סוד הראייה הרוחנית: מהשקר של העולם הזה אל אמונת האמת

שיעור מס' 197 | *יום א' פרשת במדבר אור לכ"ד אייר תשנ"ט גבעת שמואל

מאמר מעמיק המבאר כיצד העולם הזה הוא אשליה גשמית, וכיצד ניתן להתעורר ממנה דרך קדושת השבת, סעודת מלווה מלכה ובארה של מרים. המאמר חושף את כוחה של האישה כשומרת הרוחנית של הבעל, ומסביר כיצד תאוות העולם פועלות כשוחד המעוור את עיני האדם, כפי שממחישים סיפורי הגמרא על גדולי האמוראים.

רבים שואלים 'מי יראנו טוב?', היכן הטוב והיכן השכר? אך התשובה היא שעלינו ללכת לישון בשקט ובשלווה, מתוך ידיעה ברורה שהשם יתברך אינו מקפח שכר כל בריה. אדרבה, עלינו להרבות בריקודים ובשמחה, בבחינת "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". ככל שהשפע מתרבה, כך צריכה השמחה שלנו להתרבות. העיקר הוא לדעת להפוך את הכל לשמחה, ואסור שיהיה לאדם אפילו טיפה של עצבות.

המטרה של כל ההתעוררות והדיבורים היא להגדיל תורה ולהאדיר, לעורר אותנו כיצד לדקדק במצוות ובשמירת עיניים. מי שזוכה להיות שליח של השם יתברך, צריך ללכת עם פנים מאירות, "שפירי חזותא" ונהורא באנפיהון, עד שכל מי שרק יביט בפניו יחזור מיד בתשובה. שליחים אמיתיים לא מבטלים את זמנם בדרכים בשמיעת רדיו או בישיבה במסעדות, אלא הולכים עם פנים כל כך מאירות וזורחות, עד שכל בית שאליו ייכנסו יתעורר מיד לתשובה, ואנשים ברחוב יריבו ביניהם ויבקשו: "תבוא לבית שלי!". הם אינם חושבים על כסף, אלא רק על המטרה הקדושה: כיצד להחזיר את עם ישראל בתשובה מתוך שמחה וביטחון.

בארה של מרים וסעודת תחיית המתים

במוצאי שבת קודש, בארה של מרים מסתובבת בכל הברזים ובכל הבארות. זהו זמן מסוגל שבו אדם יכול לזכות לעשירות, לרפואות, לבנים ולכל טוב שבעולם. בארה של מרים משפיעה את כל השפע לעולם לנצח נצחים. המדרש בפרשת אחרי מות מספר על מוכה שחין אחד שהלך לטבול בימה של טבריה:

"ונזדמנה לו בארה של מרים, וצפה לקראתו בארה של מרים, וארעת שעתא אתרע מזלו והוא זכה לטבול בבארה של מרים, ומיד התרפא מכל הצרעת".

כל מה שאנו אוכלים בסעודת מלווה מלכה נקרא "סעודת תחיית המתים". יש עצם אחת באדם (עצם הלוז) שאינה נהנית משום סעודה, אלא רק מסעודה זו של מלווה מלכה. זוהי הסעודה הראשונה שאחרי השבת הראשונה של בריאת העולם, שבה עוד שימש האור הגנוז. בשבת אנו ניזונים מהאור הגנוז, מ"עתיקא סתימאה", ומכוח סעודת מלווה מלכה יקום האדם בתחיית המתים.

עלינו להבין שכל העולם הזה הוא רק רוחניות. אין בעולם שום גשמיות באמת. מה שאנחנו רואים כעולם גשמי זה רק דמיון, אדם נמצא בתוך שינה עמוקה, בתוך חלום שהוא לא מצליח להתעורר ממנו. אנו חיים בתוך שינה עמוקה – מקיצים, הולכים לעבוד, חוזרים – והכל שינה אחת גדולה. הניגונים, השירים והכיסופים להשם יתברך הם אלו שצריכים להוציא אותנו מהתרדמה הזו. אדם צריך לשיר בדבקות, מתוך געגועים עצומים לבורא עולם.

שנות המאבק והאמונה הנשית

למעשה, החיים האמיתיים מתחילים רק בגיל שישים, כשאדם יוצא מכלל סכנת כרת. עד גיל שישים, האדם מנסה להשתלט על עצמו ולא יודע היכן לברוח מעצמו. התאוות בוערות, פגמי הברית שורפים, הוא יוצא לרחוב ורואה פריצות ולא יודע כיצד לשמור על עיניו. רק בגיל שישים הוא מתחיל לתפוס את עצמו ולתקן את מה שפגם. אם הוא זכה ללמוד תורה כל חייו, הרי שבגיל שישים הוא שם את ראשו בגמרא ומוצא מנוח. אך אם לא, כפי שאמרו חז"ל, "זקני עמי הארץ דעתם מיטרפת עליהם", ואין להם היכן להניח את מחשבותיהם.

הגמרא במסכת סוכה והתוספתא אומרות שלעתיד לבוא יצאו מים חיים מירושלים וישקו את כל העולם. בארה של מרים עתידה להתפשט בכל האוקיינוסים ולהמתיק את כל המים המרים שבעולם – פירושו של דבר, להמתיק את כל המרירות והקשיים של כל אדם ואדם.

בארה של מרים מסמלת את האמונה. לאישה יש בטבעה הרבה יותר אמונה מאשר לאיש. אצל האיש, האמונה נבנית על ידי עמל התורה והלימוד, אך אצל האישה, כל מציאותה ומהותה היא אמונה טהורה. לכן הגאולה תבוא רק על ידי נשים צדקניות. במצרים, כאשר גזרו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", הגברים התייאשו וגירשו את נשותיהם. אך עמרם, גדול הדור, שהוריד את השכינה מרקיע שני לרקיע ראשון, החזיר את אשתו בזכות מרים בתו.

