"תפילה למעמד הר סיני – מאת כ"ק הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט״א"

בחג השבועות, חג מתן תורה, כשגם בדורנו קולות וברקים ממלאים את הלב, כולם קוראים את התפילה לעני של מורינו הרב אליעזר ברלנד שליט"א בקול תחנונים ותחינה:

אתה נגלית בענן כבודך על עם קודשך לדבר עימם, מן השמים השמעתם קולך ונגלית עליהם בערפילי טוהר, גם כל העולם כולו חל מפניך, ובריות בראשית חרדו ממך, בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצוות, ותשמיעם את הוד קולך, ודברות קודשך מלהבות אש, בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת, ככתוב בתורתך: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, ויחרד כל העם אשר במחנה". ונאמר: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול". ונאמר: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק".

רבונו של עולם, אב הרחמים, בחסדיך העצומים ובנפלאותיך הנוראות נתת לנו מועדים וזמנים, קדושים ונוראים, כיום מתן תורה, שבו השמעת מתוך האש דברות קודשך בשבעים לשון מסוף העולם ועד סופו. כל העולם חל מפניך, עוף לא פרח, צפור לא צייץ, הרים וגבעות רקדו כאלים, והקול היה מנסר והולך, עד אשר כל מלכי אומות העולם, אחזן רעדה בהיכלותיהם, ואמרו שירה, שנאמר: "יודוך ה' כל מלכי ארץ, כי שמעו אמרי פיך". הודו לשמך בכל היכלות מלכים ורוזנים, כי באת לגאול את העולם מכף רודף ושונא, מכף מעוול וחומץ, כי הורדת לעולם עשרת הדברות, הנמשכים מכתר עילאה, הנאמרים בדבור אחד, אשר בו כל עשר הספירות נכללות בנקודה אחת עילאה דעילאה, בנקודה של טמירין דכל טמירין, סתימין דכל סתימין, סתימא דכולא, מרישא דלא אתידע. מרישא דלאו רישא, שמשם נמשכו כל נשמות ישראל. אנא האר בנו אורן של כל העולמות הטמירים הללו, על ידי הקולות של מתן תורה, הנשמעים בכל רגע ורגע, בבחינת "קול גדול ולא יסף", ובפרט ביום מתן תורה, ימי קציר חטים, שזכה בהם ראובן, בהיותו נער בן ארבע שנים, לעלות לשדה חקל תפוחין קדישין, לשורש הנשמות, סוד אבן השתיה, ולהמשיך משם את הדודאים, סוד הכרובים, סוד המלאכים, מט"ט סנד"ל, סוד שתי נשמות – יששכר וזבולון, ולשמוע את עשרה הדברות בסוד "וישמע את הקול מדבר אליו... מבין שני הכרובים.", ולתקן את חטא קין, סוד הפשתן, סוד החלל הפנוי, ולשמוע ולראות את הקולות ואת עשרת הדברות אפילו בתוך החלל הפנוי, הפנוי מכל וכל, לגלות שם אלקות, בסוד המתקת הגבורות על ידי ראו-בן, תיקון  הראיה, לראות את ה' אפילו בתוך חלל הפנוי, בבחינה שזכה לה יצחק, בעיניו הכהות, שהן בחינת ענני הכבוד. זכנו לגאולה שתהיה בזכותו, עת נזכה לשמוע מחדש את עשרת הדברות, הנמשכים מהמרכבה העליונה, המתגלית עם הטבילה במקוה שער החמישים לפני עלות השחר.

רבונו של עולם, הן אתה יודע שרחוק אני מכל הנאמר כאן בתכלית הריחוק, בבחינת "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", הן ידעת כי עדיין כולנו עומדים מרחוק ואיננו שומעים את הקול המהדהד מסוף העולם ועד קצהו, הקול אשר זכו לשמעו כל מלכי ארץ, גויים ולאומים, חיות עופות וצפרים. אב רחום וחנון, מה יהא עלי, כי איני שומע עדין את קול הכרוזים, ועדיין מתגולל אני בתוך המסילה, בתוך רפש וטיט של פגמי ברית נוראים והסתכלויות אסורות. אב רחום וחנון, אנא חוס על סכל ונבער מדעת כמוני, שאינו פותח עיניו ומטה אוזניו לראות ולשמוע את הקולות המנסרים בחלל העולם בכל עת ובכל שעה, את הקולות הקוראים ומכריזים: עורו ישנים מתרדמתכם ונרדמים הקיצו מתנומתכם, חוס ורחם על ערל אוזניים, שאינו מסכית לקול השופר "ההולך וחזק מאד, משה ידבר והאלקים יעננו בקול". אנא, פקח אזני ואשמע את הקול, המעורר את הנרפים ממלאכתם, הישנים את ימיהם, אנא כרה לי אוזניים ואשמע את הקול הקורא "ישן אל תרדם, ועזוב התלהלהך, הרחק דרכי אדם, ושור דרכי גבוהיך, די מה לך נרדם, קום קרא אל אלקיך," אנא חוס חוס וחנני, ואסכית לדברי ההתעוררות והתוכחה ואדבק בקול האומר: הקיצה אחי משנת פתיותך. "עד מתי עצל תשכב, מתי תקום משנתך. מעט שנות, מעט תנומות, מעט חיבוק ידים לשכב". אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך, "הינצל כצבי מיד. כצפור מיד יקוש". כי זה ימים ושנים מנסים לעורר ולהקיץ אותנו משנתנו בכל עת ובכל רגע בהתעוררויות אין סוף ביקיצות בלי שעור ערך ומספר, אשר לא יאומן כי יסופר, עד שאי אפשר להשתמט, לנוס ולהמלט, מהקול הקורא וזועק של הכרוזים והרמזים, באתגליא ובאתכסיא, כרוזא קרי בחילא קול גדול ולא יסף, עורה אחי משנת כסילותך, עורה לעבוד את בוראך, העודך מתגולל בתוך המסילה, בתוך עכירת רפש וטיט, בתוך יון מצולת ההבלים, העודך מסתולל בנפשך, לבלתי שלחה לחפשי – לעשות רצונה, ורצון צור מחצבתה, בשירה וזמרה, כאות נפשה, כעוצם כיסופה וערגתה, עד אין סוף ועד אין תכלית.

רבונו של עולם, אטה אוזן ואשמע את עשרת הדברות, הנמשכות משירת המרכבה העליונה, שירת הכרובים, זכנו לשמוע את הדיבור, אשר לנועם ערבתו יצאה נשמתו של כל אחד מן העומדים בפניו פנים אל פנים. ואחוש את ההתגלות הנפלאה של מתן תורה, ואתחדש בנשמה חדשה, בטל של תחיה, אשר זכו בו בני ישראל בכל דבור ודבור (כדי להחיות נשמתם שפרחה), עד אשר לא יצא הבל מפיהם בלא התחדשות. אנא זכנו להשגת אבותינו במעמד הר סיני, שהכירו את בוראם וידעו שזולתו הכל "הבל הבלים", זכני להשגה של בחינת "הבל הבלים הכל הבל", סוד קיום העולם. ולהשגה של שבעת ההבלים הרמוזים בשבע שמות שלמה (ידידיה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת, שלמה), שהם שורש הבריאה, שראשון לכולם הוא הבל התינוקות, סוד ויקרא א' זעירא, שבזכותו שומעים את הקול מבין הכרובים, "קול גדול ולא יסף, קול א-ל ש-די בדברו, קול ה' בכח, קול ה' בהדר, קול ה' שובר ארזים, קול ה' חוצב להבות אש, קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש, קול ה' יחולל אילות ויחשוף יערות, ובהיכלו כולו אומר כבוד".

רבונו של עולם, אל חנון ורחום, אנא זכני לקול האדיר הזה החופש כל חדרי בטן, לקול הדברות שזוכין בו על ידי צדקה לעניי ארץ ישראל, צדקה לעניים הגונים, העוסקים בתורה ובתפילה יומם ולילה, צדקה לבני תורה שלא נותנים שינה לעיניהם ותנומה לעפעפיהם. אנא אמצנו במדרגת הצדקה המובחרת הזאת, למען נזכה להבל פיהם הקדוש של תינוקות של בית רבן, להבל פה שאין בו חטא, שעליו עומד העולם. אנא זכנו ל"ויחן ישראל שם נגד ההר", זכנו לבחינת ההתכללות, שעל ידה זכו אבותינו להיכנס בין שני בדי הארון, ולשמוע בכל עת ושעה את עשרת הדברות, זכנו לבטול הגופים, כאשר זכו בבית המקדש במקום הכרובים. זכנו לנשמות זכות הראויות להיכלות של "הבל הבלים", המאירים כיהלומים ומעולפים בספירים.

