פרשת מטות - סוד האש הבוערת ביהודי והפיכתה לאש קודש

"כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש"

כל אחד צריך לדעת שיש בו אש! והאש יוקדת בו יומם ולילה! כמו שאומר הזוהר שיהודי תמיד מתנועע! גוי יכול לעמוד ישר, זקוף, כל היום! אבל יהודי זה משהו אחר לגמרי! יהודי לא יכול להיות בשקט! הוא כל היום בוער! הוא כולו מנוענע כל היום, כל היום הוא מחפש מה לעשות, בכל יום הוא מחפש מתחת לאדמה מה לעשות! גוי עובד שמונה שעות, אחרי זה הוא משתכר שמונה שעות, ויושן שמונה שעות, וחוזר חלילה. אבל יהודי אחרי שלומד שמונה שעות מחפש מתחת לאדמה מה לעשות!

אומר רבנו בתורה קנ"ו:

"...כי נגד שנתלהב ונבער לעבירה או לתאווה רעה חס ושלום, שמזה נטמא לבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו לה' יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כ"ש (במדבר ל"א): כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש.."

אדם שעשה הרבה עבירות הוא חייב לשרוף את עצמו באש! ובאיזה אש הוא צריך לשרוף את עצמו? באש הדיבורים! הוא צריך שיהיה לו דיבורים חמים כגחלי אש! כי אדם הוא כולו אש להבה לה' יתברך! כולו אש יוקדת! "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" וצריך שהוא כולו יבער לה' יתברך, שלא תהיה לו שום בעירה אחרת! שלא תהיה לו שום בעירה לתאוות לעבירות ח"ו, הוא צריך לבעור לה' כל היום וכל הלילה, עד שהוא לא יוכל לישון עד שהוא לא יוכל לאכול מרוב שהוא יבער לה'.

להפוך את אש הסטרא אחרא לאש קודש

כל העבירות שאדם עשה כל החיים שלו זה מהאש שבאה מלמעלה. כי למה יהודי עשה עבירה? איך ליהודי שייך בכלל עבירה? הרי יהודי הוא חצוב מכסא הכבוד! הרי יהודי הוא חלק אלוק ממעל! לא שייך שיהודי יעשה עבירה! אלא העבירה באה מהאש שיורדת מלמעלה! יש אש מלמעלה שיורדת אל הבן אדם, והוא לא יודע איפה לשים את האש הזאת! הוא לא יודע איפה להכניס את האש הזאת! הוא מכניס את האש הזאת את ההתלהבות הזאת את הכח הזה בתאוות בעבירות.

ואת האש הזאת צריכים להפוך! צריכים להפוך אותה לאש קודש! לאש טוהר! לאש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. צריך לקחת את כל האש של הסטרא אחרא ולהפוך אותה לאש קודש! לאש להבה! לאש של תפילה! לאש של תורה! לאש לאהבת ישראל! במקום להזיק לשני במקום לגנוב לשני, במקום לעשות צחוק מהשני, הוא צריך להפוך את האש לקדושה, ואז הוא יקבל אהבה אדירה לשני, הוא יקבל אהבה אדירה לשני בלי סוף, הוא יקבל אהבה לכל יהודי ויהודי הוא יקבל כח לעשות רצון כל יהודי ויהודי.

עם אותה אש שהוא הזיק עד היום, עם אותה אש הוא יידע לאהוב כל יהודי אהבת נפש, עם אותה אש הוא יחפש לעזור לשני, לסייע לשני, הכלי יהפך לו לאש להבה לה' יתברך. עד עכשיו הוא לא ידע מאיפה האש הזאת באה! מאיפה המרץ הזה! מאיפה הכח הזה! הוא חשב שזה סתם אש של הסטרא אחרא ח"ו. בא רבנו ולימד אותנו שהאש הזאת ממקורה קדושה וטהורה! האש ממקורה באה מאש קדושה מ"רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה" בא רבנו ולימד איך הופכים אותה.

