סוכות ושמחת תורה בפרשת וזאת הברכה: סוד השמחה, האמת ומעלת התורה

ושמחת בחגך: מצוות השמחה בסוכות

אף על פי שבכל המועדות מצווה לשמוח בהם, בחג הסוכות השמחה זה מצווה בפני עצמה. בחג הסוכות היה במקדש שמחה יתרה, חז"ל קבעו את חג הסוכות לשמחה כפולה ומכופלת, צריכים כל החג לרקוד ולשמוח בלי הפסק, וודאי גם ללמוד באמצע, כי אם לא לומדים אז אי אפשר לרקוד.

כמו שמביא הרבי (ליקוטי מוהר"ן לא'):

"ע"י הנגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה וסימן: 'בכתף ישאו' (במדבר ז') ודרשו חז"ל (ערכין יא'): אין 'ישאו' אלא לשון שירה שנאמר 'שאו זימרה ותנו תף' ומקרא זה נאמר במשא בני קהת שהיו נושאים בכתף את הארון היינו בחינת עול תורה".

מי שנושא עול תורה יכול לנגן, לשיר, לרקוד. בבית המקדש היה שמחה גדולה שנאמר "ושמחתם", כי התורה בעצמה אומרת:

"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים"

שזה מצווה דאורייתא. זה לא כתוב לא בפסח, לא בשבועות, אלא זה נאמר רק בחג הסוכות. זה שמחה דאורייתא לשמוח שבעה ימים בלי הרף, התורה צוותה עלינו לשמוח ולרקוד בלי הפסק יום ולילה שבעה ימים.

ריקודי הצדיקים והמתקת הדינים

וכיצד היו עושים את השמחה? היו מביאים את כל כלי הזמר מנגנים בכינור, בנבלים, ובמצלתיים, כל אחד ואחד בכלי שיר שיודע לנגן בו. אבל את הריקודים החזקים, הסוערים, הריקודים עם הלהטוטים, זה רק עשו הצדיקים הגדולים.

ברגע שהתחילו הריקודים, רק הצדיקים הגדולים קדושי עליון הם רקדו, פיזזו, כרכרו, כמו דוד המלך שפיזז וכרכר. רק אנשי מעשה שעסקו הרבה בתורה, ובמצוות, בצורכי ציבור באמונה, לא ישנו ביום ולא בלילה במסירות נפש, רק הם היו מרקדין ומספקין, מטפחין במקדש.

ולכן כל אחד צריך לרקוד ולשמוח בימים הקדושים האלה ולדעת שהריקוד והשמחה זה תיקון גדול מאוד. אדם לא יודע איזה דינים נוראים מחכים לו בשנה הבאה. הרבי אומר (תורה רו') אדם עשה עבירות, פגמים, בהתחלה מתחילים איתו בדרך הטוב, ה' מתחיל לקרוא לו ברמיזה, אחרי זה בקריאה, עד שבועט בו ומכהו ומייסרו.

עשית עבירות? תעשה תשובה! ואם לא תעשה תשובה אולי ע"י ייסורים תקלוט משהו, תתחיל לעשות תשובה, תתחיל לבכות על הפגמים שלך תזדעזע קצת. אם לא, אז האשה תהיה חולה ח"ו, אם לא האשה אז הילדים ח"ו. הרבי הבטיח שיתקן הכול אבל השאלה איך הוא יתקן? עם איזה ייסורים הוא יתקן?

בניית השנה החדשה על ידי השמחה

אנחנו יהודים, שום דבר לא מתכפר בחינם. אצל הנוצרים לא צריך לעשות כלום רק ללכת לכומר ולהתוודות פעם בשנה והוא אומר מחול מחול, ולאחר מכן הם ממשיכים בשלהם. אבל אצל היהודים אין כאלה דברים! על עבירה משלמים! על כל חטא משלמים! ואם אדם לא עושה תשובה ולא מתעורר אז מתחילים להכות אותו ולייסר אותו, כמו שכתוב "אין ייסורים בלא עוון".

