פרשת בלק - סוד ההתבודדות האמיתית וראיית החן הפנימי

"מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם" (במדבר כג', ז')

בלעם היה מתבודד, גם בלעם היה הולך על ההרים כמו שכתוב "מן ארם ינחני בלק מהררי קדם...". הוא הלך על הררי קדם, הוא צעק על ההרים, הלך על הגבעות, צעק לה' על כלות הנפש, ועם כל זה הוא נשאר בלעם, לא עזר לו שום דבר הוא נשאר בלעם.

אדם חושב שעל ידי התבודדות הוא ימצא עכשיו מיליון דולר. כשהוא עושה התבודדות, הוא רוצה לראות מיד את הברכה, לראות כבר את השידוך שלו, לראות כבר את הדירה, לראות מיליון דולר, הוא רוצה שיהיה לו חיסכון בבנק לבנים לנכדים.

הוא אומר "עשיתי שעה התבודדות איפה ה'?, למה ה' לא עונה לי?" – בן אדם לא יודע מה זה התבודדות, הוא עומד עם ה' אומר "רבונו של עולם תן כבר, תן לי, תן לי את זה, מתי תתן לי?". הוא מביא איתו שק להתבודדות ואחרי ההתבודדות הוא אומר 'אני רוצה לראות איך השק מתמלא'. זה נכון שהעניים מתרעמים על הקב"ה וה' שמח עם זה, אבל זה לא התבודדות!

סוד ההתבודדות: להגיע לביטול מוחלט

מה זה התבודדות? הרבי אומר על פי תורה נב' שאדם צריך להגיע לביטול, ואי אפשר לבוא לביטול כי אם ע"י התבודדות. צריך רק ביטול: "אני לא משה רבינו, אני לא אליהו הנביא, אני לא רבי נחמן מברסלב, אני לא יודע מה זה ברסלב, אין לי שום השגה בברסלב, להיפך אני אוהב לאכול, אני אוהב לשתות, כמו גוי ה' ירחם" – אז כל ההתבודדות זה משהו אחר לגמרי.

צריכים התבודדות כדי להגיע לביטול, התבודדות זה רק לדעת שאני לא שווה שום דבר, ואני עפר ואפר, כי כל הזמן אדם חושב "אני הכי חכם, הכי נבון, הכי מוצלח, הכי מלומד והכי חבר'מן". אדם 24 שעות חושב אני הכי הכי הכי, כל אחד יש לו ראיות על זה שהוא הכי מוצלח והכי חכם והכי פיקח. אם היה אפשר לפתוח את המוח של האדם, לפתוח את כל המחשבות שלו, הוא היה רואה שיש לו מיליון מחשבות בשניה "אני הכי הכי...".

לכן עכשיו אדם צריך שעה התבודדות, שעה להירגע מכל המחשבות של הגאווה, לבטל את עצמו, להתבודד, להרגע קצת ולחשוב "אני לא הכי בעולם, יש עוד אנשים חכמים בעולם, יש עוד אנשים מוצלחים, יש עוד אנשים מבינים בעולם". וזה לוקח שעה שלימה. התבודדות לה' זה פשוט מאוד שעה שלימה להפסיק את רצף המחשבות של הגאווה.

הנשמה שלך מסכנה! היא מסכנה, היא לא יכולה לחזור לשורש שלה, היא לא רוצה את כל המחשבות האלה. הנשמה היא אלוקית, היא לא רוצה לשמוע את השטויות האלה, היא לא יכולה לשמוע כאלה שטויות. תן לה מנוחה שעה אחת ביום! תן לנשמה קצת לדבר, ואז היא תגיד לך "תפסיק עם השטויות האלה עם המחשבות האלה אתה לא רואה______ (צריך להשלים), שחרר אותי! תן לי מנוחה! אני רוצה להתבטל לה', אני רוצה ענווה". הנשמה היא אלוקית היא רוצה רק דבר אחד, היא רוצה להיות "אין".