נר אשמדאי או אש להבה לה'

שמשה רבינו היה כולו אש! כשמשה עלה להר סיני ההר היה בוער באש! כל ההר בער באש! כי מי שנקי מהתאוות אז כולו נהפך לאש קודש! כמו שאומרת הגמרא בחולין על רב ורבי, שכשהם היו מדברים בדברי תורה היו רואים ניצוצי אש עפים מפיהם! היו רואים גיצי אש עפים מאחד לשני. מה שאדם חי זה מהחום שיש לו בגוף. למה אתה חי? כי יש איזה אש שיורדת עליך כל הזמן, יש איזה אש שנשפעת עליך כל הזמן, וצריך לנצל את האש הזאת לקדושה! שהכל יהיה אש! תבער כמו אש! תנצל את האש הזאת לתורה! לתפילה! שהלימוד יהיה אש!

אל תבזבז את האש הזאת בתאוות! אל תבזבז את האש הזאת בשטויות! אל תתלהב משטויות! תכניס את האש הזאת את ההתלהבות הזאת בתוך אותיות הגמרא! בתוך אותיות התפילה! תתחיל ללמוד תורה באש קודש! תתפלל תצעק לה' באש להבה.

פעם הביאו לר' יונתן איבשיץ איזה תלמיד ואמרו לו שהתלמיד הזה עילוי ויודע את כל הש"ס בעל פה... אמר להם – תוציאו אותו! לא רוצה לראות אותו! הלכו וחקרו עליו והתברר שהתלמיד הזה זה איזה כומר שבא לישיבה לעשות עלילות דם! הוא בא ללמוד גמרא כדי למצוא כל מיני ראיות לעלילות דם על היהודים. שאלו את ר' יונתן איבשיץ איך ידעת? אמר להם – ראיתי שהוא לא מתנדנד! ראיתי שהוא לא מתלהב! ראיתי שהוא יושב בישיבה ככה ישר לא זז, לומד בקרירות, אז הבנתי שהוא גוי.

אדם שלומד ומתפלל והוא לא בוער לה'! הוא לא בוער באש! הוא לא אש להבה! זה הכל מהסטרא אחרא! זה הכל מהשדים! "מה לך נרדם" אומר ר' אברהם אבולעפיא – "איש נרדם" זה "נר אשמדאי" זה אותם אותיות בדיוק! איש נרדם זה אותיות נר אשמדאי! אם אתה לא בוער לה' יתברך! אם אתה לא בוער בתורה ובתפילה באש בהתלהבות, אתה הדלקת נר לאשמדאי! אם אתה נרדם אז אתה כולך תאוות! הדלקת נר לאשמדאי! אתה כולך בתוך אשמדאי! אתה בתוך השדים! בתוך הרוחות! איש נרדם זה נר אשמדאי! אתה לומד תורה, מתפלל בהירדמות, אתה הדלקת נר לאשמדאי.

להמתיק את הגבורות בהתלהבות דקדושה

אדם צריך לצאת מכל הגוף שלו, מכל העכירות שלו, מכל התאוות שלו, ולדעת פעם אחת ולתמיד! בשביל מה אני כאן? בשביל מה אני ברסלב!? בשביל מה הגעתי לרבנו!? פה יש רק עבודה אחת! לצאת מהתאוות! התאוות זה אש! זה גבורות! תהפוך את האש הזאת לאש קודש! יורד עליך אש מהשמים כל הזמן!! אתה מקבל גבורות כל הזמן! וצריך להמתיק את הגבורות בחסדים!

כי הגבורות באות עם דינים עם קטרוגים, וכדי להמתיק את הגבורות האלה את האש הזאת, צריך להשתמש עם הגבורות בצורה נכונה, צריך להכניס את האש הזאת את ההתלהבות הזאת לתורה ולתפילה! צריך להכניס את כל המרץ ואת כל התנופה לקדושה! אדם אדיש ואין לו אש אז הוא כלום! הוא לא עשה שום דבר. שאתה לומד תורה צריך שהכל יהיה אש להבה, שהכל יהיה זיקוקי אש! יורד עליך אש מהשמים כל הזמן! תתחיל לבעור לה'! לך לשדה תצעק! תיסע לחברון! למערת המכפלה! אל תרדם! אם רגע אחד אתה נרדם! אם רגע אחד אתה יושב! אז באים כל התאוות.

