פרשת פנחס - סוד תיקון חצות והבכייה על השכינה

חורבן הבית והנוחות המדומה

בימי בין המצרים בשלושת השבועות כולם יושבים על הארץ, ואומרים תיקון חצות ובוכים, ואפשר לבכות אפילו באמצע היום, לשבת על הארץ ולהגיד תיקון חצות. כשמגיעים שלושת השבועות כולם יושבים על הארץ, שמים אפר על הראש, בוכים בוכים כמו תינוקות.

אם אדם היה יודע מה זה בית המקדש היה בוכה ומתאבל כל לילה בחצות ולא רק בימי בין המצרים. אבל כמעט לאף אחד זה לא חסר, כמעט אף אחד לא צריך את בית המקדש, לכל אחד יש עוגה בבית, יש לו אוכל טוב, יש לו שתיה בבית, הוא לא צריך את בית המקדש. ברוך ה' כולם מרגישים טוב עד 120, אבל יש כאלה שכן חסר להם בית המקדש ובוכים כל לילה ואומרים תיקון חצות.

שאגת האריות של חצות לילה

לפני 50 שנה כל ירושלים היתה קמה חצות, זה היה חוק ולא יעבור, עכשיו אנשים נהיו חלשים קשה להם להגיד תיקון חצות כל לילה, אבל הבעיה היא שהם גם מחלישים את השני שכן רוצה לקום חצות, וזו היא הצרה! אתה חלש? תשתוק! תשב בצד! תן לבנים שלך לקום חצות, תן לתלמידים שלך לקום חצות, תשתוק! אל תספר לאף אחד שאתה חלש, ואתה לא יכול לקום בחצות לילה.

הגויים מאז ועד היום מחפשים להכחיד את עם ישראל, ויש כל הזמן גזרות ואין שום עצה ושום תבונה להינצל מהם אלא ע"י תיקון חצות. צריכים את השאגות של חצות לילה כמו שכתוב "שאג ישאג על נוהו" – כשאומרים בתיקון חצות את המילים "שאג ישאג", זה מטיל פחד על כל אומות העולם, על כל הרשעים שלא יעשו לנו שום נזק.

יש בשמים ש"ע אלף אריות ואלו שאומרים תיקון חצות אז הם מעוררים את האריות שלמעלה, יש כאלה שאגות בשמים שאפילו הרשע הכי גדול כבר לא יכול לעשות שום דבר. כל הרשעים רועדים מרוב פחד, בכל שאגה ושאגה נופל פחד עצום על כולם, בכל שאגה ושאגה הרשעים מזדעזעים ולא יכולים להזיז יד ורגל מרוב פחד.

לעורר רחמים על הנשמה השבויה

אדם צריך להתחיל לעורר את הרחמים העליונים, להתחיל לעורר רחמים על נשמתו ונפשו, לבכות לה' "מה עם הנשמה האלוקית שלי?" צריך לעורר רחמים על זה שהוא ניתק את עצמו משם הויה ברוך הוא, ועל זה שהנשמה שלו נפלה לעשרה כיתרין דמסאבותא. עכשיו החיות שלו מפגמי ברית, מדברים לא יפים, מדיבורים בטלים, עכשיו הוא מחיה היכלות של סיטרא אחרא.

על ידי מחשבות רעות ופגמים הוא נותן כח לטומאה – מחיה מחבלים, מחיה רוצחים, מחיה נאצים. הוא גורם לשכינה שתהיה בגלות כמו שכתוב:

"מלך אסור ברהטים"

אדם בכלל לא יודע שהוא מונח בעשרה כיתרין דמסאבותא, הוא בכלל לא יודע שהוא צריך להתחיל לרחם על הנשמה שלו. טוב לו עם התאוות, טוב לו עם ההרהורים הרעים, נהדר לו, כיף לו, הוא בכלל לא מרגיש רע עם זה, הוא בכלל לא מנסה לצאת מזה.

אז איך מתחילים לרחם על הנפש? יושבים על הארץ שמים קצת אפר על הראש, אומרים תיקון חצות בוכים לה'. וכשאומרים "נפלה עטרת ראשנו" מכוונים שעטרת ראשנו זה הנשמה, איך הנשמה שבויה בחיילות הטומאה והסיטרא אחרא? איך הגוף כולא את הנשמה, איך הגוף גובר על הנשמה. בוכים על הנשמה שנפלה בתוך עומק הקליפות, "נפלה עטרת ראשנו", "אוי נא לנו כי חטאנו".