לראות את החן: מתן תורה והחיבור לאלוקות

כשקיבלו את התורה, נאמר:

"ויחן שם ישראל נגד ההר"

מה זה ויחן? כל אחד ראה את החן של השני. היום זה מאד קשה כי אנשים נופלים לדיכאון, כי לא רואים את החן של עצמם. קודם כל תראה את החן של עצמך, אז יהיה לך כוח לראות את החן של השני. צריך לעבוד מהתחלה, מהשורש. צריך לדעת איזה חלק אלוק ממעל אנחנו, ואיך ה' אוהב אותנו, ואיך אנחנו כאלה נפלאים, וכזה אור אלוקי יש בכל אחד מאתנו. מפה צריכה להיות נקודת ההתחלה ואחר כך נראה גם את החן שנמצא בשני.

"אילו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה, דיינו". מה פירוש "דיינו"? בלי תורה זה דיינו?! איך בלי תורה זה דיינו? אם ראית את החן של השני אתה לא צריך אפילו תורה, כבר אמרנו, זה כל התורה כולה. כשאדם רואה את החן של השני, אז סימן שהוא מחובר לאלוקות כל הזמן, אז הוא הגיע לדרגה הכי גבוהה.

אבל מכיון שהקב"ה ידע שאחר כך זה ייעלם מאתנו, אנחנו צריכים איזה ספר בידיים. החן יכול להיעלם, לא יהיה לך שום דבר, אתה צריך משהו בידיים. אז לכן, אע"פ שהם היו בדרגה הזו, הקב"ה ידע שהם ירדו מהדרגה הזו, וצריך לתת להם משהו בידיים, שתהיה להם איזה אחיזה במשהו ממשי.

מדוע כעס ה' על הליכת בלעם?

"אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם... וילך עם שרי מואב. ויחר אף אלקים כי הולך הוא" (במדבר כב׳, כב׳)

הכתוב עצמו מעיד כי בלעם קבל רשות מעם ה' ללכת אתם. אם כך, מדוע הקב"ה כעס עליו על הליכתו?

מסביר זאת "אור החיים" הקדוש: אם ה' יתברך היה אוסר על בלעם ללכת – היה אותו רשע מתגאה ואומר, כי זוהי הוכחה כי בשמים חוששים, חלילה, מפני קללותיו. ואם ה' היה מניח לו ללכת – מיד היה אותו רשע מתגאה ואומר, כי זאת הוכחה כי הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו, מבלי שאף אחד ימנע זאת ממנו.

לכן בתחילה אסר הקב"ה על בלעם ללכת, כדי להוכיח לכולם כי הוא אינו נתון ברשות עצמו, ואינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו. אולם, אחר-כך קבל בלעם רשות מהקב"ה ללכת, כדי להוכיח כי אין אנו חוששים מקללותיו.

סכנת ברכת הרשעים

"ויאמר אלקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא" (במדבר כ"ב, י"ב)

מצינו במדרש: מפני מה הייתה רבקה עקרה? כדי שלא יאמרו שברכת רשעים שברכו אותה "אחותינו את היי לאלפי רבבה", נשאה פירות והתקיימה. ומכאן שברכת רשעים היא בעצם קללה, שהרי הברכה שקיבלה רבקה רק הזיקה לה ובגללה נעשתה עקרה.

וזו הייתה כוונתו המרושעת של בלעם, וכך הוא אמר לקב"ה: אם איני יכול לקללם, אם כן אברכם. וכוונתו הייתה שברכתו תזיק לעם ישראל כפי שברכת הרשעים (לבן) הזיקה לרבקה. בלעם התכוון לברכה שהיא עוקץ עטוף במעטפת דבש מתוק. אולם טעה בלעם טעות חמורה, משום שכל זה היה שייך לגבי רבקה, מכיוון שלא נתברכה מפי הקב"ה קודם שברכוה לבן וסייעתו. אם כן אם הייתה נפקדת מיד היו אומרים שברכתם עשתה פירות, ולכן היה הכרח שתהיה רבקה עקרה, כדי שידעו הכל שלא הייתה תועלת בברכתם.