אדם צריך להתלהב בתפילה, להכניס את האש שלו בתפילה, להתנענע בתפילה. כי אם האבא מתלהב בתפילה מתנענע בתפילה אז גם הילד מתלהב ומתנענע בתפילה! האבא זה הדמות של הילד! באמת כבר מגיל שלוש צריכים להתנענע עם הילד! צריכים להרגיל את הילדים את הנינים להתנענע בתפילה, לא לעמוד כמו פסלים! כמו קרשים! אומר הזוהר - יהודי זה אש! יהודי זה אש להבה לה' יתברך! אש בוערת בו!

כשאדם מתפלל הוא צריך להתנענע הוא צריך להתלהב! אם הוא לא מתנענע הוא פשוט עוד לא יהודי! כי גם הגויים במסגד מתפללים, וגם משתחווים, אבל הם יושבים ישר לא זזים לא מתלהבים, לא מתנענעים. כותב ר' אהרן משומרי אמונים בספר שלו: אני כבר לא צריך את זה! אבל כדי להרגיל את החסידים שלי אני ממשיך הלאה עם התנועות עם ההתלהבות. צריכים להתחיל להתנענע עם הילד כבר מגיל קטן ואין מה לצחוק על זה! צריך לקחת את הילד לבית הכנסת בשבת ולעמוד לידו! לעמוד לידו! אפילו שהוא קצת מפריע לאבא להתפלל! זה יותר חשוב מהתפילה של האבא! הילד הזה יהיה כבר צדיק אמיתי ויביא את הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

כוחו של צדיק: לא יחל דברו

"לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה" (רש"י הקדוש מפרש "לא יחל דברו": "לא יעשה דבריו חולין" - כלומר לא יחלל/ישנה את דברו).

מסופר על הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב, שכידוע היה מוהל מומחה. ומנהגו של הצדיק היה למול רק בבקר, מיד לאחר תפילת שחרית. והנה, כאשר ילדה בתו של רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב בן, באו כל החסידים בבקר, כדי להשתתף בברית של נכד הצדיק. אולם מיד לאחר תפילת השחרית, אמר הצדיק לחסידיו שימתינו לו, נכנס לחדר מיוחד, סגר בעדו את הדלת, ונשאר שם ארבע שעות רצופות.

כולם התפלאו על-כך. אבי הבן וגם היולדת הצטערו מאוד על-כך, כשראו איך הקהל מתפזר, ולא נשאר שם, כי אם מניין מצומצם. לאחר ארבע שעות יצא הצדיק מהחדר, ובשמחה גדולה מל את הבן, וקרא את שמו - יהודה ליב. חתנו של הרב, אבי הבן, שראה כך, הצטער מאוד באותו הרגע, כיון שחשב לקרוא לבנו בשם אחר, אבל שתק מפאת כבוד הצדיק.

בסעודת המצוה נשאל הרב לפשר הסתגרותו בחדר ארבע שעות, וגם מדוע קרא לרך הנולד, יהודה ליב, על דעת עצמו. השיב להם הצדיק: כשבאתי לכאן בבקר, ראיתי ענן שחור, ורעש גדול בתוך הענן, ולכן רצתי מיד לתוך החדר, כדי לשמוע ולראות מה קורה בשמים. ואכן שמעתי מאחורי הפרגוד, שנפטר צדיק יסוד עולם, ושמו ר' יהודה ליב מהעיר אפטא. ובאותו רגע יצאו כיתות כיתות של צדיקים מגן-עדן בתופים ובמחולות, כדי לקבל את האורח הנכבד.

כשעברה כל הפמליה הזאת ליד גיהנום, עזב לפתע הצדיק רבי יהודה ליב את כל החבורה שלוותה אותו, וקפץ לתוך הגיהנום. אמרו לו מלויו: "רבנו, מה אתה עושה?" אמר להם: "מעיד אני על עצמי שקיימתי בחיי מצות פדיון שבויים, וגם קיימתי 'לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה', ומאחר והקב"ה הבטיח שכל אדם ש'לא יחל דברו' (לא יחלל/ישנה דברו), אז ה' יתברך יתן לו ש'ככל היצא מפיו יעשה' (הקב"ה יכבד ויעשה, ככל היוצא מפיו של אדם זה), בבחינת 'צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים'. ולכן אינני זז מכאן, עד שאני עושה כאן, בגיהנום פידיון שבויים".

