סוד האחריות הציבורית: מדוע העלייה הרוחנית האישית אינה מספיקה

יום ד' פר' תולדות ל' חשון א' דר"ח כסלו תשנ"ט (המשך במס' 164 צד ב')

אדם יכול להגיע להשגות רוחניות עצומות ולרחף בעולמות עליונים, אך ללא עשייה למען הכלל והקמת מקום תורה וקדושה לרבים – עבודתו חסרה. דרך סיפור השגחה מופלא ופירוש עמוק על מגילת קהלת, מתבאר כיצד לקיחת אחריות על הציבור פותחת שערי שפע ומוחין חדשים.

אדם יכול להתחיל לעוף לשמיים, למעלה מעשרים אמה. הוא בעננים, מרחף בעולמות עליונים, ולא אכפת לו מאף אחד – לא מהקהילה, לא מהילדים שלו ולא ממה שקורה מסביבו. הוא עובד את ה', ונדמה לו שאין לו שום צורך לדאוג לציבור. על כך בא רבי תנחום להזהיר אותנו.

מוהרנ"ת מברסלב (ליקוטי הלכות, ברכות השחר ה') כותב שהעיקר הוא שאנשים יתאספו יחד ויקימו בית כנסת לדורות. כל מה שאדם עובד את ה' לבדו, אפילו אם ישיג את ההשגות הגדולות ביותר בעולם – אין לזה שום ערך לעומת הזכות להקים בית כנסת יחד. אם יש עשרה אנשים, עליהם לחפש עצות כיצד להקים בית כנסת גדול שיוכל לקלוט את כל תושבי העיר, להגדיל אותו, לאסוף כספים וליצור קשר עם תורמים.

כוחה של לקיחת אחריות

כדי להמחיש זאת, אספר מעשה שהיה. הגיע אליי קרוב משפחה וסיפר שבעברו היה אחראי על סניף של תנועת נוער בתל אביב. המבנה היה ישן, הקירות עמדו ליפול, והיה חשש אמיתי שהמקום יתפרק והילדים יתרחקו משמירת שבת. הוא פנה למיליונר גדול בלונדון שהיה חתום על שלט התרומה של הבניין, אך הלה התעלם ממנו לחלוטין במשך שנה שלמה ולא רצה להכיר בו.

פתאום עלה לאותו אחראי רעיון. הוא שלח לגביר מכתב חריף: "הבניין הולך להתפורר. אני מוריד את השלט שלך ומחפש תורמים חדשים!". מיד כשהגביר קיבל את המכתב, הוא שלח צ'ק על סך 25 אלף לירות שטרלינג. בזכות אותו רעיון פשוט, הבניין שופץ, הילדים ניצלו, ולימים צמחו מאותו סניף ישיבות שלמות, טייסים ואנשי מעשה שהקימו יישובים.

מה אנו לומדים מכך? כאשר אדם נמצא בתוך העניינים, מרגיש בעלות, שייכות ואפוטרופסות על דבר שבקדושה – מיד נופלים לו רעיונות ועצות מהשמיים. מרעיון אחד קטן הוא יכול להרוויח הון עתק למען הציבור ולהעמיד דורי דורות של תורה.

קנאת ה' האמיתית – ירידה אל העם

מוהרנ"ת מסביר שזוהי בחינת קנאתו של פנחס. אדם שרוצה לקנאות קנאת ה' ומוכן ללכת באש ובמים, צריך לדעת שהעיקר הוא ללכת ולהקים מקום תורה ובית כנסת. לא מספיק לעלות עוד ועוד בעליות רוחניות עד שאף אחד כבר לא רואה אותך. הדבקות הנפלאה היא דבר חשוב, אך היא אינה מספיקה.

על כך דורש המדרש (קהלת רבה) את הפסוק:

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל" (קהלת ה', ט').

אדם יכול להיות "אוהב בהמון" – הוא עושה דברים בהמון, לומד, מתפלל, ועולה לשמיים מעל עשרים אמה. כולם עבדי ה', כולם דבוקים בהקב"ה עשרים וארבע שעות ביממה, אבל מי אמר שה' רוצה רק את זה? ה' רוצה שנרד למטה, אל העם, אל המקומות הנמוכים ביותר, ונבנה מקום שיכול להכיל רבבות אנשים.

סודו של יוסף הצדיק: התבטלות ומסירות

יוסף הצדיק מסמל את ההארה הזו, והוא נמשל לנר חנוכה – כולו קודש לה'. המדרש (בראשית רבה) מספר שכאשר האחים באו להתנפל עליו, אמר להם יוסף: "ומה אחד עשר נרות לא הצליחו לכבות נר אחד, כל שכן שנר אחד לא יוכל לכבות אחד עשר נרות". יוסף היה מוכן למסור את נפשו, בבחינת "את אחַי אנוכי מבקש".

לאחר פטירת יעקב אבינו, האחים חששו שיוסף יתנקם בהם. אך יוסף, מתוך ענווה עצומה, סירב לשבת בראש השולחן ואמר להם: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקִים אָנִי". בעל הטורים מעיר שיוסף השתמש באותו לשון בדיוק שאמר יעקב לרחל ("התחת אלקים אנכי"), ללמדנו שכל מילה שאדם מוציא מפיו חוזרת אליו מידה כנגד מידה. יוסף ראה באחיו כוכבים מאירים, והבין שתפקידו אינו להתנשא עליהם, אלא לדאוג להם ולכלכל אותם.

"לא תבואה" – כשאין עשייה למען הכלל

נחזור לפסוק בקהלת. אדם יכול לעשות המון עבודות רוחניות: להתפלל שעות, ללמוד שעות, להתבודד בביתו מבלי לצאת, לעלות לשחקים בכיסופים וגעגועים לה' עד כלות הנפש. אך מוהרנ"ת מזהיר: אם לא בנית בית כנסת, אם לא עשית דבר שיוכלו לבוא אליו אלפי אנשים ולהתקרב לאמת – לא עשית שום דבר.

"אוהב כסף לא ישבע כסף" – אדם שאוהב לעלות מדרגות לה' יתברך ("כסף" מלשון כיסופים), לעולם אינו שבע. הוא לומד עשרים שעות ביממה ולא ישן. אך "ומי אוהב בהמון – לֹא תְבוּאָה". המילה "לא" נכתבת באל"ף. כלומר, אין לו שום תבואה, אין לו כלום. כל העבודות שבעולם הן הבל אם הוא לא עושה עבודה למען הציבור, להנציח ולפרסם את האמת בעולם.

רש"י על הפסוק מפרש: "אוהב מצוות לא ישבע מהם... ואין באחת מהן מצווה מסוימת ונהיה – בית המקדש, ספר תורה נאה". אם אדם לא עוסק בבניין בית המקדש או בהקמת בית כנסת, יישארו לו בשמיים רק כמה נקודות מעטות לעומת מה שהיה יכול לזכות בו.

כאשר אדם מקדיש את עצמו למען הציבור, אפילו אם הוא סובל בזיונות ושפיכות דמים, נפתחים לו מוחין חדשים והשגות אלוקות שאפילו במיליון שנות עבודה לבדו לא היה מגיע אליהן. עלינו להתאחד כאיש אחד בלב אחד, לתרום את מחשבתנו ומרצנו, ולהקים מקדש מעט שיאיר לכל העולם כולו, בבחינת "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".

חלק 2 מתוך 2

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)