אבל מי שהכל יודעים שכבר התברך מפי הקב"ה, ורק לאחר מכן ברכוהו גם רשעים, במקרה כזה בוודאי שברכת הרשעים לא תזיק. מי פתי יסור הנה לומר שברכת רשעים נשאה פירות, והלא הכל יודעים שהקב"ה ברך אותו עוד קודם לכן! זה מה שהקב"ה השיב לבלעם "כי ברוך הוא". משל אומרים לצרעה: לא מדובשיך ולא מעוקציך. וכוונתו שלא יוכל להזיק להם.

"ובגויים לא יתחשב" - חסד ההבדלה

"הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב"

רבי ישראל "הבעל שם טוב" הקדוש, חזר פעם בערב שבת עם חבורת חסידים מן המקוה, שבו טבל לכבוד שבת. לפתע נשמע רעש גדול בפינת הרחוב, ומיד נראו כמה נוכרים שצעדו בעליצות לרוחב הרחוב, נוכח החסידים שהלכו שלובי זרוע עם רבם.

חשש הבעל שם טוב שמא יגע בו מישהו מן הנוכרים, והחל סוטה עם מלויו לצידי הדרך. באותו רגע שמע הצדיק את אחד הנוכרים אומר לחברו: "הזהר מן היהודי הזה, שלא יגע בך ויטמא אותך".

נתחייך הבעל שם טוב בשמחה, ואמר לחסידים שמסביבו: "עתה נתחוור לי פירוש הכתוב בברכת בלעם: 'הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב'. שכן, העובדה שעם ישראל יכול להישאר 'לבדד' – ביחודו ובקדושתו – אף על פי שהוא יושב ימים רבים בקרב האומות, היא תוצאה של 'בגויים לא יתחשב' – שאין הגויים בעולם מחשיבים אותו כאחד מהם, אלא מביטים עליו כעל נטע זר, שצריכים להתרחק ולהבדל ממנו.

כל זאת - הוסיף הבעל שם טוב – הוא מן הצדקה שעושה הקב"ה עם ישראל, המפוזרים בין הגלויות, כדי לשים להם שם ושארית בקרב העמים, עד לגאולה השלימה.

אכזבה מבורכת: סיפור על ר' חיים עוזר

בחור צעיר הגיע אל הגאון ר' חיים עוזר גרודזינסקי, על מנת לקבל ממנו ברכה, כדי שלא יצטרך ללכת לצבא הרוסי. האפשרות לא להתגייס הייתה כמעט בלתי אפשרית.

במהלך השיחה שאל אותו ר' חיים עוזר: "האם אתה לובש ציצית?" הבחור התבייש להודות, אבל הרגיש שאינו יכול לשקר בפני הרב אשר ממנו הוא רוצה לקבל ברכה, לכן הרכין ראשו, ואמר: "לא". המשיך ר' חיים עוזר ושאל: "האם אתה מניח תפילין בכל יום?" הבחור היסס לרגע, ואחר כך השיב בקול נמוך: "רבי אינני מניח". "ומה בעניין שבת?" ענה הבחור: "רבי אינני שומר שבת".

שקט שרר בחדר כשהלה חיכה בפחד לדבריו הבאים של ר' חיים עוזר, הוא היה בטוח שהוא ינזוף בו בחומרה. אך במקום זאת, ר' חיים עוזר אמר לו: "אני נותן לך ברכה שהשלטונות הרוסים יהיו מאוכזבים ממך בדיוק כמו שאני מאוכזב ממך..."

שבועיים לאחר מכן חזר הוא לר' חיים עוזר, ואמר לו: "רבי, רציתי לספר לך שהברכה עזרה מאד, ושוחררתי מהצבא". לאחר מכן הראה הוא לר' חיים עוזר את הציצית שלבש כעת. ומספרים שלבש ציצית והניח תפילין ושמר שבת כל ימי חייו.