הלכו הצדיקים לפני הקב"ה, ושאלו אותו מה לעשות עם ר' יהודה ליב. אמר להם הקב"ה, שיפתחו את פנקס פדיון השבויים, כדי לראות כמה נפשות הציל בחייו ר' יהודה ליב. ומאחר ונמצא שהוא הציל מאתיים ועשרים נפשות במשך חייו, ניתן לו רשות להעלות איתו 220 נשמות מהגיהנום. מה עשה ר' יהודה ליב? ירד למדור השביעי, ששם נמצאות אותן נשמות, שיורדות ואינן עולות, והוציא משם כפליים ממה שניתן לו, וכל מדור ומדור שהיה עולה, היה מוציא גם משם נשמות.

נזעק המלאך הממונה על הנשמות בגיהנום, ואמר לו: "מה אתה עושה? הרי כבר לקחת יותר מכפליים..." אמר לו ר' יהודה ליב: "אלו מתנה!" והכניס את כל אותן הנשמות לגן-עדן. וסיים רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב: "כשראיתי את כוחו של צדיק זה קראתי לנכדי על שמו, כדי שיזכה גם הוא לעשות חיל בחייו..."

התרת נדרים ביחיד מומחה

"וידבר משה אל ראשי המטות... איש כי ידור נדר לה' וכו'" (במדבר ל', ב')

רש"י במקום מבאר מדוע דיבר משה אל ראשי בני ישראל בדוקא את ענין הפרת הנדרים יותר משאר המצוות, משום "שהפרת נדרים ביחיד מומחה". שכידוע מי שנודר נדר, הולך אצל החכם והוא מתיר לו את נדרו. ודי בחכם אחד, להבדיל מהפרת נדר בפני אחרים שאינם רבנים שצריכים ג' אנשים להפרה.

כשרצה פעם המהרי"ל דיסקין להמחיש לתלמידיו מה הכוונה שהתרת נדרים בפני יחיד מומחה, ולמה דווקא צריך מומחה, היה מספר את הסיפור הבא:

כשישב אביו הגאון רבי בנימין דיסקין על כס הרבנות בלומז'ה, בא פעם אחת אדם צדיק ופרוש אל העיר אשר הפריש עצמו מכל הרגלי העולם, ובא וישב בבית הכנסת ונדר כי לא יצא מפתח בית הכנסת כל חייו, וישב ויהגה בתורה יומם ולילה. דבר זה גרם צער רב לבני העיר שהיו דואגים לשלומו ובריאותו והביאו לו מידי יום ביומו אוכל ושתיה לבית הכנסת, ובמיוחד בימי השבת בהם היה בעיה לטלטל בעיר מאחר ולא היה עירוב בעיר.

יום אחד הגיע הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל לעיר לומז'ה להשתתף בשמחת אחד מצאצאיו, ובא לבקר את פני אבי המרא דאתרא. ישבו שני התלמידי חכמים ודברו בדברי תורה, ואף בשיחת חולין של תלמידי חכמים, ותוך כדי שיחה סיפר הרב לרבי עקיבא איגר על אותו תלמיד חכם היושב בבית הכנסת ומקדיש כל חייו ללימוד התורה, ואף על נדרו של אותו תלמיד חכם סיפר הרב.

כששמע זאת רבי עקיבא איגר אמר לאבא: אם יש כזה תלמיד חכם בעירכם, הלא מן הראוי ללכת ולהקביל פניו בבית המדרש, וברצוני שכבוד המרא דאתרא יתלווה אלי לבית המדרש. וכך עשו... מיד יצאו לכיוון בית המדרש, וכיוון שראו זאת בני העיר נתקבצו ובאו כולם אחרי גדולי התורה לכיוון בית המדרש.

כשבאו לבית המדרש, אמר רבי עקיבא לאותו תלמיד חכם: שמעתי כי מר בן תורה וחפצתי לראותו, אבל מאחר שאינך יכול לצאת מבית המדרש בגלל נדרך, טרחתי ובאתי לכאן. הצטער אותו תלמיד חכם על הטורח הרב שגרם לגדולי הדור ולכל בני העיר, ואמר: אוי לי כי הטרחתי את כבוד תורתכם. אמר לו רבי עקיבא: ואילו היית יודע שכך יהיה, כלום היית נודר? אמר הת"ח: חלילה וחס, ודאי שהייתי מעדיף לרוץ כצבי להקביל פני כבוד הרב. מיד הכריז רבי עקיבא: "מותר לך, מותר לך, מותר לך", וכל העם ענה: "מותר לך, מותר לך, מותר לך", וכך התירו לו את נדרו.