אנא חוסה נא על נפשי האומללה והעלובה מאד, חמול עלי בחמלתך הגדולה, ותן לי תקוה שלא אובד. זכני לבושה הנוראה, שזכו לה כל ישראל במתן תורה, בושה שהיתה קודם הבריאה, זכני לבושה, שבכוחה בראת את כל העולם כולו, לבושה וליראה של בראשי"ת (יר"א בש"ת), שבה אתה מחדש את הבריאה בכל עת ובכל שעה. זכני לבושה וליראה המתחדשים בכל רגע ורגע ביתר שאת וביתר עז. מי יתן ובושה ויראה יאפפו את כל ישותי ואת כל מהותי, בושה ויראה, אשר בכוחם אפזז ואכרכר בכל עוז, כי "אי לאו האי יומא, כמה יוסף איכא בשוקא". זכני לשמוח ולגיל בליל מתן תורה על ההארה הנפלאה של התחדשות התורה, זכני להגות כל הלילה בתורה, ראשיתה וסופה מתוך שמחה וחדוה עצומה, עד שאזכה להיות מבני היכלא דמלכא, המכניסים את הכלה לחופתה טרם הנץ החמה. בסוד השמים מספרים כבוד אל, המאירים כיהלומים ומסוף העולם ועד סופו מבהיקים כספירים. בשעה שהקדוש ברוך הוא יוצא מחופתו שש כגיבור לרוץ אורח, וכבוד ה' מתגלה על פני כל היקום, נהירו על נהירו, שולטנו על שולטנו, ומלכותו מתפשטת על פני כל הבריאה, וכל העולם כולו אומר כבוד. באותה שעה זוכים הצדיקים שהיו ערים כל הלילה מתוך לימוד ושמחה ודבקות באור ה', להיות שותפים למעשה בראשית, כי בלימודם הקדוש שעולה לשכינה מחדש הקדוש ברוך הוא בכל יום את עולמו. אנא, זכנו לכל המעלות הנעלות הללו, עולם חדש לעינינו יתגלה, וכבוד ה' עלינו יראה.

רבונו של עולם, ביום זה של מתן תורה, אנא הוציאנו מכל הקליפות החופות עלינו, משנו מן הקליפות, אשר אנו בלועים וכבושים בתוכם. וכשם שהוצאת את אביי מקליפת סיסרא ואת רבא מקליפת לוט, וגילית על ידם ששים המסכתות, כן תוציאנו גם אנו מכל הקליפות, האופפות אותנו, ויתגלה גם על ידינו האור שבששים מסכתות, עד אשר נזכה לסיימם בכל לילה ולילה. בבחינת "הנה מטתו שלשלמה ששים גיבורים סביב לה". אנא זכנו בכח למוד ששים המסכתות להינצל מכל מחשבה רעה, ומכל הבל פה מיותר, כל הגיונות לבנו והגיגי פינו יתקדשו בתורתך, וכל מעינינו יהיה נתון לך בלבד. זכני להיות דבוק בלימוד ששים המסכתות, שעליהם נאמר: פעם נפלה ביצה של בר יוכני, וטיבעה ששים כרכים, ושברה שלש מאות ארזים. כי על ידי ששים מסכתות זוכים לצאת מכרך גדול, מהנחש הכרוך על הצואר, שהוא כרך גדול של רומי. בכוחן זוכים לשי"ן מ"ה, שהם כנגד "אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי". בבחינת "שש עשרה קרונות על חודו", (י"ו – ע"ש עשרת הדברות וארכן ואו ורחבן ואו), סוד צדיק האמת, שזכה לחידוד המוחין ולקרון עור הפנים, עד ששם מסוה (111) על פניו, סוד אל"ף (111) של אקיא, "א" זעירא, המסתיר עצמו מכל וכל, בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים, בזכות שמירת הברית, שאין שלמות אחריה. הוא סוד הצדיק שזוכה להוריד תורה לעם ישראל בכל דור ודור, ולגלות רזי תורה חדשים, שלא התגלו מעולם, רזים שהיו עדין סתומים וכמוסים, מצפים לצדיק הראוי להם, אשר בקדושתו ובהתמדתו יגלה השגות חדשות, ונתיבים חדשים, הפותחים שער לחפצים להידבק באלקים חיים, בבחינת "והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו, בנתיבות לא ידעו אדריכם, אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים".

רבונו של עולם, השמיעני את הוד קולך ביום קדוש ונורא זה, אשר בו כל ההרים אמרו שירה, וכל העולם כולו ניתר ממקומו, הרים רקדו כאלים, וגבעות כבני צאן, רקדו ושרו, אף טסו ועפו, עם כל הבריאה שנכספה להיכלל בנקודה הטמירה, שהתגלתה בסיני, "ארץ רעשה,גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה'".זה סיני מפני ה' אלקי ישראל .

אנא זכני ביום שנשמעה בו בת קול שהחרידה את כל היקום: "למה תרצדון הרים גבנונים" – להזדכך ולהצטרף מכל סיג ופגם של רום לבב, מכל נדנוד קל של גבהות וגאות, מכל שמץ גאווה, כי בצרה גדולה אנכי, אסיר תאווה אני ושבוי גאווה, האופפת אותי מכף רגל ועד ראש, עד לא אוכל ללמוד ולהתפלל בכובד ראש, כי "תועבת ה' כל גבה לב", בגדלותי כהו חושי, ואני ערל לב. כי היה ראוי שבכל אות ואות של תורה ותפילה יתווספו בי יראה, שפלות וענוה, ולא יפילני לימודי חס ושלום לרוח גבוהה, לעין רעה ולשנאת חינם לכל בריה. אנא, אב רחום, בורא כל שחקים, ראה נא בעוניו של הנשחק מכל שחקים, הפולח ובוקע כל התהומות, החולק על צדיקים אמיתיים מקימי עולמות. אנא עזרני לבטל ממשות, חנני במידת הענווה, על ידי זמר ומחול של חדוה. מי יתן ואזכה לשירתם של ברק ודבורה, שהביאה ישועות, ולשירת הים שהורידה תורה בברקים וקולות, כי כל מי שיצא בתופים ובמחולות – לא המיר כבודו בעגלים ומסכות. לא נפל בעוון מרגלים, ולא ויתר על ארץ אבות.

רבונו של עולם, מתוך שירה וריקודים, נרקיע שחקים, נזכה לשמוע את עשרת הדברים, אשר בכל עת מתחדשים. זכנו גם אנו להתמיד בלמודים, אשר מפי הגבורה נתנו בקולות וברקים. זכנו להתגבר על מכשולי עולם הנשייה, המלא נפתולים, ונשמע קריאת הכרוזים: פתחו לי כפתחו של מחט, ואפתח להם כל הרקיעים. הראה לנו שאפס זולתך בעליונים ובתחתונים, ואיש ידו ורגלו מבלעדיך לא ירים. זכנו בזכות צדיק האמת, לכוון בכל עת לרצון האמת. כסף וזהב לא יסנוורנו, ועגל הזהב לא יכשילנו. נקבל על ידי מתן תורה, קדושה וטהרה, יראה ושפלות, לבל נכשל בחטא או בטעות. אנא, אבי שבשמים, זכני לדעת שאני נמוך ונחות, אף ממדרגת עצמי פחות, וככל שאראה את פחיתותי עד אין סוף, כן תגלה לי עוד ועוד תורתך, שאין לה סוף, כי ככל שאדע יותר ויותר ששוכן אני בשאול תחתיות, כן תרחמני ותאיר בי אורך להחיות.

רבונו של עולם, בשעה שמשה רבנו עלה לפניך לקבל תורה, צרת צורתו בקלסתר פניו של אברהם, "חסד ואמת יקדמו פניך", צדקה ורחמים הם נר לרגלך. אדון השמחה והחדוה, עזרנו וחננו במידת השמחה והחדוה, במידתו של אברהם אבינו, שהיה מרנין לב אלמנות ויתומים, ומקרב את כולם לאביהם שבשמים, זכנו להיכלל במידתו של אברהם אבינו, שהיה כולו חסד, ושבזכותו קיבל משה תורה מסיני. כי ככל שנכלל במידתו של אברהם, אשר נטע אשל לקרב הבריות בחסד, ככל שנאכיל רעבים נשקה צמאים, ונלווה אורחינו במאור פנים, ככל שנציל משיני הס"מ אפילו רשעים גמורים, ונברא להם לבבות בלבותינו השבורים –  כן נתקרב לאל נורא וכביר, נגדיל עוד תורה ונאדיר.

רבונו שלעולם, זכני להידבק בענוותנותו של משה, שאמר (לשטן): וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בדאי אתה ?. אמר לפניו: רבונו של עולם, חמדה גנוזה שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק בה טובה לעצמי?!, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך – תיקרא על שמך. אנא זכני ששפלות וענווה יהיו מנת חלקי. ובושה ויראה ימלאו את כל ישותי. ואהיה כמשה רבנו עליו השלום, שמעולם לא החזיק טובה לעצמו, ומיעט ערכו מיום ליום, עד שזכה להיכלל באור אין סוף.

אנא שלח לי דיבורים ממעון קדשך, לרצותך לחננך, פתח לי שערי תפילה, בקשה ותחינה, שערי לימוד, חכמה ובינה, שערי התבודדות ומליצה לשם שמים, שערי סיעתא דשמיא ויראת שמים. זכני בדיבורים קדושים ובדברי חן ותחנונים, זכני לבחינת נפתולי רחל, שאמרה "נפתולי אלקים נפתלתי", וזכתה על ידי כן לבן חכים, הנותן אמרי שפר. נפ"ת-לי – נפת צוף מדברו, ודבש וחלב תחת לשונו, נעשה אף אנו לילות כימים , בדבקות, בנפתולי תפילות.