יש לנו 22 יום מראש השנה ועד שמחת תורה. מראש השנה ועד יום הכיפורים המתקנו את הגבורות, המתקנו את היצר הרע שלנו שלא ישלוט עלינו, ועכשיו מיום הכיפורים עד שמחת תורה נותנים לנו 12 יום להמתקת הדינים ולמחילת עוונות. עכשיו בונים את השנה החדשה, עד עכשיו רק נחתמנו, זה היה רק החתימות. חתימה בראש השנה של צדיקים גמורים, חתימה ביום כיפור של בינוניים, עכשיו תתחיל לבנות!

הבניה זה בסוכות בשמחה, בריקודים, בשירים, בתפילות בכוונה, בשמירת עיניים. ולפי איך שאדם רוקד ושר בימים האלה כך הוא בונה את השנה החדשה. ע"י הריקודים, השירים, והמחולות, נמחלים העוונות. מה זה "מחול"? שכל העוונות נמחלים (לשון מחילה), ע"י המחולות לא נשאר שום עבירה שום דין.

אומר האר"י שמי שישמח וירקוד ג"כ במוצאי שמחת תורה עד הבוקר יזכה שיתבטלו לו כל העבירות. הריקודים והשמחה בוראים את השנה החדשה, ע"י הריקודים ממשיכים את הבריאות של השנה החדשה, את המוחין, את הלב של השנה החדשה. ובעזרת ה' נזכה ע"י השמחה, השירים, והריקודים, למחילת עוונות ולהמתקת הדינים, ולגאולה שלמה בב"א.

באור פני מלך: האמת שאין עוד מלבדו

אמת יש רק אחת. נכון, לכל אחד יש לו את הדרגה שלו בסולם האמת, אבל אמת יש רק אחת. אין הרבה אמיתות. יש דרך להגיע לאמת. יש שלב ראשון בדרך לאמת, שלב שני בדרך לאמת, יש שלבים אבל אמת יש רק אחת. מה האמת? שאין עוד מלבדו. כל השאר, לא יישאר ממנו כלום. כי מה זה אמת, זה דבר נצחי. אחרי 80 שנה, מה כבר נשאר ממנו, מהאדם? מה שנשאר ממנו זה האמת. לכן קוראים לזה עולם האמת.

כאן זה עלמא דשיקרא. אבל אסור שבגלל זה נהיה מרי נפש, ובמרה שחורה. לא בשביל זה באנו לפה. לא זה מה שה' רוצה מאתנו. הוא לא רוצה שנהיה שבורים ועצובים ונגיד, הכל פה שקר, ובלאו הכי נפטרים, זו לא הנקודה. האדם צריך להתחבר לחלק שנשאר לעד. למשהו שיישאר קיים.

אדם יכול להגיד, אז מה, בגלל זה אני צריך עכשיו לסבול? בגלל מה שיהיה בעולם הבא? תנו לי עכשיו לחיות. ככה אדם יגיד. אם זה היה ככה, שעכשיו הוא חי, מילא. אבל כל הענין שגם עכשיו אתה לא חי, אין עכשיו דקה אחת של חיים. כשאדם מחפש לא אמת, מחפש את הישות שלו, את ההיפך מה"אין עוד מלבדו", אני ואפסי עוד, רק אני ואני ואני, ואני כזה, ואני כזה, אז איזה יסורים יש לו. אין לו בכלל חיים. למה אין לו חיים? כי הוא רחוק מהאמת.

שבירת כלים והאמונה בטוב

אם ה' יסד את העולם על אמת וזו התכנית של הבריאה, וככה האדם נברא, אלה הכללים של הבריאה. ואתה נבראת לפי כללים, ואם אתה עושה היפך מהכללים אז זה כמו אדם שיפעיל עכשיו מכונה שהוא קיבל הביתה והוא לא הסתכל בהוראות של היצרן והוא ילחץ על כפתורים לא נכונים. אז ברור שהמכונה תישבר ותתקלקל ותשתבש ויהיו מזה דברים מאד קשים.