סיים המהרי"ל דיסקין ואמר: בואו וראו עד כמה נכונים דברי חז"ל שאמרו: "הפרת נדרים ביחיד מומחה"! כי תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה רבי עקיבא איגר קורא לשליח שילך וישכנע את אותו פרוש להתיר את נדרו, ודאי שהיה הפרוש עומד בדעתו ומכריז כי "נדר זה נדר" וצריך לקיימו, וכי כל רצונו להיות פרוש מחיי העולם הזה. אך רבי עקיבא איגר - אותו היחיד מומחה - הבין עם מי יש לו עסק, ובצורה עקיפה עשה את אשר עשה, ובכך הביא את אותו פרוש להתיר את נדרו, ולהוריד מהעול שנפל על תושבי לומז'ה.

פני מלך: להתחבר אל האמת והנשמה

כל מה שיש לנו קצת טוב בלב, זה משום שאנחנו יוצאים מעצמנו, וחושבים על המשהו היותר גבוה, על הנשמה, שזה מה שמשמח אותנו כל הזמן, שבנשמה הטהורה שלנו אפשר להיאחז. כי הנשמה, מקור הכוח שלה נמשך מהקב"ה. היא בעצמה חלק אלוק ממעל והיא נמשכת ממנו יתברך.

לא כל כך קל לנו לצאת מעצמנו ולחשוב על ה' כל הזמן, אבל איך שלא יהיה אנחנו מרגישים את הנשמה, היא נמצאת בתוכנו, אנחנו יודעים שכשיש משהו מאד קשה, מאד כואב, זה משהו שקשור בנשמה יותר מאשר בעניני הגוף. ואז אנחנו ממילא זוכרים שיש דברים יותר גבוהים, שאנחנו מחוברים לעולמות יותר גבוהים, אנחנו בנים לעם היהודי, העם הנצחי, אנחנו מקושרים אל הנצח.

רק כשאנחנו מתעלים למשהו יותר גבוה, כשאנחנו מסתכלים בפרספקטיבה אחרת על כל המציאות, כמו שמצלמים משהו מלמעלה ורואים את הכל בצורה אחרת לגמרי ממה שמצלמים מהזוית שלי, רק אז נראה את האמת. האור זה האמת. האמת מאירה לנו את הדרך. כל הדברים האחרים, שאנחנו מרגישים חושך, הנגיעות שלנו, העצבות שלנו, הכאבים שלנו, הפגיעות שלנו, הקשיים שלנו, הכל הכל הכל כי זאת לא האמת, זה ההסתכלות שלנו החד צדדית, ככה זה נראה לנו. אבל אם אנחנו מתעלים אל האמת, אז שמה בעצם יש לנו אור, לא חושך, "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני".

האור זה האמת. האור זה השמחה. האור זה המציאות ששמה הנשמה יכולה לחיות, ששמה טוב לה, ששמה היא יכולה לעמוד בנסיונות, ששמה היא מתחברת למשהו יותר גבוה.

למסור את השוטה: כוונתו הזכה של הצדיק

בענין הדברים שהוא עושה לפעמים דברים שהם בעיני האדם פליאות גדולות מאד, והעולם מטעין עצמם בעניינים שלו שהוא עושה. כי כל אחד מטעה עצמו וחושב בדעתו שבשביל זה עשה זאת, וזה מטעה עצמו בטעות אחר. כגון בעניין נסיעתו לאומן שכל אחד נפל על שטות וטעות אחר מה היתה כוונתו בזה, (ובאמת כוונתו היתה עניינים גבוהים מאד, ובודאי לא כיוון לשום תועלת עצמו כלל רק למען שמו יתברך).