זכני, אבי, להרבות בתפילה כל ימי ושנותי, חרף רוב פגמי, פתח לי שערי תפילה ותחינה, שערי ענוה והכנעה, עד שיפתחו לי שערי חכמה ודעת להשיג את כל הנסתרות. ובזמן מועט אשיג, את אשר יושג בשבעים שנה, ואזכה לשיש כגיבור לרוץ אורח, לרוץ ולהדביק את אשר הפסדתי ,בימים שאיבדתי בהבל ובריק. כי גילית לנו על ידי צדיקי הדורות, כי אפשר לפעול על ידי תפילות, גדולות ונצורות, יותר מאשר על ידי סיגופים ותעניות. לכן פתח לי, אב הרחמים, שערי רצון, פתח לבי ופי בדיבורים קדושים, באופן שאזכה מעתה לפרש כל שיחתי לפניך בכל פעם בדברי חן ותחנונים, בריצויים ובפיוסים חדשים, ואזכה לשפוך לבי כמים לפניך, להתחנן ולבקש לעשות רצונך, כי אתה ידעת את לבבי כמה אני משתוקק לצעוק ולזעוק לפניך, לבכות במר נפשי -לשפוך לבי כמים לבקש רחמיך, לרוץ בדבקות עד כלות הנפש למענך. במסירת נפש באמת אחריך, לבקש על נפשי מלפניך, מפני החטאים והעוונות והפשעים, שהרביתי מאד לפשוע נגדך. מה אומר ומה אדבר, אדדה כל שנותי על מר נפשי, אשר עשקתיה בחינם, וקלקלתי מידותי הטובות וחינן, בשפל תאוות של רגע איבדתי חיי נצח, בתאוות שדמיון תענוגם כצל עובר ובטל, התכחשתי לנצח ישראל, אויה לי כי מרדתי נגדך, חטאתי ועויתי, עד אשר באתי למה שבאתי, ואיבדתי מה שאיבדתי, עד אשר הייתי כבלעם הרשע, שהפך צרופי אלקים חיים. כי בשעה שכל העולם כולו חל מפניך, ואומות העולם נאותו לשוב אליך, ובאו לבלעם בפחד וברעדה, אמר להם: לא שמעתם נכוחה. לו- תרצח, לו – תגנוב, אמרה חס ושלום השכינה, שובו לרוע מעשיכם, ואל יחת לבבכם, מפני עונש ותגמול, ומפני אימת המבול. "ה' למבול ישב", לכו לשלום, "ה' יברך את עמו בשלום".

אנא א-ל רם ונשא, בעיניך תיקר נפשי, אל תהי נמאסה, האר פניך אלי, חוסה, וזכני בכל לב לעבדך, ולהגות לשם שמים בתורתך, עד אשר יצטרפו אותיותיך ויצטיירו לברכותיך.

רבונו של עולם, רחום וחנון, חנני ביום קדוש ונורא זה של מתן תורה, שאזכה לעסוק בתורתך לשמה, פדני והצילני, לבל אהיה מתלמידיו של בלעם הרשע, אנא זכני להיות מתלמידיו של אברהם אבינו ומשה רבנו עליהם השלום. "נדבות פי רצה נא ה', ומשפטיך למדני, דרך פקודיך הבינני, ואשיחה בנפלאותיך, דרך שקר הסר ממני, ותורתך חנני". זכני ללמוד תורה לשמה באמת, ללא שום פניות ומחשבות זרות, בלתי לה' לבדו, ועזרני ברחמיך בכל עת לקדש ולטהר את עצמי כראוי לשכינת עוזך, לאוקמא שכינתא מעפרא, עד שיעלה כל לימודי לשכינה הקדושה, ותקבל השכינה את כל לימודי באהבה גדולה, עד שכל לימודי יהיה סם חיים, ותמשיך עלינו על ידי זה  את כל ההשפעות, ויהיה נעשה מלמודנו שפע רוחניות ושפע גשמיות, להחיות כל העולמות העליונים, המלאכים והשרפים ואופנים, דרי מעלה ודרי מטה. אזכה שעל ידי לימודי לשם שמים, בלתי לה' לבדו – יתעוררו כל עם ישראל בתשובה שלמה, ועל ידי זה  כל אות ואות, שאומר בקדושה ובטהרה לשם שמים באמת, על ידי כל אות ואות תתעורר בתשובה הנפש ששרשה באותה אות, ותרוץ לעשות רצונך, ותצא מכל החושך והאפלה שהיא שקועה בהם, ויתגלה לה אור ה', אור האלקים המחיה את כל העולמות, תזכה גם היא לשמוע את קול עשרת הדברות, מכל מקום שהיא מונחת שם, עד שתבקע את כל המסכים והמחשכים, ותעלה לאור באור החיים.

אנא זכני, שכל אות ואות של תפילתי תזהיר כספירים, ויומשך על ידה ט"ל של תחיית המתים, שיבטל את כל ל"ט המלאכות, שמהן כל ל"ט הקללות, ועל ידי כל אות ואות, שנלמד בתורה בקדושה ובטהרה, ונאמר בתפילה בבושה ובחלחלה – תחדש לנו נשמות חדשות, ותחזיר לנו את האבודות, ותרעיף טל תחיית המתים על כל הברואים, ותוציאם מתוך האופל מבין מחשכים, ויתעורר העולם כולו על ידי לימוד תורתנו ביראה ובאהבה בששון ושמחה – לדבקות נפלאה בך, וירוצו כל בריותיך למלא רצונותיך בהתעוררות מחודשת, ובחדוה מקודשת, ויעסקו בתורתך ובעבודתך באהבה יוקדת, ובערגה שאינה פוסקת. אב הרחמים, זכני שתהא תורתך חדשה בעינינו ושגורה בפינו, ונזכה על ידי זה לחדש חידושין דאוריתא אמיתיים, לקבל ולשאוב מצדיקים אמיתיים, הלומדים תורתך לשם שמים, הזוכים לשמוע את הדברות בכל עת מן השמים.

אנא ה', עושה נפלאות גדולות לבדך, אתה גילית לנו על ידי צדיקיך, כי על ידי כל אות ואות של לימוד תורה לשמה בקדושה ובטהרה, חוזרים נשמות בתשובה, ונבראים מלאכים דקדושה, המניסים מפנינו את כל אויבינו בבחינת "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו...", וגילית לנו כי לעתיד לבוא יתגלה, שבאות אחת של התורה בנסתר ובנגלה, כל חכמת הגויים תתבלה. אנא זכנו גם בדורותינו, להתעלות בתפילותינו, ולפעול בהן נפלאות גדולות, הכוללות את כל הרפואות והישועות.

רבונו של עולם, מלא רחמים רבים, עושה גדולות עד אין חקר, ניסים ונפלאות עד אין מספר, עשה עמדי פלא לחיים, ואחיה ולא אמות, ואזכה בליל השבועות הזה להיות מבני היכלא דמלכא, אהגה בכל ליל החג בתורה הקדושה, אתחילה ואסיימה, תורה שבכתב ושבעל פה, מדרש זוהר וקבלה, אשמח ואגיל, ארקוד ואשיר פסוקי התחזקות בטחון ואמונה, עד אשר יבולע המוות לנצח. כאשר זכו לו דור דעה במתן תורה. כי בכל דיבור ודיבור נשמתן פרחה, ומיד זכו בחדשה טהורה וצחה, זכו לטל אורות, ול"חרות על הלוחות". אבינו, אב מלא רחמים, זכנו גם אנו בלילה זה לכל האורות ולכל הברכות, שזיכית את בני ישראל, כשהוצאתם מארץ מצרים וקרבתם להר סיני, זכנו להארה העצומה של "ויחן שם ישראל נגד ההר", להארה של התכללות כל נשמה ונשמה בחיבה יתרה באהבה עצומה, שעליה נאמר: "אילו קרבנו אל הר סיני, ולא נתן לנו את התורה – דיינו". עת כל התורה האירה אז בשלמות לכל אחד ואחד, כמו לאבות הקדושים, שכליותיהם נבעו חכמה ורמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם הכריזו על תרי"ג מצוותיך כל עת ושעה.

רבונו של עולם, אנא זככנו וטהרנו מכל פגמי הברית, האוטמים כליותינו וכובשים מעינותינו מלנבוע חכמה, סותמים עינינו, אזנינו ולבנו, בבחינת – "השמן לב העם הזה, ואזניו הכבד ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין, ושב ורפא לו, ואומר עד מתי ה', ויאמר, עד אשר אם שאו ערים מאין יושב, ובתים מאין אדם, והאדמה תשאה שממה, וריחק ה' את האדם, ורבה העזובה בקרב הארץ, ועוד בה עשיריה, ושבה והיתה לבער, כאלה וכאלון אשר בשלכת, מצבת בם זרע קודש מצבתה".

רבונו של עולם, כבר נתקיימו בנו כל הקללות וכל הגזרות, גם המטת עלינו כל השואות, כבר מצית בנו את כוס התרעלה, ונשארנו עשיריה, מכלל ישראל, וגם היא שבה והיתה לבער. בכל יום ויום הורגים בנו, ושופכים את דמנו כמים בריש גלי, ואין פוצה פה ומצפצף, נשארנו כגזע כרות מעץ, וזרים ורשעים מושלים בנו ביד רמה, ועושים בנו ככל העולה על רוחם הטמאה. כל זרע קודש בסכנת כליון, בסכנת שמד ואבדון, ואין מי שיתן לנפשנו פדיון, אלא משה העומד בין שמד לרצון, המתלבש בצדיקי הדור, כבועז העושה לנשמות ברורים, ועליו נאמר: "הנא הוא זר"ה (212) א"ת גר"ן השערים". ההופך מרי"ב לרב"י, מוציאנו "מריב לשונות", ומקרבנו לאמת בתורותיו הנוראות, שקיבלם מפי הגבורה, והמתיקם ברחמים ובחמלה, מקרב א"ת (1+401) – ב"ת (402) מואב. ומגיר גרי"ם (גר"ן) ובעלי תשובה, מבררם מקליפת עמלקים עמונים ומואבים, כאשר מתבררים השעורים ממוץ ותבן וסובין, עד שמגלה את נשמות רות ודוד, שמהם יצא משיח בן דוד, מקליפת סדום ומואב מוציאם לכת"ר, מעלה אותם אל תר"ך אורות ואותיות של עשרת הדברות, ומזכה את כל עמא קדישא להיות מבני היכלא דמלכא.