אין לך עלבון גדול מזה שנשמה אלוקית שחצובה מכיסא הכבוד שהיא מעצמיותו יתברך ממש, כולאים אותה בתוך גוף עם תאוות, עם רצונות כאלה נמוכים. כל אחד ואחד כפי שיעור שיכלו והבנתו יתחיל להתמרמר על זה "איפה אני נמצא, איך אני חושב על שטויות". אם אדם יגיד תיקון חצות בכזה שיברון לב בכזו הכנעה, אז התיקון חצות הזה בכוונה הזאת יהיה כזה תיקון חצות שישפיע לו שפע חיים לכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ויזכה לכל הישועות.

להשתתף בבכייתה של רחל אמנו

כששומעים יהודי נפטר ח"ו, צריכים מיד לצעוק! יהודי נפצע קשה ח"ו צריך מיד להגיד כמה פרקי תהילים אולי נצליח להחיות אותו. כל יהודי זה נשמה מכסא הכבוד, מכל יהודי יכול לצאת 60 ריבוא, למה שיהודי יקפח את חייו? ועל זה צריך לבכות בכל יום ובפרט בחצות לילה, והעיקר לדעת העוונות שלי גרמו! אני זה שעושה צחוק מהכול, עושה צחוק מעבודת התפילה, עושה צחוק מהעבודה של קימת חצות.

אדם צריך לדעת "רחל מבכה על בניה", אם אמא רחל בוכה אז צריך לקום חצות ולבכות יחד עם האמא, צריך להשתתף עם הבכיה שלה. אמא בוכה על 6 מיליון שנהרגו בשואה, אמא בוכה על כל ההרוגים של כל יום, אמא בוכה על הנשמות שיחזרו בתשובה. איך אפשר לדעת שאמא רחל בוכה בחצות לילה ולעשות דברים אחרים בזמן הזה?!

רחל זה השכינה הקדושה! לא מתאים לך להשתתף עם רחל? לא מתאים לך להשתתף עם הבכיה שלה? אדם צריך שיהיה לו טיפת לב יהודי, טיפת הרגשה. להגיד תיקון חצות, להרגיש את הבכיה של רחל, את הצער של כל הדורות, של כל ההרוגים. יש לנו אמא שיכולה לפעול הכול, רחל יכולה לעשות הכול, הכול בידיים שלה, היא חיה וקיימת היא יכולה להוציא אותנו מהגלות בשניה הזאת ברגע הזה, היא רק רוצה לראות מי בוכה איתה.

תפילה לזכות לתיקון חצות

אָנָּא רַחוּם וְחַנּוּן, חוּס עָלַי וְחוֹנֵנִי שֶׂלֹּא אַפְסִיד אֶת הָרֶגַע הַקָדוֹש וְהַנּוֹרָא שֶׂל חֲצוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, וְלֹא אֲכַלֶּה יָמַי לָרִיק וּשְׂנוֹתַי לַבֶּהָלָה.

אָנָּא רַחוּם וְחַנּוּן, חוּס עָלַי שֶׂאֶזְכֶּה לָחוּש אֶת הַהִתְגַּלּוּת הָאֱלֹקִית הַמִּתְגַּלֵּית בַּחֲצוֹת לַיְלָה, שֶׂאָז יוֹצֵא קוּדְשָׂא בְּרִיך הוּא עִם כָּל פָּמַלְיָא שֶׂל מַעֲלָה וּמְטַיֵּל עִם כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׂבְּגַן עֵדֶן וְעִם כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׂעֵרִים בְּאוֹתָה שָׂעָה בְּהַאי עָלְמָא.

פרפראות לתורה: סוד העין הטובה

"כשאדם יש לו עין רעה הוא אומר - זה לא טוב, וזה לא טוב, וזה לא טוב, לכן אי אפשר להאיר בו את אור ה' את הנקודה האלוקית שבו. כשאדם יש לו עין רעה, שם מתחילות הצרות שלו כי אז העין הרעה של אחרים פוגעת בו. ליוסף היתה עין טובה ולכן שום עין רעה לא פגעה בו. אך כשהיתה לו קצת עין רעה על אחיו, הוא נזרק לבור.