האישה כשומרת הרוחנית של הבעל

כאשר אדם מרגיש את השכינה, הוא מפסיק לחטוא. הרי כיצד יכול אדם לעשות עבירה כאשר הוא רואה את השם יתברך עומד מולו פנים בפנים? לכן, כאשר אדם הולך לעשות עבירה, כל הבריאה מתקוממת נגדו. הקדוש ברוך הוא ברא את פי האתון בערב שבת בין השמשות כדי להראות שאפילו החיות מוחות: חתול מיילל, כלב נובח, חמור נוער וסוס צוהל – הכל כדי לעצור את האדם מן החטא.

גם אשתו של האדם מתקוממת נגדו כשהוא חוטא, והוא אפילו לא מבין מדוע. השם יתברך ברא את האישה כדי שתהיה השומרת של האיש. גם אם הוא חוטא בסתר, נשמתה רואה זאת, בבחינת "איהו לא חזי, מזליה חזי". אם אדם פותח את עיניו ברחוב ומסתכל במראות אסורים, המוח שלו נשרף. מיד אין לו סבלנות לאשתו והוא כועס עליה. על כך דרשו חז"ל על השם "עכסה" – שכל הרואה אותה כועס על אשתו. ברגע שאדם מביט באישה זרה, היא נראית לו נעימה יותר, משום שהיא זרה ולא עברה איתו את קשיי החיים, והדבר גורם לו לזלזל באשתו שלו.

היה פעם זוג שעמד להתגרש מרוב צעקות ומריבות. לפני שפתחו תיק ברבנות, החליטו ללכת להתייעץ עם משפחה ידידה שתמיד נראתה להם כאידיאלית – בית שבו שוררים תמיד שקט, רוגע ונועם. הם שאלו אותם: "איך זכיתם לכזה נועם ומי מנוחות?". ענו להם בני הזוג: "תאמינו לנו, אצלנו יש צעקות פי שניים מכם! אלא שברגע שאנחנו שומעים דפיקה בדלת, מיד משתררת דממה ואנו מעמידים פנים שהכל רגוע". אדם נוטה לחשוב שאצל השני הכל נוצץ, כמו ילדים קטנים שתמיד רוצים להחליף את הצלחת שלהם בצלחת של חברם, עד שהם מבינים ששלהם טוב יותר.

עיוורון השוחד: אפילו צדיקים אינם חסינים

הסיבה שאדם נופל באשליות הללו היא משום שהתאוות פועלות עליו כשוחד, ו"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים". הגמרא במסכת כתובות (דף ק"ה) מביאה שורת מעשים מופלאים על גדולי האמוראים שהקפידו על עצמם אפילו בשוחד דק מן הדק, שאינו של ממון.

שמואל היה עובר את הנהר במעבורת, ואדם אחד הושיט לו יד כדי לעזור לו לרדת. שאל אותו שמואל: "מה מעשיך כאן?", ענה לו: "יש לי דין תורה אצלך". מיד אמר לו שמואל: "אני פסול לך לדין!". מספיק שאדם הושיט לך יד, כבר הפכת למשוחד.

כך היה גם עם אמימר, שישב ודן דין תורה, ועף פרפר או זבוב על ראשו. ניגש אחד מבעלי הדין והפריח את הזבוב מעליו. מיד אמר לו אמימר: "אני פסול לך לדין". וכן מר עוקבא, שישב בדין והיה רוק על הרצפה. בא אחד מבעלי הדין וכיסה את הרוק מפני כבודו של הרב. אמר לו מר עוקבא: "אני פסול לך לדון". כל תנועה קלה של חנופה משחדת את דעתו של האדם.

הגמרא מספרת סיפור מדהים על רבי ישמעאל ברבי יוסי. היה לו אריס שעבד בפרדסו, והיה רגיל להביא לו בכל ערב שבת סל פירות מהפרדס שלו. שבוע אחד, הקדים האריס והביא את סל הפירות ביום חמישי. שאל אותו רבי ישמעאל: "מדוע הקדמת היום?". ענה האריס: "יש לי היום דין תורה, אז אמרתי שעל הדרך אביא כבר היום את הפירות של מחר". מיד אמר לו רבי ישמעאל: "אני פסול לך לדין!", ושלח אותו לדון אצל רב אחר בחדר הסמוך.

רבי ישמעאל נעמד מאחורי הדלת כדי להקשיב כיצד הרב השני דן בתיק. תוך כדי שהוא מאזין לטענות, הוא תפס את עצמו וראה שכל מחשבותיו נוטות לטובת האריס שלו. הוא מצא את עצמו חושב: "חבל שהוא לא טען כך, חבל שהוא לא הסביר את עצמו אחרת, הוא יכול היה להגיד טענה טובה יותר". הוא ראה כיצד מוחו עובד ללא הרף כיצד לסייע לאותו אריס.

באותו רגע הזדעזע רבי ישמעאל ואמר משפט נורא:

"תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי שוחד כלל, ואם נטלתי – את שלי נטלתי (שהרי הפירות שייכים לו והאריס מביא לו אותם בקביעות), וכבר מחשבותיי נוטות לטובתו – כך, מקבלי שוחד שחיים מזה, על אחת כמה וכמה!"

מכאן נלמד עד כמה דעתו של האדם משוחדת ומושפעת מכל נגיעה קלה של העולם הזה, ועד כמה עלינו להתפלל לזכות לראייה רוחנית נקייה ואמונת אמת, המשוחררת מכל שוחד של תאוות ודמיונות.

שיעור מס' 197