כלומר תהיה שבירת כלים. לזה קוראים שבירת כלים. אם עכשיו אתה לא יכול לקבל את האור, אתה לא כלי לקבל את האור, אז האור הזה ישרוף אותך ח"ו. אפילו שקורים דברים הכי נוראים בעולם, אדם לא יכול להתכחש לאמת, לא יכול להתכחש לאלוקים.

מצאו לפני כמה שנים באושוויץ איזה כלי חרס ובפנים היה מכתב, שבן אדם לפני פטירתו, שם בשואה, כתב מכתב להקב"ה. ומה היה כתוב במכתב? "אני יודע הקב"ה, אתה לקחת לי את האשה שלי, אתה לקחת לי את הילדים שלי, ואני נשארתי לבד והמשכתי לבטוח בך, להיות חזק בך. ועכשיו לוקחים אותי עכשיו למיתה, אני עכשיו גם כן הולך למיתה. אני יודע מה שאתה חשבת, הקב"ה, אתה חשבת שאני לא אוהב אותך, אתה חשבת שאני אבגוד בך, אתה חשבת שאני אכפור בך, אבל לא הצלחת. אני אוהב אותך". את זה הוא כתב ואת זה הוא קבר בתוך האדמה. וזה מצאו לפני כמה שנים. זאת אומרת, כך הוא הלך למות. עם גילוי כזה של אהבה כזו עצומה לקב"ה.

איפה הקב"ה? חלל פנוי. כביכול לא נמצא. אבל אדם הוא אלוקות, בתוך לבו של האדם נמצא אלוקים, איך אפשר להגיד שאין אלוקים כשזה נמצא בתוך הלב. אז אפילו שקורים דברים הכי נוראים בעולם, אדם לא יכול להתכחש לאלוקים, כי אם הוא יתכחש לאלוקים, אז באותו רגע הוא בתוך גיהנום. ולמה? כי הוא כופר באמת. איזה אמת? שאין עוד מלבדו. ושהכל לטובה. אם ה' עשה את זה ואנחנו אומרים אחרת ממה שהוא עשה, זאת אומרת שאנחנו כופרים בטובה. כי כל מה שה' עשה לנו זה רק טוב. אם ה' אמר לא טוב היות האדם לבדו ואתה חושב שיש לך קיום בלי האשה, כלומר - אתה לא מבין שההבנה האלוקית העמוקה היא שלא יכול להיות לאדם טוב לבדו.

סוד קבורת משה: ענווה מול גאווה

מצינו בתרגום יונתן על הפסוק:

"ויקבור אותו בגיא בארץ מואב מול בית פעור"

"בריך שמיה דמארי עלמא דאליף לן ארחתיה תקני וכו', אליף יתן למקבר מיתיא מן משה, דאתגלי עלוי במימריה, ועמיה חבורן דמלאכי שירותא מיכאל וגבריאל אציעון דרגשא דדהבא מקבעא ביורכין וכו', ובמימריה דברי ארבעתי מלין, וקבר יתיה בחילתא כלו קביל בית פעור, דכל אימת דזקיף פעור למדכר לישראל חובתהון, מודיק בבית קבורתיה דמשה ומתכביש".

כלומר, קבורתו מול בית פעור מכוונת לבטל קטרוג עוון פעור, ומפורש כן בש"ס (סוטה יד.): מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? כדי לכפר על מעשה פעור. וכתבו התוספות (שם ד"ה מפני): ומדרש אגדה בכל שנה ושנה בעת שחטאו ישראל בבנות מואב, באותה פרק בית פעור עולה למעלה, כדי לקטרג ולהזכיר עוון, וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בקרקע עד חוטמו, וכל שעה שעולה חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבינו.

ונראה לרמז זאת בכתוב (במדבר לא, ב):

"נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך"

היינו שרמז השי"ת למשה שאף אחר שתאסף אל עמיך, גם אז תנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, כי מיד שרואה קברו של משה חוזר ושוקע. נמצא שעוון פעור הוא קטרוג המתעורר מדי פעם וצריכים לבטלו, וזה היה תפקידו של משה בקבורתו מול בית פעור, לכלות ולבטל מישראל קטרוג זה. אמנם עדיין צריכים אנו להבין מה שייך תמיד עוון זה.

