סוד הנקודות הטובות: להשיל את הקליפות ולהפוך לניגון
שיעור מס' 245 | קלטת מס' 245 *יום ד' פר' נשא אור לד' סיוון תש"ס שיעור בישיבה לצעירים שערי תורה ירושלים ת"ו צד א'
על פי תורת רבי נחמן מברסלב, אין רשעים בעם ישראל אלא רק נשמות טהורות המכוסות בקליפות. ככל שהקליפה עבה יותר, כך מסתתר בתוכה פרי גדול יותר. כאשר אנו מוצאים את הנקודות הטובות בעצמנו ובאחרים, אנו משילים את הקליפות ויוצרים ניגונים של קדושה שמנצחים כל משבר ונפילה.
כוחה של ראיית הטוב
רחל ראתה מעבר לחיצוניות. היא ראתה שבעצם רבי עקיבא הוא אדם זך, טהור וקדוש, אלא שהוא פשוט לא למד תורה. לא היה מי שילמד אותו, הוא היה בן גרים ומעולם לא הלך ל"חדר", לא ידע צורת אות. אבל היא החליטה לשלוח אותו ללמוד.
כשהיה צריך להתחיל ללמוד עם ילדים קטנים בגיל שלוש, הוא התבייש. מה עשתה רחל? הביאה לו חמור, שמה עליו אדמה ושתלה בה עגבניות ומלפפונים. אחרי שבוע התחיל לצמוח על גב החמור גן שלם. היא התחילה ללכת איתו בשוק עם "גן מהלך" על ארבע רגליים. כולם הסתכלו עליהם כעל משוגעים וצחקו. יום אחד, יום שני, יום שלישי – עד שהתרגלו. אמרה לו רחל: "אתה רואה? התרגלו לזה, גם אליך יתרגלו". כך שכנעה אותו ללכת ללמוד.
סוד הקליפה והפרי
עד גיל ארבעים רבי עקיבא היה נראה כרחוק מאוד, אך התוספות מסביר שהוא פשוט טעה. הוא נולד עם נשמה זכה וטהורה, וברגע שהתחיל ללמוד תורה – מיד נשרה ממנו כל הקליפה.
הדבר דומה למה שכתוב במגילת רות:
"וְגַם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ מִן הַצְּבָתִים"
מוסבר בספר "קרניים" (מאמר י"ב) שלכל אדם יש ש"ל (330) קליפות. בועז, שהיה צדיק הדור, ידע להוציא את רות מאותן ש"ל קליפות.
הקליפות הללו הן כמו קליפה על פרי. רואים אבטיח עם קליפה ענקית, אבל יודעים שבפנים יש פרי ענק. ככל שהקליפה גדולה יותר, כך תדע שיש בפנים פרי גדול יותר. יכול להיות אדם שנראה כרשע הגדול בעולם, אבל זו רק קליפה דקה מן הדקה. צריך רק לדעת איך לקלף אותה. רחל, בת כלבא שבוע, ידעה להשיל את הקליפה הזו מרבי עקיבא, וכך התגלה הצדיק הכי גדול בדור.
אין רשעים בעם ישראל
על פי יסודותיו של רבנו, אין בכלל רשעים בעם ישראל. העבודה שלנו היא לדון את כולם לכף זכות, למצוא את הנקודות הטובות ולהשיל את הקליפות.
"וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ"
כשאדם קונה אבטיח, הוא לא חושב על הקליפה החיצונית. הוא חושב על הפרי האדום, העסיסי והמתוק שבפנים. הוא מיד משיל את הקליפה וזוכה לפרי. כך גם אצל יהודי שרחוק מהתורה – כמה שרואים קליפה גדולה יותר, סימן שיש שם נשמה גדולה יותר.
הכלל הזה תקף גם כלפי האדם עצמו. אדם צריך לדון את עצמו לכף זכות, למצוא בעצמו נקודה טובה כדי שלא ייפול לגמרי חס ושלום. עליו לשמח את נפשו במעט הטוב שהוא מוצא בעצמו, באיזו מצווה שזכה לעשות מימיו. אפילו אם נדמה לו שהכל מעורב בפסולת וגאווה, תמיד יש איזו נקודה טמירה ונעלמת שהיא לשם שמיים – זהו הניצוץ האלוקי שעליו נאמר:
"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"
מציאת הטוב מולידה ניגונים
מתוך מציאת הנקודות הטובות הללו, נעשים ניגונים. מתי אדם יכול לנגן? רק כאשר הוא רואה טוב בכל אחד, כשהוא רואה שבעמך כולם צדיקים.
מסופר על אפיקורוס אחד, מוסר שהיה מלשין על יהודים, שבא בשבת לאמוד את רכושו של אחד הצדיקים. כולם התחילו לקלל אותו. אמר להם אותו צדיק: "למה אתם מקללים? הרי כתוב 'ועמך כולם צדיקים', אז גם הוא צדיק! שהוא יתרץ איך המעשים שלו מסתדרים עם המשנה הזו, אבל אני יודע שהוא יהודי צדיק ואני לא כועס".
ברגע שאדם יודע שכולם קדושים וטהורים, מתחילים להיווצר אצלו ניגונים. מכל אבר ומכל נשמה יוצא ניגון. לכן דוד המלך ידע לנגן מחצות הלילה עד הבוקר – כי הוא ראה רק את הטוב והפאר בכל אחד. כל נשמה היא ניגון אחר של השם יתברך, ומי שרואה את הטוב הזה, שומע את הניגונים מכל עבר.
לנצח את הנפילה עם שירה
עיקר הניגון נעשה על ידי בירור הטוב מתוך הרע. כשאדם מלקט את הנקודות הטובות, יוצאים ניגונים וזמירות. ולכן, גם אם אדם נכשל ונופל בעבירה, העצה היא לא ליפול לעצבות, אלא אדרבה – להתחיל לשיר ולנגן כפליים!
נפלת? נכשלת בפגם נורא? קח פרק תהילים ותגיד אותו בשירה וניגון. אל תיפול לעצבות, כי העצבות גרועה יותר ומביאה למרה שחורה. המאבק הזה הוא מלחמה בין הנשמה האלוקית לבין "צרעת עור הנחש". זה לא שאתה רשע, זהו קרב. ובקרב הזה מנצחים עם שירים וניגונים.
ברגע שאדם נופל בדעתו מחמת העצבות, הוא מתרחק עוד יותר מהשם יתברך. אבל אם הוא מחפש ומוצא בעצמו נקודות טובות – שהוא עדיין צם ביום כיפור, שומר שבת, מניח תפילין שהם כתר המלך, או מתעטף בטלית – הוא מגדיל את שמחתו. זהו האור הבוקע מן החושך, הנשמה שבוקעת מתוך קליפת הנחש.
על ידי השמחה הזו הוא יכול לחזור להתפלל, לזמר ולהודות להשם, בבחינת:
"אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי"
בעודי דייקא – בעוד מעט הטוב שנשאר בי. על ידי הזמירות והניגונים שנעשים מליקוט הנקודות הטובות, אדם יוצא מזוהמת הנחש וזוכה לאור גדול.
חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 245
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם