היארצייט של רבי אלימלך מלִיזֶ'נְסְק, בעל הנועם אלימלך, האדמו"ר בדור השלישי לחסידות ומתלמידיו הבולטים של המגיד ממעזריטש, חל ב- כ"א אדר.

מסופר, כי פעם ישב הצדיק בעל ה'נועם אלימלך' בסעודת הראש חודש יחד עם בני חבורתו הקדושה, חסידיו ותלמידיו, והנה באו שני אנשים ונצבו בפתח.

פנה רבי אלימלך ואמר: 'האם ראיתם מימיכם שני אנשים ערומים ללא לבוש מצוה כמו שנו אלו? כול זאת מפני שהעזו להלשין על איש אלוקים - רבי מיכל מזלאטשוב'.

רבי אלימלך ביקש מהשניים שיספרו על המעשה שבגינו נותרו ערומים ממצוותם בכדי שאולי ימצא להם תיקון וכפרה לנפשותם, וכך סיפרו.

התנכלנו למנהל החשבונות שלנו עד שלבסוף קנינו ממנו את הבית שלו בשליש משוויו האמיתי, אך במקום לכתוב בשטר המכר: 'כל זה נעשה מרצוני שלא באונס'. כתב המנהל חשבונות: 'כל זה נעשה באונס שלא ברצון'.

האירועים הדאיבו מאוד את נפשו של מנהל החשבונות וכעבור תקופה קצרה הלך לבית עולמו. בניו שחשבו לרשת סכום גדול הופתעו לשמוע כי לפני חודש מכר לנו את הבית תמורת מאתיים רובל כסף. הבנים שתמהו על כך פנו לרב העיר, רבי מיכל הקדוש מזלאטשוב.

כשהגענו לפני הרב מזלאטשוב הוצאנו את שטר המכירה, כי היינו בטוחים שנזכה בדין, אך מכיוון שהשטר נעשה באונס ודבר שקר אין לו קיום לפני הצדיק, לכן פרחו האותיות מן השטר והוא נשאר ניר חלק.

'האם באתם להתל בי שאתם מראים לי נייר ריק'? שאל אותנו רבי מיכל. מיד לקח את השטר, קרע אותו לגזרים והשליכו ארצה. מחוסר ברירה חזרנו לבתינו סרים וזועפים, והחלטנו לשמור את הדבר ובבוא העת לנקום את נקמתנו.

הקנאה העבירה אותם על דעתם והלכו למסור את רבי מיכל

פנינו לדוכס גדול שגר בסמוך לזלאטשוב ואמרנו לו שכול היהודים החוכרים ממנו את אחוזותיו ובתי המרזח מבקשים בכול שנה מחדש להוריד את דמי החכירה, הכול בגלל הרב מיכל מזלאטשוב. כי, זה הרב גזר גזירה לבל יסיג איש יהודי את גבול רעהו, ולא יתן עיניו בחכירתם של אחרים, גם אם יתנו לו אותה בחצי המחיר, וכול איש הממרה את פי הרב מיכל נענש על ידו בקסמיו ובכשפיו. משום כך יראים כולם ואינם מעזים לחכור מהדוכס עסק הנתון כבר בידיו של יהודי אחר. לכן, החוכרים דורשים מהדוכס להוריד את דמי החכירה, ביודעם כי חזקתם תישאר בידם.

הדוכס כעס מאוד ואחרי מס' ימים אסף את כל הפריצים והדוכסים למשתה גדול. שם סיפר להם על הסיבה בגינה הם מפסידים ממון רב בהוזלת דמי החכירה, ובהכול אשם רב העיר, הרב מיכל מזלאטשוב. לכן, יהיה גזר דינו משפט מות בעוד שלושה חודשים מהיום.

באותו היום הזדמנו לבית הדוכס שני יהודים מזלאטשוב שהיו מסובבים על פני הכפרים עם מרכולתם. במטבח הארמון הציעו את סחורתם למשרתים ולשפחות, והנה פנתה אחת המבשלות ואמרה לאחד מהיהודים: 'תן לי במתנה את זוג העגילים שבחרתי ואגלה לך תמורתם סוד גדול'. אז סיפרה לו את דבר החלטת השרים להרוג את רבי מיכל.

היהודי ששוחח עם המשרתת לא מצא מנוח לנפשו, וספק עלה בליבו אם יש ממש בדבריה. בסופו של דבר החליט ללכת לרבי מיכל ולספר על על המזימות הרעות שחורשים עליו. אך, אחד מהמשמשים בבית הרב חסם בעדו את הדרך. 'עליי להגיד לרבי דבר חשוב ביותר', אמר למשמש. 'אמור לי את דבריך ואני אמסור אותם לרבי'.

סיפר לו הרוכל את כל דבר המזימה, אך המשמש גער בו וזעף: 'וכי מה לדוכס עם הרבי? הלא מעולם לא נפגש עימו ולא דיבר איתו, כנראה רצו משרתי הדוכס להתל בך ולהפחידך ולכן בדו את הדברים מליבם'.

כששמע היהודי את דברי המשמש נרגע מחששותיו, יצא מבית הרבי וסיפר לאנשים בחוץ את כל המעשה, והודה לה"י שמנע ממנו להינזק ע"י הקפדתו של הרבי. אחרי שלושה חודשים הגיעו פתאום העירה שני חיילים על סוסים ונשקם בידם. עצרו לפני ביתו של רבי מיכל והכריזו כי הדוכס שלחם להביא אליו את רבי מיכל.

רבי מיכל מזלאטשוב נקרא לתפיסה והריגה בעקבות ההלשנה

מיד נעשה רעש גדול בכול העיר וחרדה נפלה על כל היהודים, כי נזכרו בדברי הרוכל היהודי וראו שיש ממש בדבריו. מקורביו של רבי מיכל נכנסו לחדרו, לא ספרו לו את דברי הרוכל, אלא הודיעו לו שהדוכס שלח לקרוא לו.

אמר רבי מיכל" 'הלא ראיתם היום כי כאשר נגשתי להתפלל נסגתי אחורנית מס' פעמים ויראתי לגשת להתפלל, הכול כי ראיתי את אבי הקדוש, רבי יצחק מדרוהביטש, עומד מולי והבנתי כי בוודאי יקרה משהו. אך, אתם על תתעצבו, רק תגידו לשליחי הדוכס כי אחרי התפילה אבוא אליו.

בינתיים ראה הדוכס ששני החיילים לא חוזרים עם הרבי ושלח עוד הרבה חיילים נוספים, אך גם אלה לא הרהיבו עוז בנפשם להיכנס לבית הרבי. כשסיים הרבי את תפילתו יצא אל החיילים וביחד איתם הלך לארמון הדוכס. כאשר הגיעו לגדר הגדולה המקיפה את הארמון פנו החיילים אל כל העם המלווה בבכי את הרבי ואמרו, 'רק הרבי נכנס לארמון הדוכס ומי שיכנס דמו בראשו'. בכניסה עמדה גם להקת משוררים ומנגנים ובידיהם תופים וחלילים וניגנו בקול כדי תשמענה לפריצים צעקותיהם ואנחותיהם של היהודים.

כל השרים והפריצים התכנסו לחזות בגזר הדין, אך מכיוון שהיה להם מנהג לפיו השר שגזר את הדין לא יראה בביצוע שפיכות הדמים, לכן הסתגר הדוכס בחדר הפנימי ונעל את דלתו. הרב פסע פנימה והנה שותקו ידיהם של המנגנים והם נשארו עומדים על מקומם. גם הממונה על ביצוע גזר הדין שותק עם החרב בידו.

איך העזתם למסור צדיק כזה קדוש?

רבי מיכל המשיך פנימה עד שהגיע לחדר האחרון, כשראה אותו הדוכס שאל: 'מי אתה ומי הביא אותך לכאן'? 'יהודי אני מזרע אנשים אשר במשך 16 דורות לא נמצאה בהם שום עבירה ואיני יודע מדוע הביאוני עד הלום'.

הבין הדוכס שזה היהודי שהובא להריגה ותמה כיצד ניצל. רץ הדוכס החוצה לראות מה קרה וראה את כולם קפואים על מקומם. מיד נפל על פניו לפני הרבי הקדוש ובבכי אמר: 'חטאתי לפני אדוני, ומעתה לא אוסיף יותר להזיק לו, ואף לא לפגוע בכבודו. יתפלל נא כבוד הרב שהאנשים יחזרו לאיתנם'.

ענה רבי מיכל: 'אמלא את בקשתך בתנאי שכול השרים יחד איתך תבטיחו ותחתמו לא לעשות יותר שום רע לשום יהודי המתגורר באחוזותיכם, ולא לנשל איש מהם מההחכרה , וגם לא להכביד את עולכם על היהודים'. מיד הסכים הדוכס לתנאיו באמת חזר מצב השרים והמנגנים להרגלו.

'הדוכס רצה גם לגזור מוות עלינו', סיפרו שני היהודים שדיברו סרה על רבי מיכל בפניו וגרמו לו לכול זאת, אך הרב ביקש שלא יאונה להם כל רע, כי אלוקים השופט צדק הוא יריב את ריבו ויעשה את משפטו'.

כך סיפרו שני האנשים לפני רבי אלימלך מלִיזֶ'נְסְק, והרבי נענה ואמר: 'ואמנם דן האלוקים את שני היהודים החוטאים ותבע את עלבונו של הצדיק רבי מיכל, ושניהם ירדו מטה והפסידו את כל נכסיהם, עד שנאלצו לחזר על הפתחים בעבור כיכר לחם וסובבו מעיר לעיר. כך הגיעו בסופו של דבר עד הנה - עד היום לא היה תיקון לנשמתם, אך מכיוון שהתוודו היום על חטאם ברבים, וסיפרו את עוונם, סר עוונם וחטאתם תכפר'.

כעבור חודש ימים נפטרו שני האנשים הללו והלכו לעולם.