הענווה המבטלת את הגאווה

ברם מצינו שכתב ה"מאור עינים" (תרומה): והנה נאמר במשה רבינו ע"ה:

"ולא ידע איש את קבורתו"

והוא ע"פ האמור שאתפשטותיה דמשה הוא בכל דרא, ולזה ענין בחינת משה הוא גנוז באדם הישראלי, "ולא ידע איש את קבורתו" - פירוש שלא ידעו היכן משה קבור וגנוז, כי באמת הוא נגנז ונקבר בדעת של כל אחד ואחד מישראל. וזהו: "ויקבור אותו בגיא", שנגנז בחינת משה שהוא הדעת, אצל מי שהוא שפל בעיניו כגיא ואינו מתגאה, שהמתגאה הוא כאילו עובד עבודה זרה וכו'. וזהו: "מול בית פעור", שהדעת גנוז אצל מי שהוא שפל בעיניו, והוא מנגד והיפוך בית פעור וכו'.

נמצינו למדים, שחטא פעור היא הגאווה שביטולה הוא באמצעות הענווה, היינו משה רבינו ע"ה העניו מכל אדם, וזהו סוד קבורתו מול בית פעור, להחדיר הכנעה וענוה בכל נשמות ישראל עד סוף כל הדורות.

שותפות זבולון ויששכר: החזקת התורה

"שמח זבולן בצאתך, ויששכר באהליך..." (דברים לג, יח)

יששכר וזבולן הם הצעירים בבני לאה, ולכן מוזכרים הם בברכת משה, אחרי ברכתו לאחיהם הגדולים. אך נשאלת השאלה, מדוע מקדים משה לברך את זבולן הצעיר, קודם ברכתו ליששכר הגדול ממנו? שאלה זו ראוי לשאול ביתר שאת על ברכת יעקב, הפונה לבניו בדרך כלל כסדר הולדתם, ובכל זאת מקדים לברך את זבולון לפני יששכר, אחיו הגדול.

רש"י, בפרושו, מתייחס לשאלה זו, וזו לשונו: זבולון ויששכר עשו שותפות: זבולון - לחוף ימים ישכון, ויוצא לפרקמטיה (למסחר) בספינות, ומשתכר (בעסקי המסחר שלו), ונותן לתוך פיו של יששכר (מכלכל את יששכר), והם (בני יששכר) יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים משה בברכתו זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר - על-ידי זבולון הייתה (בזכותו של זבולון).

בעניין זה מעיר רבי יצחק קארו, בספרו "תולדות יצחק": יעקב אבינו ומשה רבנו מקדימים לברך את זבולון הצעיר לפני יששכר הגדול, כדי ללמדנו שגדול שכרו של זבולון - העמל בחוץ, לחוף ימים - וזאת, כדי לאפשר ליששכר אחיו ללמוד תורה באוהלו בלא דאגות פרנסה. מכאן אנו למדים, שהמחזיק את ידיהם של לומדי התורה - שכרו גדול משכרם של העמלים בתורה.

סיפור לפרשה: ערכה של כל שעת לימוד

"תורה צוה לנו משה מורשה"

הגאון הצדיק רבי ישראל מאיר מראדין, בעל ה"חפץ חיים", נודע כל ימיו כשקדן מופלג, המקיים הלכה למעשה את הכתוב:

"והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח)

מגיל צעיר התגורר בראדין והתפרנס מחנות מכולת קטנה, וכל שעה שלא היה טרוד בחנותו, עסק בתורה בשקידה רבה. ברבות הימים יסד הוא בעירו ישיבה גדולה, שהתפרסמה בקהילות אירופה.