רבונו של עולם, מלא רחמים, זכני להניד שנה מעיני בליל שבועות,  ולזכות על ידי כך להתקרב לצדיק האמת בבחינת בועז, שזכה לברר את רות ודוד, ואזכה לקשט את כנסת ישראל ביום כלולותיה, בכ"ד קישוטיה, בתורה שהיא כנגד חסד גבורה תפארת, בנביאים שהם כנגד נצח הוד יסוד, ובכתובים שהם כנגד מלכות, ועוד אוסיף ואקשטנה בכל ספרי גדולי ישראל, ואזכה בלילה זה על ידי רזי הסוד והחכמה, להיות משושביני הכלה, הנכנסת לחופתה בהנץ החמה, שזה סוד יחוד קודשא בריך הוא והשכינה, שעל ידו זוכין לגאולה השלמה.

כי בבקרו של יום מתן תורה אתה משמיע מחדש את עשרת הדברים, ומוריד טל תחיית המתים, כאשר זכו ישראל בעת אשר ענו: "נעשה ונשמע" פה אחד, בשמעם את עשרת הדברות מפיך בדיבור אחד, נכללו ונהיו לאחד, כאיש אחד בלב אחד, מי יתן ונזכה גם עתה לבחינה הזאת, הנפלאה והעצומה, עד שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה שבעתיים כימי השבעה, עת יוסרו כל הקטרוגים שיש לאיש על רעהו, ויאיר כל אחד באור יקרות מסוף העולם ועד קצהו, כי אתה מעטר בלילה זה כל בני עמך ישראל ב-תר"ך כתרים, והשמים כבוד א-ל מספרים, וכל הברואים כזוהר הרקיע מאירים, ואורם ההולך ועולה ממעמקים זורח בכל העולמות בוקע שחקים. וכשהתיקון יהיה שלם, יבוא גואל לציון לעיר שלם.

רבונו של עולם, אדון השמחה והחדוה, אנא זכנו לחוש את הדיצה והעילצון, שנעשו בכל העולמות ביום מתן תורה, יום שכל צבא מעלה ומטה מצפים ומחכים לו כל השנה, יום שבו יוצא חתן לקראת כלה, יום שקודשא בריך הוא מוריד את עצמו לכל הדיוטות התחתונות, בבחינת נ'ח'י'ת' דרגא ונסיב אתתא, בסוד הח'ת'ן', הנוחת ויורד לכל דרגות שאול התחתיות ומתחתיו (ע"י שלשת מלואי אקיא), ומוציא את כלתו מבין הקליפות וממשיכה אליו ברוב אהבה וחיבה, מחזקה ומנחמה. אנא זכנו לקדושת היום הגדול והנורא הזה, אשר בו הופך החתן עוונות כלתו לזכויות, ירידותיה לעליות, אכזבותיה להצלחות, וכל הירידות הנוראות של כל ששת אלפי השנים, מיום בריאת העולם ועד הנה, מתקנין בלילה זה בתכלית התיקון, עד שהשמים, שהם סוד קודשא בריך הוא, סוד החתן, מספרים ומאירים ומזהירים בכל העולמות, ונמשכת הארתן ל"כבוד א-ל", היא ספירת המלכות, היא הכלה שנפלה עד עמקי שאול, הזוכה בעת הזאת לראות את האור הנפלא, אור החתן הקרוי – שמים, ועוזבת את כל הבלי העולם, ומתנערת מן העפרוריות, בבחינת "התנערי מעפר קומי", ופושטת את בגדי אלמנותה, הוא הגוף השוכן בעפר המזוהם בכל התאוות והמידות הרעות של קנאה ושנאת חינם, משליכה אותם מעליה, ומתקשטת בלבושי יקר של תורה ותפילה, מתעטרת בכתרים, של תורה נביאים וכתובים, כתרים של משנה גמרא ומדרשים, זוהר ורזי חכמה, ועודה עדיים של "נעשה ונשמע".

רבונו של עולם, אנא זכנו לאור הכלולות הגדול והעצום הזה, זכנו ביום זה לתורת ה' ותפילת ה', שהם סוד "נעשה ונשמע", זכנו לעשות מהנעשה – נשמע, עד שנשמע את עשרת הדברות, המנסרים בחלל העולם בכל עת ובכל שעה, ונטוהר מכל קנאה ושנאה, נזדכך מכל אהבה נפולה, ונשמר מכל יראה חיצונית, ושם מ"ה יהפך לשם ע"ב, ונתעטר בשבעים ברכות ובשתי עטרות של נעשה ונשמע, שהם תורת ה' ותפילת ה', הנמשכות משם ע"ב, נלמד תורה כמו שאתה כביכול לומד, ונתפלל כמו שאתה כביכול מתפלל, יושלם בנין התפילה, וייבנה בית הבחירה. חתן יצא לקראת כלה, ותיכנס כלה לחופתה.

אנא אב רחום וחנון, זכנו בכל הישועות והנחמות הללו, כי כבר שבענו מרורים, פורענויות, שואות, הרג ואבדן, "צרפתנו כצרוף כסף, באנו באש ובמים", ועתה, אנא, א-ל רחום וחנון, הוציאנו לאורה, ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה. ואם עד כה היינו, בבחינת כפה עליהם הר כגיגית, ויצאנו ממצרים, כעבד הבורח מפני אדוניו, והיינו עדיין בבחינת תשובה מיראה, - הרי עתה נזכה ברחמיך לתשובה מאהבה, ונקבל על ידי זה תורה מחדש מתוך ישוב דעת נפלא, שהוא סוד שלמות ספירת הכתר, ספירת האין, הנמשכת מתיקון ספירת המלכות, (הנקראת אדנ"י, דאי”ן, שזה סוד אדנ"י, הנכלל בהוי"ה, בה' אחרונה) שאינה נכללת באור אין סוף, עד שתתבטלנה כל ההרגשות העצמיות, ועד שתיהפך כל הרגשת האני – לאין.

אנא זכנו על ידי לימוד תורה בלילה לתקן כל בחינות הלילה והחושך, ועם אור בוקר תצא המלכות מהסתרתה, ויתהוו מכל ההסתרות כלים נפלאים – לגילויים עצומים ונוראים, שלא היו מימות עולם, תתהפכנה המניעות לנעימות, כל נגע – לענג רב, והר כגיגית – ל"כתר ההוי-ה", וכל העולם ישמע את הקול הקורא: "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום מבשר טוב, משמיע ישועה, אומר לציון מלך אלוקיך, קול צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, פיצחו ורננו יחדיו חרבות ירושלים, כי ניחם ה' עמו, גאל ירושלים, חשף ה' את זרוע קדשו לעיני כל העמים, וראו כל אפסי הארץ את ישועת אלוקינו, כי לא בחיפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה', ומאסיפכם אלוקי ישראל".

רבונו של עולם, זכנו לשלמות האור, זכנו לאור הגאולה השלמה, ביום שבו מנסרות עשרת הדברות בכל חלל העולם, וכל הרקיעים מזדעזעים, וכל לאומים רועדים, ביום שבו (לדברי רבי יהושע), אמר קין להבל: פרח באויר, והבל לקין: חלוץ בגדים, יום שמחזירים "י" לאור, שהם עשרת הדברות, והמשלימות אור לאוי"ר, אוירא דמוחא סתימאה, שהוא חסד דרדל"א(רישא דלא איתידע), המקיף את מוחא סתימאה, שהוא גבורה דרדל"א(דרישא דלא איתידע), המחבר גולגלתא דאדם קדמאה, עם מוחא סתימאה, וממשיך את אור אין סוף, הגנוז בגולגלתא דאדם קדמאה, למוחא סתימאה, באופן שלא ייפסק האור לעולם, ויתבטלו כל מיני חשך מהעולם, שעליהם נאמר "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום". כי אחרי שנשברו עשר הספירות, שבעולם הנקודים, ונהיה פרוד בין גולגלתא למוחא סתימאה – שלט החושך בכל העולמות, עד שקודשא בריך הוא קרא: "יהי אור, ויהי אור", והחזיר את ה"י" לאור. ונשלם אוירא, ואז "וירא אלקים א"ת האו"ר (613) כי טוב, כי מיד נשמעו תרי"ג (613) מצוות של אור, והתחברו מחדש מוחא סתימא על ידי אוירא עם גולגלתא דאדם קדמאה, וסוד ה-"י", הוא סוד עשרת הדברות, המשלימות את אור הלבנה לאור החמה, המבטלות על ידי ספירת כתר את החמדה. וזהו: "לא תחמוד", שהיא בחינת עין טובה כנגד כולם, המבטלת כל מיני חמדה קנאה וכבוד, והמגלה לכל אחד את השביל שילך בו, ואת חלקו בתיקון עולמו, כדי שלא יחמוד את של חברו, ולא יכנס בתחומו, על ידי "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי עבדים הם כל מיני חמדה וקנאה ושאר תאוות, הבאות משבירת כלים, מהסגת גבול וקלקול התחומים. אך כשבא אדם הראשון, שהתעתד לשמוע את עשרת הדברות, בהתנזרות מעץ הדעת ושאר תאוות, לא די שלא תיקן אלא קלקל, ופרח "י" מאוירא, "י" מאדם הראשון, שהוא בבחינת יעקב, ונהפך ל"עקב", בסוד "ואתה תשופנו עקב", ונבלע בעור הנחש, ונחש שף על עקבו, ועור אדם – כעורו, ומהות אדם – כמהותו.