כשאדם מחובר לה', והוא לא נצרך לאנשים, והוא לא נצרך שיגידו עליו דברים טובים, והוא לא מחכה לכבוד, והוא לא מקנא באנשים, אז העין הרעה של האנשים לא תופסת עליו, כי כל מין נדבק במינו. ואם אדם הוא נקי, הוא רק מאמין בה' הכל מה', ומה שה' נותן לי זה טוב, ומה שה' לא נותן לי זה גם טוב. אדם אומר: אוי, אין לי ולשני יש, ולמה זה קרה לי הגורל הזה. כשאדם הולך עם עין טובה, אז עין רעה בכלל לא נתפסת בו. אבל מכיון שיש לכל אחד עין רעה, אז לכן נתפסת בו עין רעה של אחרים.

עין רעה מתחילה מגאווה, כי כשיש גאווה אז מגיע לי, ואיך זה שיש לו יותר ממני. אם אדם מסתכל לצדדים אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה אז אין לו את זה, ואם יש לו את זה אז אין לו משהו אחר. ואז תמיד יש לו במי לקנא, כי תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים.

אדם צריך לשאוף למצב של - 'אינו נצרך לבריות'. לא איכפת לי מהבריות. לא מהכסף שלהם ולא מהכבוד שלהם ולא מה הם חושבים עלי ולא מה יש להם ולא מה אין להם; אין לי שום צורך בהם לנשמה שלי - אני צריך את ה'! לכן אני מכבד אנשים, אני מארח אנשים, אני עובד עם אנשים, אני מחזק אנשים, אני מתחזק מאנשים, אני לומד מאנשים, הכל. אבל אני לא צריך אותם, אני צריך את ה'. אני לא מסתכל לצדדים. זה קשה! לכן כל כך הרבה מתים מעין רעה.

ובאמת, התיקון של העולם הוא העין הטובה. דוד משיח, יפה עינים, עם עינים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיונות ותמיד הסתכל על כולם בעינים הטובות שלו. ואפילו שרק משיח ישלים את התיקון של עין רעה, אף אחד מאתנו לא פטור מלעשות כל מה שהוא יכול בשביל לזכות לעין טובה. וכשיש עין טובה, ה' נותן שפע בלי סוף".

קנא קנאתי לה' אלהי צבאות

הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד ששמש כרב ראשי לעדה החרדית בירושלים, נודע בישראל כקנאי מופלג כלפי הזונחים את מורשת האבות - ויצא נגדם בכל הזדמנות בדברים חוצבי להבות אש, ובתוכחות מוסר נמרצות. פעם בקרו אצל רבי יוסף חיים אורחים נכבדים מן התפוצות. שאל אחד מהם את הרב: מדוע מוכיח רבנו בלא הפוגה רבים מאחינו בני ישראל? והלא דרכם של צדיקים היא להמליץ טוב על ישראל, וללמד עליהם זכות כלפי אלקים ואדם!

נעץ הרב הירושלמי את שתי עיניו החכמות בפני השואל, ואמר: האמינו לי, מורי ורבותי, בכל יום ויום אני אומר "תהילים" ומתחנן לפני בורא עולם בעד כל ישראל - ואפילו הגרועים שבהם, שהתרחקו מסיבות שונות מדרך האבות. אך כל זאת אינו אלא ביני לבין הקב"ה. אבל, כשאני פונה לבני אדם חוטאים ופושעים, אני חייב להוכיחם וליסרם בדברים קשים וחריפים, כדי שיחזרו בתשובה מבעוד מועד, ולפחות ימנעו מלהפיל ברשתם אנשים אחרים...

רבי יוסף חיים הפסיק לרגע קט את דבריו הנמרצים, ואחר-כך סיים ואמר: דרך זו שאני נוקט בה כל ימי חיי, היא, לעניות דעתי, דרך החסידות הצרופה: תביעה נמרצת מן האדם להיטיב את דרכו, ולימוד זכות עליו לפני השם יתברך. (בני ציון)

ברית שלום: כוחה של אחדות

בקיץ תקס"ז תיכף כשבא לרביז"ל חולי ההוסט, מיד התחיל לדבר מהסתלקותו, ומרצונו שיהיה לנו עסק עם קברו, ובראש השנה הסמוך בשנת תקס"ח גילה את המאמר "חדי רבי שמעון" (תורה ס"א) שבו ראו אנשי שלומינו את צוואתו של רביז"ל, ובו נכלל גם עניין ראש השנה אצל הצדיק. והיו מאנ"ש שבעוצם צערם ודאגתם שאלו אותו ז"ל בפירוש: מה נעשה, ועל מי תעזבו אותנו, ומה יהיה מהדיבורים שנדברו וכו'.

ורבינו ז"ל חיזק אותם ואמר להם שהעיקר הוא שיחזיקו עצמם כל אנ"ש באחדות גדול ובאהבה רבה ואז בודאי אין להם לדאוג כלל כי בודאי יהיו כשרים וצדיקים כמו שהוא רוצה, ואפילו מי שיהיה נלווה עליהם גם כן יהיה איש כשר וצדיק וכו', (עיין כל זה ויותר מזה ב"פרפראות לחכמה" על תורה ס"א מאות י' והלאה).

והנה בענין זה של מעלות השלום הגיע רביז"ל לפסגות שלא נודעו, וכל יגיעתו ומסירות נפשו להגיע לארץ ישראל היה בענין זה של אריכות אפיים לכל אדם, הסרת הכעס והקפידות מן הלב לגבי מי שלא יהיה, עד שאמר שאפילו יעמוד עליו השונא הגדול ביותר ויעשה לו כל הייסורים שבעולם, לא יהיה לו ז"ל שום קפידא עליו אפילו בלב.

ומוהרנ"ת שסבל ייסורים נוראים מן המחלוקת שהתעוררה עליו, מחלוקת עד הנפש מכמה צדדים - גם מרשעים, גם מצדיקים גדולים שבדורו ואפילו מתלמידי רבינו ז"ל בעצמם, גם הוא התעלה במידה זו לבלי להתרעם ולהקפיד על אלה שעמדו עליו אפילו בתוקף צערו וייסוריו. ובתוך כל זה לימד גם אותנו כיצד לדון לכף זכות את חבירו גם אם הוא מתנהג היפך האמת לדעתו, גם אם יש לו ראיות והוכחות לזה, ואפילו אם האמת היא כך - גם אז יאמין שחברו מכוון במעשיו לשם שמים ולא יעמוד כלל כנגדו ולא יחזיק במחלוקת.

וכן כשנדמה לו שחבירו מכוון להקניטו ולהכעיסו גם אם פשע כנגדו ועשה לו מה שעשה, עליו לדונו לכף זכות שבאמת עשה ההוא את מעשיו לפי תומו לצורך ענייניו ולא כיוון כלל כנגדו. ואם אמנם צריך לזרוק את השכל בכדי לחשוב היפך החוש ולהיפך מן ההוכחות האינסופיות שההוא פושע ורשע, הלוא זה רבינו וזו גדולתו שאין אצלו רשע. וכמו שאדם מאמין שכל מה שעובר עליו הוא חלק מתיקונו, כן יאמין שגם מה שעובר על חבירו הוא חלק מתיקונו של חבירו והכל ישוב ויתאחד בסופו של דבר בתוך בנייניו הנפלאים של הרבי.

ועתה כאשר ז"מן ת"שובה מ"משמש ו"בא (ר"ת תמוז) וכל אחד ואחד מאנשי שלומנו עסוק כבר למלא צוואת רביז"ל בהכנת הנסיעה הקדושה לראש השנה, זה הזמן לחפש אצל רבינו גם את מילוי הצוואה הזו צוואת האהבה והשלום, וכמו שסיפר ר' לוי יצחק ז"ל שאמר ר' אברהם בר' נחמן: "אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו מה שהיינו יכולים לקבל - מה שרבינו היה נותן לנו - אם היינו מחזיקים את עצמנו ביחד..."

"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל, שפעם נגש אליו תלמיד שאובחנה אצלו מחלה, שאימה על חייו, כדי לבקש ממנו ברכה. הוא ספר ל"חפץ חיים", שהרופאים כבר נואשו ממנו, ואמרו לו ולמשפחתו שהם אינם יודעים מזור למחלתו. ה"חפץ חיים" הקשיב לתלמיד הצעיר, ואמר לו, שייתן לו עצה למחלתו, בתנאי שלעולם לא יספר על-כך לאיש. כמובן שהתלמיד הסכים מיד.

ה"חפץ חיים" הורה לו ללכת לתלמיד חכם מסוים המתגורר בעירה קטנה, והוא יתן לו ברכה, אכן כך עשה התלמיד. הוא מיד פנה לאותו תלמיד חכם, ותוך תקופה קצרה ובאופן לא יאומן הוא החלים ממחלתו. הוא המשיך בלימודיו בישיבה, ובסופו של דבר עקר מראדין, הקים משפחה, וכפי שהודרך, מעולם לא ספר לאיש אודות מאורעות אלה.