פעם נכנס ה"חפץ חיים" להיכל הישיבה שלו, וראה חבורה גדולה של בחורים, הזונחים את תלמודם ועוסקים בשיחה בטלה. נגש אליהם ה"חפץ חיים" ואמר: כיון שאתם מתבטלים מלימוד התורה, אספר לכם מעשה ששמעתי מפי רבי ישראל מסלנט (אבי תנועת ה"מוסר" בליטא): מעשה באדם שנטרפה דעתו עליו, והחל מפרק פסי רכבת לאורך מטרים אחדים. גערו בו האנשים, וקראו לפניו בזעם: מה נטפלת לפגוע במסילת הברזל הזאת? הרי אתה מסכן בכך את נוסעי הרכבת, העתידים לעבור כאן היום!

העמיד אותו אדם פני תם, והשיב למתלוננים בנימה של תמיהה: הרי ידוע לכם, שמסילת הברזל כאן משתרעת על-פני אלפי קילומטרים, ואני לא פגעתי במסילה זו, אלא במטרים ספורים בלבד! פחות מאחוז מאורכה, ומה הדבר כבר יכול להזיק...?!

והנמשל לכך - קרא ה"חפץ חיים" בהתרגשות - אדם מישראל, המונע עצמו מלימוד תורה, אפילו לימוד של שעה קלה, בטענה האוילית שאבותיו ואבות אבותיו למדו תורה בשקידה, וכי יש עוד רבים וטובים בעולם שמקימים תלמוד תורה כדת וכדין - וכי מה כבר יכול להזיק שאני לא לומד? אדם זה משול לאותו איש חסר-דעת, הפוגע במסילה הגדולה פגיעה מזערית, ובכל זאת מסכן הוא בכך את כל הנוסעים העוברים במסילה...

פלא קבורת הצדיקים בניקלסבורג

"ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה"

סמוך לפטירתו של הצדיק רבי שמואל שמלקי (שהיה מבחירי תלמידיו של המגיד רבי דב בער), צוה הוא שיכרו את קברו ליד מקום מנוחתו של הגאון רבי מנחם מנדיל, בעל ה"צמח צדק" שכהן כמורה הוראה בניקלסבורג, ונפטר שנים רבות לפניו. אולם, כשהחלו אנשי "חברה קדישא" בכריית קבר רבם, הופיע פתאום אחד מזקני המקום, וטען בלהט, שלפני עשרות שנים שמע מאביו, שבעל ה"צמח צדק" ציווה סמוך לפטירתו, שלא יקברו לידו שום אדם!

נבוכו מאד אנשי "חברה קדישא" לשמע דברי הזקן, שהיה מוכר בקהילה כאיש תם וישר, שבשום פנים לא יוציא מפיו דבר שקר. וגם אביו של אותו זקן נודע כל ימיו כחסיד מופלג, שאינו סוטה מן האמת כמלוא הנימה. וכיון שלא יכלו לדחות זמן רב את עריכת הלווית רבם הדגול, פתחו אנשי "חברה קדישא" את הפנקסים הישנים, שבהם נרשמו שמותיהם ומקומות הקבורה של הנפטרים מלפני מאה שנים ויותר.

לאחר דפדוף, הגיעו, באורח פלא, לדף צהוב ובלה, שעליו היו רשומים פרטי מותו וקבורתו של ה"צמח צדק", ובצידם נכתב לאמר: "הגאון רבי מנחם מנדיל זצ"ל ציווה, קודם פטירתו, שלא יקברו לידו שום אדם עד ליום פלוני בשנה פלונית".

ומה רבה הייתה התפעלות האנשים שבאותו מעמד, שנכחו לדעת שהתאריך הנקוב בצוואת הרב שנפטר לפני מאה ועשרים שנה, תאם בדיוק נמרץ לתאריך שבו נפטר רבם, רבי שמואל שמלקי (ב' באייר תקל"ח). מיד ערכו ראשי הקהילה לוויה גדולה לרבם, וקברוהו בסמיכות לקברו של ה"צמח צדק", וימים רבים סחו הם בפלא הגדול, ששני הרבנים שכהנו בעירם בהפרש של מאה ועשרים שנה, נתכוונו בצוואותיהם לאותו הדבר...