אחר כך באו בניו, קין והבל, וניסו להעלות את ההבל, הבל בחר בכבשים – "שער ראשה כעמר נקא", להמשיך את האור, על ידו צמר של כבשים ממחא סתימאה על ידי אורות וכלים, לחבר לאור את ה"י", (עשרת הדברות). לעלות לאוירא דכיא, שורש החסד והטוב, כדי לזכות את כל הברואים לגולגלתא דאדם קדמאה, שורש עשרת הדברות, אור הצחצחות. ואילו קין, לא בצמר בחר אלא בפשתן, רצה לדלג מדרגות לאור הנעלם, להיכנס בסופה לחלל הפנוי, כדי להודיע ולהיוודע, כי גם בחלל ה' נודע, רצה להמתיק גבורות בלא תחינה ובכיה, בלא תפילה מעומקא דליבא.

זכני, רחום וחנון, להתפלל תמיד בכוונה מעומק הלב, ולתקן את הקלקול הנורא הזה של קין והבל, אשר לא הסכיתו ושמעו לעצת אביהם. כי אדם לשני בניו גילה בשבועות: אם תזכו תשמעו את עשרת הדברות, נשיל את עור הנחש, ובכותנות אור נתלבש מחדש. אז הבל בקין לא נתכלל, וקין אף מעומק הלב לא התפלל, היה קין בחינת "לא שעה" (שועה), התפלל ללא צעקה ושוועה, והבל אף שזכה ל"וישע", ולאלוקיו שיווע, לאחיו הפנה ערפו, סמך על כוחות עצמו, לא חיבר  צמר עם פישתים, לא תיקן אף הוא שבירת כלים.

אנא, רחום וחנון, זכנו להכלל איש באחיו, כנאמר: "ויחן", נזכה לראות תמיד החן והפאר שבכל איש ישראל, ושל כל אשר בצלם אלקים נברא, נהיה ראויים לקבלת התורה.

אמר אז קין לאחיו בקנאה, אמנם ה' לקרבן תפילתך שעה, אך לא השמיענו עדין עשרת הדברים – פ'ר'ח' בא'ו'י'ר', ותקן ר'פ'ח' ניצוצות שבורים, החזר "י" לאוירו, ובעשרת הדברות יתוקן עולם ואורו. אך הבל לא החריש, ובאחיו בעוז התריס: חלוץ בגד (חלו"ץ 134 + 4 + בג"ד 9 + 1 = פס"ח), פשוט כתנות עור, כי מימי פסח יש להכין את האור, לא בהתלהבות אשר מן השפה ולחוץ, בתפילה כסופת שקר נקוץ. (ח'ל'ו'ץ'  ב'ג'ד' – בא"ת-ב"ש: כ'ס'פה' ש'ק'ר'). לא לימד את אחיו דרך תפילה, גם לא נהג בחמלה. נדחו התיקונים לדורות הבאים, נשמת הבל נגנזה לפי שעה, וקין יוקם שבעה.

רבונו של עולם, מה נאמר ומה נדבר, גם אנו לא זכינו לשמוע אף דיבור. עברו עלינו כבר הרבה ימי מתן תורה, בלי אורה, לא זכינו בהם לשמוע קול תורה, המהדהד בכל היקום בכל הבריאה, כי כאשר החמיצו קין והבל, אף אנו שוגים בשוא ובהבל. אנא למדנו לשאוג ממעמקים, ואיש את רעהו באהבה להקים, עולם יעמוד על כנו, והמקדש על מכונו.

רבונו של עולם, מלא רחמים עד אין סוף ועד אין חקר, אנא, רחום וחנון, האצלת את ספירותיך הנוראות, על מנת להשמיענו את עשרת הדברות, אך מיד בתחילה גרמת לשבירת הכלים, סוד לוחות נשברים, שאי אפשר לחברם, כי אם על ידי לבבות שבורים, בהסרת הקנאה ושנאת חברים.

וכשבראת חמה ולבנה, שני מאורות גדולים, בסוד שני לוחות עשרת הדברים, – קנאה הלבנה, ונתמעט אורה, הלוחות נשברו ונפלו לשאול תחתיה, היו הלוחות שבורים והניצוצות פזורים, עד שבראת אדם עלי אדמות. ציוית עליו להמתין ולצפות, התכוונת אך לשלוש שעות, חפצת להשמיעו בשבת עשרת הדברות, אך במקום "להודות לה' ולזמר לשמך עליון" – להיכלל בעץ החיים למעלה מכל הגיון – חמד העץ הנחמד להשכיל, גרם מחדש לשבירת כלים, ואין להציל.

להקריב קרבנות ציווה אדם לבניו, אולי ישמיעם הדברות ממרומיו, עשן קרבן הבל עלה לשכינה, תיקן: ע'ולם, נ'פש, ש'נה (עש"ן).

אך במקום לעלות לשחקים עשר מדרגות, כדי לזכות לש"ע אורות (הב"ל X 10) – קיפח חייו בקנאת רוח סערה, ברום לבבו כחוט השערה.

ראה קין שלקרבן אחיו שעה, דחק השעה, לא עשה תשובה, בחפזה חיש מהר , פגם ש'רף נ'חש ע'קרב (עש"ן)ומלפני ה' גורש .

"אי הבל אחיך" נשאל ממרומים "השומר אחי א'נכי" ענה בעזות פנים, הפריד "אי" מ"-כן", הפכו לי"א אלופים, ו"כ"ן לרשעים" לחרשי משחית – לרדוף להשמיד ולהשחית. עד מתי "אי" מא-נ"כ-י ומא-ד"נ-י -תפריד, נרגן אלוף מפריד, עוד מעט אהפוך כל העולם למים, צעקה בת קול משמים. קין נעשה כגונב דעת עליונה, בנע ונ"ד (א-ד"נ-י) נפשו נידונה, ממקום למקום על פני האדמה, ותובל קין יצר כלי מלחמה, תיבל אומנותו של אביו, להרוג להשמיד ולהאביד.

"אי הבל אחיך" הדהד עוד הקול, קול משחקים, "א" של אד"ני ואנ"כי הפרדת לשלושה חלקים, שני היו"דין שהיו כנגד שני לוחות, נשברו ונפרדו, ירדו לתהומות, "ו" של לוחות פרח באויר העולם, הוא עצמו היה עץ החיים, חיי עולם. נפרד ד"ן מ"אי" ונ"דון בנע ונ"ד, נפרד א"י מ-כ"ן, נבראו י"א אלופי עשו, אשר כנגדם נאמרים ,– י"א ארורים. אנא זכנו לכוון בפרשת הקטורת בי"א סממנים, זכנו לשלמות אלו התיקונים.

אנא רחום וחנון, שמע לשוועתנו, כי זרע קין היה בעכרנו, דמנו בדם הפקר, רוח קנאתם את דמנו עוכר. כי נשמות בני קין מכריזים עלינו בכל יום מלחמה, עושים עין של מעלה כאינה רואה, ואנו לבנו לי-ה ועינינו לי-ה.

אנא, אב הרחמן, רחם עלינו אחרי שבעה שבועות, בהם היו עינינו אליך נשואות, האר לנו בליל שבועות – חמישים שערי בינות. עד נש'יל' קליפת ב"ן בעו"ר (ש"ל) כבעת מתן תורה, נידבק בך בקדושה ובטהרה.

"כ"ן לרשעים" – נמשך אלפים שנים, עד שבא אברהם וחפר בארות של מים, פרסם בעולם שם שמים, המשיך תורת ה' כנחל נובע, עד שאמר: "אנכי אשבע", "אנכי" כזה לא נשמע עוד בעולם, "וגם אנכי לא שמעתי" – לא משם, לא מעבר, לא שמע אבימלך מעולם. בכל יום משמים שתי דמעות לים ניגרים, כנגד שני לוחות נשברים, כי במקום להעביר על המידות, ולזכות לשמוע בכל העתים והשעות את עשרת הדברות – נכשלים אנו בקנאה ובדבורים רעים על צדיקים וברורים על אחים ורעים, אנא, רחום וחנון, הצילנו משנאת חברים, זכנו בשלמות ללבות נשברים, – להר ה' הנכון והנישא בראש ההרים, כי עם לוחות נשברים – יורדים למלחמה ונוצחים וכן אתה משיב לב נדכאים, ורוחות נשברים, ומגלה להם סוד לוחות ראשונים.

בכל דור חפץ ה' להודיע, אמיתותו להשמיע, עשרת הדברות מן השמים, אך הברואים – ערלי אוזניים. דור המבול לענות ההינו: "סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו", נענשו בחומרה, למי מבול הפכו אותיות התורה.

