עומק ההשגחה במגילה: המלכודת של המן וסוד חכמי יששכר

שיעור מס' 237 | קלטת 237 יום ה' פר' פקודי, ב' אדר ב' תש"ס - שיעור לכולל שד"רים בת ים, בבית הרב בחומה

כיצד תאוות השליטה של המן הובילה לתלייתו המיידית ללא יועצים? ואיך חכמי שבט יששכר השתמשו בסוד העיבור וחישוב החודשים כדי לנסות להציל את ושתי מזעמו של אחשוורוש? התבוננות מרתקת במהלך ההשגחה בסיפור המגילה.

המחשבה של המן הייתה לרכז את כל הסמכות הבלעדית בידי המלך. הוא חוקק חוק שלפיו המלך לא צריך להתייעץ בדעת השרים, היועצים, הפרתמים, האשפים והחרטומים. המן רצה שהסמכות לחוקק חוקים תהיה בידיו בלבד, והוא אכן הצליח לבצע את זממו.

אבל כאן התקיים הפסוק:

"בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל"

בבור הזה שהוא כרה, הוא עצמו נפל. ברגע שבערה חמת המלך על המן, אחשוורוש לא היה צריך שום יועצים. בזכות החוק שהמן עצמו חוקק, המלך יכול היה לפקוד מיד: "תלוהו עליו!" לו היו שם יועצים, ייתכן שהיו מתחילים ללמד עליו זכות, טוענים שזה סתם דמיונות ומוציאים אותו מזה. אך מכיוון שהסמכות הייתה בלעדית, המן נתלה מיד.

ושתי מחפשת עצה מחכמי היהודים

נחזור לושתי. כאשר ושתי ראתה כי כלתה אליה הרעה והיא עומדת לאבד את חייה, היא הבינה שרק חכמי היהודים יוכלו להציל אותה.

כל המחשבה של ושתי מתחילתה הייתה רק להתעלל ביהודים. היא יעצה להביא אותם למשתה כדי לעשות מהם צחוק, להכעיס אותם ולצער אותם עד אין סוף, בכך שיראו כיצד שותים בכלי המקדש. היא רצתה למוטט את היהודים, ולכן בסופו של דבר היא נתלתה בשבת.

אך כעת, כשהיא עמדה מול זעמו של אחשוורוש על החוצפה והביזיון שביזתה אותו, היא חיפשה מוצא. על החוצפה הזו המלך לא יכול היה לסלוח. ושתי הבינה שרק חכמי שבט יששכר, "יודעי בינה לעיתים", יוכלו לחלץ אותה מהגזירה.

חוכמת היהודים: משל המלך פארוק

כדי להבין מדוע פנתה דווקא ליהודים, נתבונן בסיפור על המלך פארוק ממצרים. פעם טייל המלך עם המלכה בגן המלכותי, מלווים בכל שרי המלוכה בתהלוכה רשמית. בגן היו מעיינות מים זכים וצלולים, אך בשל המעמד המלכותי, לא היה ראוי להתכופף ולשתות.

לפתע, תקף את המלכה צימאון נורא עד מוות. היא התחננה בפני המלך שירשה לה לשתות מהמעיין, אך הוא סירב בתוקף ואמר: "אם תעשי לי כאלה בושות ותכרעי לשתות לעיני כולם, אני מגרש אותך!". המלך אף נשבע ונדר נדר חמור שאם היא תשתה מהמים הללו, הוא יגרש אותה.

המלכה לא יכלה להתאפק, השתטחה על הרצפה ושתתה מהמעיין לעיני כל השרים שלעגו לה. המלך רתח מזעם. כשהגיעו לארמון, הוא חיפש דרך להתיר את הנדר כדי לא לגרש אותה. הם הלכו למופתי ולכל החכמים במצרים, אך אצלם אין מושג של התרת נדרים. כולם אמרו לו: "עשית נדר? אי אפשר להתיר".

בלית ברירה, קראו לרב של היהודים בקהיר. הרב הגיע בחיל ורעדה, חושש מעלילה, אך כשהמלך סיפר לו את הסיפור, הרב חייך ואמר: "אין פה בכלל שאלה. האשה מותרת!"

הרב הסביר בפשטות: "נדרת שאם היא תשתה 'מהמים האלה' תגרש אותה. אבל זהו מעיין זורם! המים שהיו שם כשאמרת את הנדר כבר זרמו קילומטרים הלאה. היא לא שתתה 'מהמים האלה', אלא ממים חדשים". כך ניצלה המלכה, והוכח שליהודים תמיד יש עצה.

סוד העיבור של שבט יששכר

בדומה לכך, ושתי קראה לחכמי היהודים כי ידעה שהמוח שלהם מפולפל ותמיד יש להם עצות. היא סיפרה להם שהולכים לתלות אותה וביקשה עצה.

אמרו לה חכמי היהודים: "מתי מת אבא שלך, בלשאצר? הרי הוא נהרג בליל פסח, כפי שאנו אומרים בהגדה 'מִשְׁתַּכֵּר בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג בְּחֲצִי הַלַּיְלָה'. יש לנו תירוץ נפלא עבורך: תגידי לאחשוורוש שהיום, היום השביעי של המשתה, זהו יום הזיכרון (היארצייט) של אבא שלך!".

אך כיצד יכלו להגיע לליל פסח? הרי המשתה נמשך 180 יום, ועוד שבעה ימים. כאן נכנסה חוכמתם של שבט יששכר, "יודעי בינה לעיתים", שיודעים לחשב ולעבר חודשים.

הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שאפשר לעשות שמונה חודשים חסרים בשנה. חכמי יששכר סידרו את לוח השנה כך שכל חודשי החורף (תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט ואדר) יהיו חסרים (בני 29 ימים). מכיוון שהמשתה לא התחיל בא' בחודש אלא בג' (כדי לא לחלל את ראש השנה, שכן השרים היהודים לא היו משתתפים בטקסים בשבתות וימים נוראים), חישוב החודשים החסרים הביא לכך ש-180 יום הסתיימו ב-ח' בניסן.

תוספת של שבעת ימי המשתה הנוספים הביאה אותם בדיוק לט"ו בניסן – ליל הסדר, יום פטירתו של בלשאצר!

כך יכלה ושתי לתרץ את התנהגותה ולהגיד לאחשוורוש: "הסיבה שהתחצפתי ודיברתי על כך שאבא שלי היה שותה אלף חביות ולא משתכר, היא משום שהיום זה היארצייט שלו, ונזכרתי בגדולתו". חכמי יששכר, בחוכמתם האדירה, הצליחו לסדר את לוח השנה כולו רק כדי לספק לושתי טענת הגנה.

חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 237

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)