אחרי למעלה מעשרים שנה, חלתה גיסתו של אותו תלמיד במחלה מסתורית, לא עלינו. עד מהרה התברר לו שהיא סובלת מאותה מחלה שהוא סבל בעבר, אך מיד הוא נזכר בהבטחתו ל"חפץ חיים" שלא לספר לאיש על דרך רפואתו, ולכן לא אמר דבר לאיש. אולם אשתו, שזכרה שפעם דבר על מחלה מסתורית שסבל ממנה בעבר והחלים ממנה, נסתה לדובבו. אך בכל פעם שדברה על-כך הוא התחמק וסרב לדבר.

ככל שנסה לערפל את דבריו, לחצה עליו אשתו שידבר, בתקוה שסודו יעזור להציל את חיי אחותה. וכך המשיכו אשתו וגם גיסתו, והפצירו בו מידי יום שיגלה להם את אשר קרה לו ואיך נרפא, אך הוא עמד בשלו והסביר להם שזהו סוד שנבצר ממנו לגלות. לבסוף נחלשה התנגדותו, והוא חשב באופן הגיוני, שאחרי כל-כך הרבה שנים שהוא כבר מלא אחר אזהרתו של ה"חפץ חיים" יכול הוא לגלות את סודו. ואכן ספר הוא לאשתו את אשר קרה לו, על הופעתו לפני רבו ועל עצת הצדיק ללכת אל תלמיד חכם מסוים בעירה קטנה הרחוקה מראדין.

אשתו וגיסתו נתמלאו תקוה, אולי תהא זו הצלתן. אולם, זמן קצר לאחר-מכן החל פתאום להרגיש רע. הוא נבהל מאד, ואמר לאשתו שעליו לנסוע מיד אל ה"חפץ חיים". הוא עשה את הדרך הארוכה בחזרה לראדין אל ה"חפץ חיים" שהיה אז זקן וחלש. ה"חפץ חיים" זכר את פגישתם הישנה והקשיב בשקט לסיפורו של האיש. ואז ענה לו ה"חפץ חיים", בשקט ולאט: "הלוואי ויכולתי לעזור לך, אך מה אוכל לעשות? כשהיתה לך המחלה לראשונה, הייתי צעיר וצמתי ארבעים יום עבורך כדי שתתרפא. היום כבר אני זקן מידי, ואינני יכול לצום כמו אז".

יהודים יקרים, שימו לב. לא רק שה"חפץ חיים" צם ארבעים יום לרפואתו של אותו התלמיד, אלא העמיד את הדברים בצורה כזאת שיראה כאילו הודות לברכתו של תלמיד חכם אחר נתרפא אותו התלמיד... אלו מנהיגיו של עם ישראל, אשרי העם שככה לו.. (לקח טוב)

"ובעשור לחדש השביעי הזה... ועניתם את נפשתיכם"

אמרו חז"ל: השטן בגמטריה שס"ד (364) - כמנין ימות השנה חסר אחד (בשנת החמה 365 ימים). והנה, כל ימות השנה יש רשות לשטן להשטין (לקטרג) על ישראל חוץ מיום אחד - יום הכיפורים.

אמר לו הקב"ה לשטן: אין לך רשות ליגע בישראל. אף-על-פי-כן לך וראה במה הם עסוקים ביום הקדוש. כיון שהולך ומוצא את ישראל כלם בתענית ובתפילה, לבושים בגדים לבנים ומעוטפים כמלאכי השרת, מיד חוזר בבושה ובכלימה. אמר לו הקב"ה: מה מצאת בבני? אמר לו השטן: הרי הם כמלאכי השרת, ואיני יכול ליגע בהם. מיד הקב"ה כובל את השטן בכבלים, ומבשר לישראל "סלחתי". (בני ציון)

"השיב את חמתי"

צריך להבין להיכן השיב. ושמעתי בשם הגאון החסיד מהר"א מוילנא, שאמר על דרך שאמרו חז"ל: צדיקים במותם קרויים חיים, ורשעים אף בחייהם קרויים מתים. שכוונתם, שצדיקים במיתתם, הגוף שבחוץ הוא מת, אבל הנשמה שהיא בפנים היא חי, והרשעים בחייהם הם בהיפך, שגופם שבחוץ הוא חי, אבל נשמתם שבפנים היא מת.

וזה נרמז בתיבת "חמתי", שאותיות חי הן בחוץ, ואותיות מת הן בפנים. פנחס כיפר על בני ישראל ונעשו בבחינת צדיקים, ובזה השיב את תיבת "חמתי". ויש לומר שהשיב את תיבת "חמתי" לתיבת "מחית", שחי בתוכו אף כשמת בחוץ. גם לשון מחית הוא לשון חי. (פניני הגר"א)