השתוקק הבורא להשמיע את הקול, הקורא תדיר ואין חדול, להשמיעו אחרי ש"מ שנה על ידי שם לדור הפלגה, אך גם הם החמיצו, נתפלגו ונפוצו. עד אשר הגיעו האבות אברהם יצחק ויעקב, התחילו במעשיהם להפוך למישור העקוב, בדבקותם בעולמות העליונים, זכו להוריד שכינה לתחתונים, נבקעו להם היכלות ורקיעים, שמעו בקול גדול עשרת הדברים, קיימו התורה וכל המצוות. גם פרטי פרטים גם שניות לעריות.

על ידי מסירות נפש זוכין בתורה, נתגלו עשרת הדברות בעקדה בטהרה, ראה אברהם את עשרת הדברים, שיינתנו לשלושה ימים. ראה כיצד יינתן לזרעו משפט וחוק – "ויהי ביום השלישי... וירא את המקום מרחוק".

לעשות רצון אדונו יוצא אליעזר לדרך, בחשק רב היפך רצונו – נעשית לו קפיצת הדרך, בביטולו בתמימותו מתעלם מקושיות, נאמן לשליחותו, מתעלה מעל פניות. מבקש ומתפלל ,– חטא נחש לבטל, והנה מי פילל, לקראתו בת בתואל. עולים המים לקראתה, הבאר מתעוררת, באבני כדכד, נשמתה זוהרת. והנה לפתע מתרומם לשחקים, שומע הדברות בקולות וברקים. משה מופיע והלוחות בידיו, והנה הן נשברות מפני עגל הזהב. אנא מלט את בניה מן הקלקלה, מזדעזע העבד נושא תפילה. יבטל צמיד הזהב, את עגל הזהב, ולבל ימירו במעשה ידים הצדיק. ייצמד לידיה הצמיד, שני צמידים ,כנגד שני לוחות אבנים, צמודים חרותים, על ליבות הבנים. וכשייצמדו הבנים, ויאחזו זה בזה – ראויים יהיו לכתובים מזה ומזה.

מבית שם ועבר יעקב יצא, אחרי שהניד מעיניו שנה ארבע עשרה שנה, בשרו בצאתו נעשה כש"ע-וה, בכה בש"ע דמעין, וליבו דוה, התעוררו לקראתו ש"ע נהורין, – הארת פנים של אריך אנפין (כמרמז – ו'יצא י'עקב מ'באר ש'בע ו'ילך ח'רנה = ש"ע). "עש"ר אעש"רנו לך" – תחילה וראשית, המתיק ל"ז (ש"ע: 10) אלקי"ם שבמעשה בראשית. הניח ראשו על מקום מזבח ה"ב"ל (ל"ז) ועקדה, (נעקד לל"ז שנה) – לתקן את הבל נפשו נועדה, סינ"י (זה סל"ם) בא לקראתו, שמע הדברות מתוך שנתו. "מה נורא המקום" קרא ביראה, אילו ידעתי תיקנתי הבריאה, הרקעתי לזבול "שמש וירח זבולה", אור הלבנה כאור החמה, אחזו מורא גדול, כי לא הפך המאור הקטן למאור הגדול, החמיץ ולא תיקן, בעת אשר ישן. מן השמים קול קרא: בחיר האבות, אל תירא ,– "יומם השמש לא יככה וירח בלילה". זכית להניח על אבן -שתיה ראשך. זכית שבכסא כבוד חקוקה דמותך. ברחל ובלאה תיקונך, תחילה – "לוז" ואחר כך – "לבנה". בדמעותיה של רחל התיקון יושלם, תבוא הגאולה לעולם.

נעור יעקב להתעלות, – בשיר המעלות, "עזרי עזרי" כנגד שני משיחין, מרחל ומלאה, שהן שני עולמין. משיח בן יוסף בתחילה יופיע, בית יוסף להבה, הקש יכניע, אחריו – משיח בן דוד, "כסאו כשמש נגדי" – כסאו של דוד, שפורח באויר בשירות ותשבחות, ובבואו נשמע מחדש עשרת הדברות. (על אחת עשרה העמיד התורה, "הולך תמים" – כוללת העשרה).

רבונו של עולם, מלא רחמים, זכנו גם אנו לכל התיקונים, זכנו בחג השבועות בכל לב להתפלל, ובאקדמות ובהלל לשבח לרומם, לפאר ולהלל. להיטהר להזדכך ולהתקדש, עד שנראה את הדברות מלהטות מתוך האש.

בימי קציר חיטים, ביום הבכורים, לאה לקראת יעקב – יצאה את החג לחוג, בשירי"ם תפי"ם ומחולו"ת (1588+1) לשמוע את עשר"ת הדברו"ת (1587+2), כ"י שכ"ר שכרתי"ך בדודא"י בנ"י (1589) אמרה, נשלמתי במדרגות עשרה, (א"ל X 10 = י"ש; ב"ן X 10 = שכ"ר). "אנכ"י טוב לך מעשרה בני"ם" (ב"ן X 10) בת קול הדהדה. "יש שכ"ר לפעולתך" – הוסיפה עודדה. ובשני דודאים, הם שני כרובים, עם מטטרו"ן (6+314) וסנדלפו"ן (280) מרקיעים שחקים, יעקב ולאה על כנפי נשרי"ם (600) אל המרומים, אל עשרת הדברים, לאה ברוחה, רוח הגבורות, המתיקה בחסדים – הגבורות (בחמשת הדברות הראשונות הכפולים שהם כנגד שם א"ל שהוא בחסד א"ל X 10 המתיקה חמשת השניות הכפולות שהם גבורות כנגד שם ב"ן –ב"ן X 10).

ראתה רחל את שני הדודאים, את ראובן בלוית שני הכרובים, הבינה את סוד הדברים, לקראת מה אם ובנה מתעוררים, ע"ת הז"ה מת"ן תור"ה (1+1588), שופע העולם אורה, נתמלאה התבל בריחות של בשמים, "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים", באהלה של לאה – ציצים ופרחים, וריחות גן עדן בחלל מנשבים. וכבעת מתן תורה הנשמות פורחות, אלי ריחות ניחוחות, אל שירת אראלים, מפארים מהללים. הבינה רחל את פשר ההלל, במשיח בן דוד עולם מתבשר, על כן היקום מתעורר ומזמר.

תמהה רחל, כיצד נשלים עולמנו, ובני, משיח – איננו. נפשה כמהה ולבה היה כוסף – למשיח בן יוסף. אנא רחום וחנון, שמע קול תחנון, זכני בדודאים, בנעמם הנעים, אנא שלח אלי מלאכיך הכרובים, יקיפוני יהיו אלי קרובים, למען אשלים מנין השבטים – למען בחיר הבנים. ביעק"ב לא"ה רח"ל יוס"ף (1+612) תרי"ג מצוות נשלמים, בקולות וברקים תרד תורה ממרומים.

כל העולם נתמלא בריחות גן עדן, עשרת הדברות נשמעו מעדן, רחל ולאה נכללו זו בזו,  (אדנ"י מ"ה אדנ-י [דודאים] כנגד רחל; ומ"ה כנגד לאה).עד שבא מרדכי {גמטריא רחל לאה }והוריד תורה מחדש מאהבה

יעקב רחל ולאה ממריאים – לזבו"ל לרקיעים, יורדות מן המרומות – שלוש נשמות, שלושה צדיקים, מעתיק נעתקים. זבו"לון מכותר אותיות התורה, יששכר – באהלה של תורה, יודע בינה לעתים, יוסף להבה בקולות וברקים.

ואילו לא הורד מצרימה בשנאת אחים, היו ניצוצותיו כל קוצים מכסחים, לו שבטים זה לזה משלימים, שמש וירח ממסילתם נלחמים. לא כובשים את הארץ בחיצים ורמחים, כל העולם מפניהם חתים, ובחייהם – תחיית המתים. היו עשרת הדברות באזנינו מהדהדים, בכל העתים והמועדים.

נמסר התיקון ל'משה א'יש ה'אלקים (לבני לוי בן ל'א'ה'), אשר זכה ששים רבוא נשמות להקים, העלה נשמות ישראל לעולם האצילות, כנסת ישראל זכתה בפסגת ההתגלות. מלאכי צב-אות ידודון בחדות חן חברים. ישמחו השמים, תגל הארץ בעשרת הדברים.

משדה מואב נתעוררה רות אל עם השם להצטרף, מסיגים להזדכך ולהצטרף, כי שמעה בשילה – לוחות ושברי לוחות. מתאחים שם לבבות שבורים, עת נקרבים על מזבחות. גם קולות נשמעים שם מבין הכרובים, קולות רחוקים נעשים שם קרובים, עד נשמעים גם מתוך לב וקרבים. מאסה רות בכל חיי העולם, נשתוקקה, לנצח לחיי עולם. ויתרה על ארמון משובץ יהלומים וזהב, גם על מלכות בית אב, על עגלון – עגל הזהב. עיניה זלגו דמעות לילות וימים, לפני שוכן במרומים, נמס ליבה לפני בוראה, נשפך כמים, הוציאני נא כבתיה בת פרעה ממצרים, ממסגר מואב, ממאסר אב – לאב בשמים. רות בשבילים המוליכים אל בית אל – מצאה בבית לחם את שדה הגואל. משדה מואב שורש הקליפה – אל תוכיות הקדושה, אל שדה בועז, אל ט"ל אורות, ב"ו-ע"ז נועם אמרות, משיבות נפש נכאבת ודוויה, לדבר ה' שוקקת לטל של תחיה. אולי עוד תזכה לראות הכרובים, תצא לשדה חקל תפוחין, אולי עוד תזכה להיות אם לדוד, אם למלכות שלמה, למשיח בן דוד. מרווה את הקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות, בכל לב ונפש בכל הכוחות, מלקטת אך שיבולת שתים לא שלוש, אולי תהיה בירושלים כבר בשנה הזאת.