ענה ואמר טוב מאד כשמוסרין את השוטה לתוך העולם, כי כל אחד משטה את אחד, והאחד הוא עצמו, הינו שהוא טועה ומשטה את עצמו. ומי שנשמר שלא להטעות את עצמו אזי הוא מטעה את כל העולם. היינו שכל אחד טועה בו מה היתה כוונתו, ואינו צריך להטעות אותם כלל, כי הם עצמן מטעין את עצמם, כי כל אחד נופל על טעות אחר בענייניו כנ"ל.

ביאור הדבר כי כל אדם מטעה את עצמו, כי אין מי שיהיה כוונתו בכל ענייניו לשם שמים בשלמות בלי שום פניה, רק כל אחד מטעה את עצמו. ומי שעושה כל ענייניו לשם שמים בלבד בלי שום פניה וכוונה להנאת עצמו, ואינו טועה את עצמו כלל כלל, אזי כל ענייניו הם פליאות גדולות מאד בעיני בני אדם. וכל אחד טועה את עצמו בו, כי אי אפשר לבוא על כוונתו הגבוה. נמצא שמסר הטעות שלו לתוך העולם כי לא רצה להטעות את עצמו, ועל-כן העולם טועים עצמן בו והבן, כי אי אפשר לבאר בכתב (חיי מוהר"ן ר').

נמצא מבואר מדברי רביז"ל התפארות נפלא בעניין עוצם גדולתו ומעלתו, שכל ענייניו ומעשיו כולם הם לשם שמים, בלא שום פניה וכוונה להנאת עצמו, עד שלא תמצא טעות במעשיו ובענייניו אפילו בשוגג, וכל זה בשלימות ממש, מיום היוולדו ועד הסתלקותו. ומעין זה נמצא גם אצל כל הצדיקים, שהתמיהות והפליאות שנופלים עליהם הם רק מחמת שמעשיהם לשם שמים באמת.

ואדרבא – ככל שמעלתם גדולה יותר וכוונתם זכה יותר כך הם רחוקים יותר משאר ישראל שאין כוונתם זכה כל כך, וכן נופלים עליהם תמיהות, פליאות וקושיות רבות וקשות יותר. הכל מחמת זה בעצמו שאין הם מטעים את עצמם כלל לעשות איזו תנועה שלא לשמו ית', וכמו שמסופר על ר' צבי הירש מזידיצ'וב שפעם בבואו לביתו מבית המדרש כשהוא מעוטר בטלית ותפילין, שמע בת-קול שמכרזת: "תנו כבוד לדיוקנא דמלכא", ורגע לאחר מכן ארע ששכח והזיז איזה חפץ ללא ייחוד שמו יתברך, ושמע בת-קול שמכרזת: "אוי לו לפלוני שמרד באדונו" (ספר עשר קדושות).

ועתה, כל מי שעדיין מטעה את עצמו ואינו עובד את ה' לשם שמים כראוי, אלא מכוון להנאת עצמו קצת, ואין לומר אם אין כוונתו לשמים כלל, או גרוע מזה – שעושה לפעמים מעשים שהם ממש כנגד רצון ה', כל תקנתו היא על ידי אותו צדיק שאינו מטעה את עצמו כלל, שהוא זה שיכול להוציא את כל העולם מטעויותיהם.

וכך לומד מוהרנ"ת דברים אלו: כי זה כלל ויסוד כל התורה כולה שצריכין ליזהר מאד לבלי להטעות את עצמו בזה העולם, וכמו שצעק הוא ז"ל קודם הסתלקותו ואמר "את זה תקבלו מאתי שלא תניחו עצמיכם להטעות בזה העולם" כי העולם מטעה אותנו לגמרי וכו' כנדפס בשיחות הר"נ (שיחה נ"א). אבל להינצל מטעויות של זה העולם שהם הרבה מאד מאד כמעט בלי שיעור, אי אפשר להינצל מהם כי אם ע"י התקרבות להצדיק אמיתי שלא הטעה את עצמו בזה העולם אפילו כל שהוא (וכמבואר משיחה זאת מעט בספר חיי מוהר"ן) (הלכות שלוחין הלכה ה' אות מ').

אשרינו שאנו אוחזים עלון זה בידנו, שבזה כבר אוחזין עצמנו בו ז"ל, וכן נזכה ונוסיף עוד, עד שנצא מן הטעות של העולם הזה לגמרי, כי "את זה תקבלו מאתי - שלא להניח עצמו להעולם להטעות".