד תורה, ולא מסתפקים בחלוקת ברכות.

נגמר ונפסק ממש בשנייה האחרונה של סוף היום. בשמיים חושבים שהכל אבוד, ופתאום איזה יהודי עומד לפני קונו בכוונה, עושה צדקה ומרחם על מישהו. במעשה הזה כדאי לברוא את היום מחדש, ממש בשנייה האחרונה שבה היום מגיע לסיומו. איש החסד הזה נותן יום חדש במתנה. בכלל לא פשוט שיש יום חדש; כל יום בוראים אותו מחדש על ידי עבודת הבוקר ולימוד התורה. אם לא כן, היום עלול להתקלקל. ילדים נופלים ונחבלים, ורצים לחדרי מיון. ה' אינו רוצה להעניש את ההורים שלומדים תורה, אך כאשר חסרה הכוונה וההשקעה, ההגנה נפגמת.

אזהרת בעל התניא: לא למהר

בעל התניא מביא באגרת הקודש אזהרה חמורה ודורש שלא להקדיש פחות משעה וחצי לעבודת הבוקר. הוא קובע בשום אופן לא לתת לגשת לעמוד לאדם שממהר ומקצר בזמן זה. ה' מחכה לראות מי יקיים את ההדרכה הזו. כך כותב בעל התניא בפרק א' באגרת הקודש:

"ובכן ועתה אני מוסיף... בקשה כפולה שטוחה ופרושה לכל אנשי שלומנו הקרובים והרחוקים, לקיים שכל ימי החול לא ירדו לפני התיבה אלה שאין להם זמן".

בעלי עסקים שאין להם פנאי, מבקש בעל התניא, שבכלל לא יגשו לתיבה. רק אלה שיכולים להאריך ערך שעה ומחצה, לא פחות. בימי החול ממהרים לכולל או לעבודה, אבל בשבתות וימים טובים יש להאריך כמה שיותר. שבת היא כולה שירה, יום של ניגונים. בשבת צריכים להאריך בכוונה, בלב ונפש לה', ביתר שאת וביתר עוז. ששת ימי המעשה הם הכנה לשבת, אך יום השביעי הוא כולו לה'.

מרגלים בשטיבלך

בעל התניא לא מסתפק במכתב בלבד. הוא מזהיר שהוא עומד לשלוח "מרגלים" בסתר לכל המניינים של אנשי שלומנו. הוא מודיע שכל אחד צריך לדעת שבכל שטיבל יש מי שרואה ומדווח על מי שיכול להאריך ולעיין בעבודתו אך מתעצל.

הוא מזהיר שמי שלא יאריך, יידון בריחוק מקום: "אני ארחיק את כל האנשים האלה... וכשיבואו לכאן לשמוע דברי אלוקים חיים לא יתנו להם להיכנס". מי שלא יודע להאריך ולהשקיע, לא יוכל להיכנס לשמוע דרשות ודברי תורה מהרבי.

לא קופת חולים לחלוקת ברכות

בפרק כ"ב באגרת הקודש, בעל התניא פונה לחסידים בכאב עצום ומבקש לעקור תפיסה שגויה:

"אהובי אחי ורעי, אני מדבר אליכם באהבה מסותרת ותוכחה מגולה, לכו נא..."

הוא מתחנן לחסידים שיפסיקו לבוא רק בשביל לקבל ברכות. מה זה כאן, קופת חולים? חלוקת ברכות? באים לרבי כדי לעבוד את ה', לשמוע דברי אלוקים חיים, לא כדי לקבל ברכות. אדם צריך לבקש מה', להגיד פרק תהילים ולהוריד כמה דמעות, וכך תהיה לו הברכה. הבית שבו אדם אוכל ושותה בקדושה הוא בית מבורך.

איפה שמענו דבר כזה אצל הראשונים והאחרונים? האם עמדו בתור אצל הרשב"א, הרמב"ן, הבית יוסף או הרמ"א כדי לקבל ברכות? אנשים נסעו אליהם כדי לשמוע את חידושי התורה שלהם! אפילו אצל התנאים והאמוראים לא מצאנו שעמדו בתורים לקבל ברכות, מלבד אצל שמואל הנביא, שזה היה דבר יוצא דופן בכל הדורות.

לחדש את זעקת הנשמה

בעל התניא ממשיך וכותב מתוך כאב על כך שהפסיקו לעבוד את ה' בהתלהבות ובצעקות:

"מגודל טרדתי אשר הקיפו עלי יחד וסבוני כמים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, לא אוכל לאמר כל אשר בלבבי".

הוא מעיד שאינו יכול לסבול את השקט והדממה שהשתלטו. פעם, עבודת החסידות הייתה בצעקות עד לב השמיים, קולות שהיו בוקעים שחקים. חסידים היו עומדים שעות ארוכות, שואגים בשדות וצועקים עד לב השמיים. היום, הוא כואב, כולם לוחשים לתוך הסידור ונרדמים.

מהי חסידות? לעבוד את ה' בהתלהבות, בכוח, בקול רם! בעל התניא מבקש לחדש את העבודה בקול רם, להתחזק מאוד בכל עוז ותעצומות נגד כל המונעים והמפריעים, מבית ומחוץ, ביד חזקה. כי הצעקה היא למעלה מהחכמה והתבונה; זעקת הנשמה לה' היא למעלה מהכל.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 181

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)