אנא זכנו יוצר הרים, חננו בחן רועים באהבת חברים. נזכה ל"ואהבת לרעך כמוך" בכל לב ונפש, לחון ולגמול חסד, לאהוב במסירת נפש. "שיתה לפי, ניצרה על דל שפתי", לבל אכשל במוצא שפתי, פן אפצה פי על אחי ורעי, אשר בחביבותם תלויות ישועותי. אזכה קודם התפילה להתכלל – בכל נשמות עמך בית ישראל, עד אשר יבוא לציון גואל – (כת"ר באתב"ש: גא"ל). אזכה לשבץ בכתר מלך מלכי המלכים, כל אבן-חן בני מלכים, עד אשר כתר אותיות הדברים – יתעופף גם אל עמים ונכרים, יחדור לליבם ויגייר גרים. כי ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא אחד, וכשנעשה ישראל גוי אחד, איש ברעהו נכללים, בי"ג מידות של רחמים – מתכללים, היורדים אליהם מן השמים, להמתיק האש במים. את ו' דגיחון אזי מתקנים, את נשמות ישראל אשר בעמים. כבושים בלועים בלאומים, הטוב הכבוש נשמות הגרים. כי במתן תורה היו כל הנשמות, ששים רבוא של כל הדורות. אשר ישנו פה ואיננו כולם – ניצבים, וביניהם גם נשמות הגרים. נשמות אדירות חצובות מן הנועם העליון, כרבי עקיבא, אונקלוס, שמעיה ואבטליון. מן הנפש אשר עשו בחרן – האבות, באהבת ה' והבריות ובקרוב לבבות.

"גם כל העולם כולו חל מפניך, בהיגלותך מלנו על הר סיני", האזינו כל בני תבל אל הקול הקורא שובו אלי בני, כלתה נשמתם אל קול הנועם העליון. פרחה נשמתם מזיו צור חביון. בעת ההתגלות הנוראה הזאת, אפשר היה בגאולה לחזות, כל לאומים עמדו להתייהד, לולא בלעם קלקל את ההד. הגאולה עמדה להתרחש, לולא שאלו מבול של מים או של אש. לולא נפלו בעוונותינו ליראות נפולות, לולא גם בנו היו עדיין מחשבות פסולות.

"לבבתיני באחת מעיניך", ולא בשתים, לא הזדככנו עדיין ביראת שמים. כנורנו לאבל – בחורבן פעמיים, בגלות בבל ובגלות אלפים. וגם עתה עדיין עמים ולאומים לוטשים עינים, להשליכנו מאדמתנו ומירושלים. טבענו עד צוואר, על ראשנו מים, כי לא היינו נעורים פעמיים, לא בליל מתן תורה, ולא בליל עקידה, אשר לנצח זהרה. כי רק בקימת חצות בנידוד עפעפיים – מכריתים האויבים ובונים את ירושלים. רק בתיקון העינים מרחמים עלינו מן השמים. עד אשר שוב נשמע את הקול החוצב להבות, את קול עשרת הדברות, כאשר היה בימים הקדומים, באימה ביראה בפחד ובסילודים.

רבונו של עולם, מלא רחמים, רחם עלינו למען שמך, כמו שעזרת ל'משה א'יש ה'אלקים שהוציא את ה'עם ל'קראת הא'לקים, העלה אותם לעלמא דאתכסיא, לעלמא דל'א'ה', שעיניה רכות – בתפילות שאינן פוסקות, והוציא אסירים בכו"שרו"ת – בבכ"י ובשירו"ת. אבל כשמשה עלה למרומים, ויצא העם במחולות זרים – פרחה מהם הבושה, איבדו גם היראה והקדושה, חיל ורעדה נמוגו כענן, ענוה והכנעה נעלמו ואינן, משה ניגש אל הערפל, אשר שם האלקים מסתתר, ועם ישראל שעמד מרחוק כוסה בערפל. שכחו את משה, את הנפלאות הגדולות, נלכדו ביראות נפולות. מטתו פורחת באויר ראו בטעותם, נצחיות הצדיק שגבה מבינתם.

אנא א-ל חנון ורחום, קרוב לקוראיו באמת, אנא עורר בנו נקודת צדיק האמת, נבקשנו ונחפשנו בנרות, וישמיענו שוב עשרת הדברות.

"ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה', זה סיני מפני ה' אלוקי ישראל".

רבונו של עולם, קרוב לקוראיו באמת, הקורא והמרמז לנו מבעד לכל ההסתרות, הקורא מאדום ומכריז לנו אף משדה שעיר, ואומר; "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה, נטיתי ידי ואין מקשיב, הקצור ידי מפדות, אם אין בי כח להציל" רחם עלי ועל כל עמך בית ישראל, לבל תהיה בעולם הסתרה שתוכל להעלימך מאתנו חס ושלום, ותזכנו להפוך את כל ההסתרות לגילויים, וכל ההעלמות לדעת, עד שתעשה מכל ההסתרות – תורה חדשה. כי בכל יום ויום אתה קורא לנו, ומרמז לנו ברמזים וכרוזים אין סוף, עד אשר אי אפשר לישון מקול הרמזים והכרוזים, המתנוצצים בכל רגע ורגע, עד שאפילו בתוקף ההסתרה שבתוך ההסתרה, בשעיר ובשדה אדום, גם שם אפשר לשמוע את שאגת התורה, השואגת וקוראת תמיד, בבחינת "מקראי קודש" בקול גדול ועצום מאד, "על גבי מרומי קרת", בראש הומיות תקרא ותשאג. "עד מתי פתיים תאהבו פתי, ומי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו, לכו לחמו בלחמי שתו ביין מסכתי. עזבו פתיים ויחיו. ואשרו בדרך בינה". אז נשמע את קול עשרת הדברות הממלא את כל חלל העולם בכל רגע ורגע, בפרט ביום מתן תורה. נשמע את הקול המכריז ואומר "אנכי" – אי"ן "כ", המכתיר בכתר אותיות תורה את כל מי שזכה להפוך אנ"י לאי"ן בקדושה ובטהרה.

רבונו של עולם, מלא רחמים, אתה לבד ידעת את עצם יקרת היום הזה, יום שבו נשמעים עשרת הדברות, ואפשר לראות את המרכבה הקדושה, יום שבו אפילו הפחות שבפחותים והגרוע שבגרועים כמוני יכול לשמוע את עשרת הדברות – "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולצאת מכל התאוות והמידות רעות של שנאת חינם ומחלוקת, הנקראים עבדים וחובלים, בבחינת "חבלים נפלו לי בנעימים". אנא זכנו ביום זה להזדכך מכל התאוות בנועם א'נ'כ'י', (בא'מירה נ'עימה בכ'תיבה י'היבה), שלקראתו אנו מתחילים להכין את עצמנו בחדש א'י'י'ר' (א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל – עיקרא דביתא), הנקרא זיו, בחודש ששופע בו הנועם והזיו העליון של האבות והאמהות, זכנו לחוש את הנועם העליון, השופע בכל אמרי תורתך ובתרי"ג פקודיך. אנא, רחום וחנון זכנו לנע"ם הנפלא הזה, שעל ידו מתבטלים אליך בכלות הנפש (ומתקנים חטא קי"ן), זכני להיכלל בצדיקים אמיתיים, שזכו לנועם האלוקי הזה, שהוא סוד "ויקח משה את עצמות יוסף", זכנו לנועם שנשפע בעצמותיו של יוסף, כאשר נשמר מנועם דסטרא אחרא, בתכלית השמירה. זכנו לנועם האלוקי, שעל ידו המתיק יוסף את חלום פרעה. וחננו בנועם דארץ ישראל (הרמוז ב"קחו מזמרת הארץ"), שבו שימר את כל תבואות הארץ. חננו בנועם, שבכוחו אפשר להפוך את כל המחשבות הרעות למחשבות טובות, ואת כל הפגמים והקלקולים לתיקונים נפלאים.

צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, לבי ובשרי ירננו אל א-ל חי. אנא זכני, אבי שבשמים, להשתוקק אליך בגוף ובנפש, עד שכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, עד שכל חושי והרגשותי הפנימיים והחיצוניים – כולם ישתוקקו אליך בלבד, בבחינת – "דודי שלח ידו מהחור ומעי המו עליו, סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים, כי חולת אהבה אני", עד שכמעט תצא נפשי מרוב השתוקקות וכיסופים אליך, ואזכה אז לנועם העליון, אהפך לאין, ואעלה את כל בחינות הכבוד – לכבוד אלקים, ועל ידי אי"ן "כ", אזכה לשמוע את "אנכ"י ה' אלוקיך", ואגלה את עשרת הדברות הצפונות בכל עשרת המאמרות, (כל כל מאמר ומאמר נמשך מן הדברה המיוחדת לו, אך מאחר שנאמרו בדיבור אחד – אפשר לשמוע מכל מאמר ומאמר את עשרת הדברות כולן), עד שאזכה לשמוע בכל תנועה ותנועה ובכל נשימה ונשימה את הקולות הנפלאים הנשמעים ממרומים. אנא, אב חנון ורחום, זכני לדעת שאין שום יאוש בעולם כלל, וכל הסיבות, שאתה מסבב עמי – הן לטובתי הנצחית, ותבטל מכל מיני מחלוקות מעלינו, ובפרט תשמרנו מהמחלוקות שאנו חולקים על אחרים, כדי שנוכל להמשיך את הנועם הנפלא, ולבטל על ידו כל מיני חובלים שבעולם.

