פרשת ואתחנן - סוד האמונה והעבודה שבלב

האמונה: הכלי לקבלת השפע האלוקי

ה׳ אומר: זה לא הולך ככה! אני לא רק נותן מתנות! אני גם רוצה ממך משהו! מה אתה נותן לי? אז האדם אומר: מה אני יכול לתת לך ה', אין לי מה לתת לך. אני אין לי כלום. אני עני ורש. אני לא חכם. ואני לא מבין.

"אַתָּה חוֹנֵן לְאָדָם דַּעַת"

אתה הכל נותן! הכל אצלך, לי אין כלום. אבל יש דבר אחד שאתה כן יכול לתת. וזה ה׳ לא יכול לתת. בשום אופן הוא לא יכול לתת! רק אתה יכול. זה אין לה׳. את זה אין לו, וזה חסר לו! ואת זה הוא רוצה ממך. אמונה. זה שאתה מאמין בו ואתה מצפה לו ואתה מתחבר אליו ואתה מתקשר אליו זה החלק שאתה נותן! ואז אתה יוצר את הכלי שהוא יכול לתת לך.

וזה מה שהאבות עשו. הם לא ראו כלום כלום כלום, הם רק האמינו והאמינו ומסרו את נפשם ועמדו בנסיונות. הם עשו את הכלי הגדול הזה, הנפלא הזה, הם רק הכינו כלים כלים כלים. האבות סבלו, היו להם יסורים קשים. מה אמר יעקב אבינו בסוף ימיו?

"מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי"

עם ישראל יוצאים ממצרים, עוד מעט יהיה להם טוב. יהיה להם מן, יהיה להם שליו, תהיה להם באר, עננים ילוו אותם, אחר כך יגיעו לארץ ישראל, יהיו להם דברים נפלאים, אבל מה היה לאבות? לא היה להם כלום! הם רק השקיעו והשקיעו והשקיעו, הם עשו את הכלי, ועשו זאת לדורי דורות, עד ביאת משיח צדקנו. כי הקב״ה לא נותן בחינם. הוא אומר אני רוצה שתתנו לי את הכלי.

עבודה שבלב: להיכנס לתוך התיבות

"וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" (דברים ג', כג')

פרשת "ואתחנן" נקראת על שם תפילתו ותחינתו של איש האלוקים, משה רבנו, עליו השלום. לימדונו חז"ל (תענית ב', א'):

"איזו היא עבודה שבלב - זו תפילה"

והכוונה היא שתהיה תפילתו של אדם יוצאת מקירות לבו, מתוככי נשמתו ובהתלהבות קודש, ויהיו כל איבריו שותפים בתפילתו, בבחינת:

"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ"

תפילה כזו נקראת "עבודה", וכמו שמובא משמו של הבעש"ט על הכתוב:

"בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה" (בראשית ז', א')

שאדם המדבר דברי תורה או תפילה יכניס את עצמו בתוך הדיבורים שמוציא מפיו, ויתכוון על כל תיבה (מלה). ומכאן הוראה לכל אדם, שצריך להתפלל בכל כוחו, שלא תהיה תפילתו והוא שני דברים שונים, אלא שניהם עצם אחת, כמו שאמר דוד המלך, עליו השלום: "ואני תפילה". אני כולי תפילה – כל רמ"ח איברי ושס"ה גידי הם תפילה לה'. (ע"פ "קדושת לוי")

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם: בין שקדנות לרגישות

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם..." (דברים ד', טו')

הצדיק רבי יצחק מאיר מגור, בעל "חידושי הרי"ם", נכנס פעם לבית מדרשו, סמוך לעלות השחר, ומצא שם את אחד מחסידיו המובהקים, כשהוא יושב ומעיין בספר. התבונן הרבי בפני החסיד, השוקד על תלמודו, והכיר מיד שהלה הדיר שינה מעיניו כל אותו הלילה.

הרכין עצמו הצדיק לעבר התלמיד, ולחש על אוזנו: "מה ראית להתנזר הלילה משינה? הלא התורה ציוותה עלינו 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' וחלילה לנו לגלות שקדנות יתירה על חשבון בריאות הגוף, שהיא היסוד לבריאות הנפש!"

"לא מחמת שקדנות יתירה נשארתי כל שעות הלילה בבית המדרש" - קרא החסיד בתמימות לעבר הרב – "אלא, מצוי כאן אדם, הישן על גבי הספסל, ושולי גלימתי נתקפלו תחת לראשו. חששתי אפוא למשוך את גלימתי מתחתיו, שמא אעיר אותו משנתו, ומשום כך נשארתי יושב על מקומי במשך כל הלילה..." (בני ציון)