רבונו של עולם, עושה גדולות עד אין חקר, נסים ונפלאות עד אין מספר, אנא גלה לנו בנפלאותיך הרבים את הצדיק, אשר יוכל לזכך את כל העולם מתאוותיו, את הצדיק שהוציא את עם ישראל ממ"ט שערי טומאה, והכניסם למ"ט שערי קדושה. אנא חוס ורחם עלינו, כי עתה אנו זקוקים מאד לצדיק בבחינת משה, שיעלנו לחמישים שערי בינה, יגלה לנו מחדש את הנועם שהיה בשעת מתן תורה, ויקיפנו בענני כבוד, יאכילנו את המן וישקנו מבארה של מרים, יגלה לנו שהכל בהשגחתך, ואפס בלתך, עד שנשמע מחדש בכל רגע ורגע את "קול השופר ההולך וחזק מאד", ומשמיע את קולו לכל הנופלים לעמקי הקליפות. אנא קרבנו לצדיק כזה, שיודיענו שמעולם לא אפסה תקוה, "ואין יאוש בעולם כלל", שיודיענו, שגם לי יש נתיב ושביל להגיע אל צדיק האמת, בבחינת בעז. "ואלקטה בשבלים" – בשבילים, עד שאזכה לגלות את השביל אל צדיק האמת, שבו תלוי כל תיקון רוחי ונשמתי, הצדיק שפוסק את ההלכה: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית", ומוצא את הדרך להכשירני ולהעלותני מטומאת עמון ומואב, לעקור מלבי את רוח הקנאה ושנאת החינם, באופן שאהיה ראוי שיבנה בית המקדש בימי.

רבונו של עולם, זכני ברחמים הרבים להתקרב לצדיק האמיתי, אשר כבר זכה לנועם הנפלא הזה, לשיר הקדוש והנורא, המתנגנן על ע"ב נימין. אשרי האוזניים שיזכו לשמוע את השיר הזה, ואשרי העינים שיזכו לראות את הצדיק שמלובש בו רעיא מהימנא, שעליו נאמר "אז ישיר", הצדיק שהתגלו לו כל השירים וכל הניגונים של כל הדורות, גם השירים והניגונים שיתנגנו לעתיד לבוא, שירת המלאכים, וניגוני הנשמות, הצדיק שהתעברה בו גם נשמת דוד, שבכנורו יכול היה להכניע את משמרת הכלבים, ולבטל מעל ישראל את כל הקטרוגים, שבכנורו יכול היה אפילו להחיות מתים. אנא זכנו למחול שאי אפשר להגיע אליו אלא מתוך מחילת עוונות, זכנו לנועם השרים והמחוללים שבכל הדורות, ולמחול שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לצדיקים לעתיד לבוא.

אנא רחום, זכני גם אני להיות לפחות מבין המציצים מבין החרכים, לראות ולשמוע את מחול הצדיקים, עת כל צדיק יראה באצבעו ויאמר: "זה ה' קיוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". אנא, א-ל, עושה נפלאות. מרים אביון מאשפות, מקים מעפר דל, ורשע משפל המדרגות, אנא החזירני בתשובה שלמה מלפניך, עשה עמי פלא לחיים, ועזרני מהרה לסור מרע, ולעשות הטוב בעיניך תמיד, טוב ומיטיב לרעים ולטובים, עשה עמי פלאות, על ידי שירה וניגונים, כי אתה לבד ידעת את ערבות נעימות מתיקות ידידות השיר הנפלא הזה, אשר יתגלה בעדן, אשר עליו נאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך", זכה גם אותי לשמעו ולהתענג בו, כנאמר עליו: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ".

רבונו של עולם, מלא רחמים, כשקראת למשה למרומים – ביקשת להעניק לנו לוחות מושלמים, לו'חות בוא"ו ראשונה, מספירת התפארת נזר תפארה. לא שניים אמרת, לאור הייחוד נתכוונת, כי היו אז כל ישראל – לב אחד לאלוקי ישראל, לב אחד למשה, גם לב אחד זה לזה. "לו'חת אבנים לו'חת הברית" – לוחות עליונים בטרם השחית. היו אז קשורים באלקים חיים. חירות ממלאך המות, נכללים בעץ החיים. דבקו ברצון אין סוף, באחד המיוחד, כל העולמות נכללו באחד.

אך עם עלות משה למרומים, הסיחו דעתם מבורא עולמים. זנחו את משה איש האלקים, סטו מארחא דמהימנותא, "בקשו חשבונות רבים", חילקו בין נאצלים, נבראים, נוצרים ונעשים. הרגישו עצמם מיותמים ונטושים. וכששכחו צור מחצבתם – מיד ירדו הלחו'ת ממעלתם, וירדו לספירת היסוד מספירת תפארה, עברה הוא"ו לקצה המלה.

כשלו עם מאמינים – לקראת יום הארבעים, צעקו אל אהרון – באף ובחרון: עשה לנו העגל זה, כי בושש משה. את הזקנים הרגו ולעגל סגדו. נשכחו עשרת הדברים ואבדו.

משה בשמים מצפה עדיין ללוחת, ובארץ כבר פתחו במחולות, מחולות של חרופין, שירי גידופין – ומשה בסילודים. השכינה מקוננת ממררת – על האמת הנעדרת. מן הדרך (ספירת היסוד) סרו מהר, וא"ו הספירות הסתתר. לא לוח אחד, אלא שנים, כי חלוקות הנפשות – גם מאביהם שבשמים. אין שלום בשבטיהם – את הסנהדרין הרגו, אין שלום בבתיהם – בנשים חיבלו. ויתפרקו כל העם לעגל הנזמים, נעשו לחו'ת הברית – לשני לחת אבנים. העם – כיתות כיתות במחול השדים, נעלמו וא"וי ספירות, הלחת מפורדים, עד אשר פרחו המילים, והלחת – שברי שברים.

לעגל מסכ"ה סגדה עני"ה סוערה, רוצצו את רוחה רוחות סערה, מנשותיהן פרקו הנזמים, משתי הלוחות פרחו הואו"ים. ומעתה הן נקראות שני "לחת אבנים", ולא אחת אלא שתים בגלל בגידת בנים, שכחו זנחו אב בשמים, גם משה המוציאם ממצרים, נשברו הלוחות, פרחו האותיות, חזרה גזירת המיתה, גם שעבוד מלכויות.

בימי הספירה, מתפללים להמשיך את כל המוחין – חכמה ובינה, חסדים וגבורות. כדי לזכות למתן תורה לעשרת הדברות.

על כן נכנסו לפרדס ארבעה חכמים, בן עזאי – ובן זומא – להמשיך את מוח החכמה והבינה, רבי עקיבא – להמשיך חסדים, ואלישע – להמתיק הגבורות. (ארבעתם היו משורש אחד, מקשר של תפילין, שורש דעת דלאה – ויוצא משה א'ת ה'עם ל'קראת האלקים – לא"ה).

אמר להם רבי עקיבא: "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו: מים מים, משום שנאמר: "דובר שקרים (גבורה בלי חסדים) לא ייכון לנגד עיני". כי רק רבי עקיבא שהיה שורש החסדים, ידע לחבר גבורות וחסדים. כי כדי להידבק בה' שהוא חי העולמים, לשמוע עשרת הדברים ממרומים, לחבר שני אבני שיש מפורדים, שהם סוד שני לוחות נשברים, לכלול שני יודין ב-ו"ו, שהוא עץ החיים – צריכים להיכלל זה בזה כאחד, כרבי עקיבא שהיה מעביר על מידותיו. אך כל השלושה פעלו בנפרד, "אחר" טבע ביון מצולה, בן עזאי ובן זומא – זה מת וזה נפגע, והתיקון נדחה לכאלפיים שנה.

אנא רחום הסכת ממעונים, רחם עם דל מרודים ומעונים, שלח הצדיקים האמיתיים הנכונים, היודעים לעשות את כל התיקונים. כלה דבר וחרב מבנים רחומים, חדש אהבתך אהבת קדומים. ביום זה יום שבועות נקריב שני שעירים, כפר נא למשוגותינו כביום הכיפורים. אנא, השמיענו מחדש את עשרת הדברים, יבנה המקדש, נקריב עולות וזבחים. ישוב ה' לציון, ועמו הנועם העליון, יתבטלו התאוות, יתוקנו המידות הרעות.

אנא, זכנו לנועם אשר זכו לו ישראל במתן תורה, עת מלאה הארץ דעת, התבשמה באורה, זכנו לנועם מכתר עליון, מספירת האין, מצור חביון, "קרנים מידו ל'ו וש'ם ח'ביון עוזה". נידבק באלוקינו, גם בעזוזו.

רבונו של עולם, מלא רחמים, בשיר שיתנגן בכנור של ע"ב נימין השמיענו בשורות, שמחנו בשיר שיתנגן בכנורו של נעים זמירות, בערגתו נשמע מחדש את עשרת הדברות. בתפילת אתה החלו"ת (הלוח"ת) נתכלל, נפוצותינו יקבץ לארץ ישראל.

אנא השמיענו שיר של נפלאות, שיר של ארץ ישראל, שיר של ישועות, המבשר את הגואל. נוריד מחדש הלוחות הראשונות, לא מעשה אדם, לוחות עליונות. אנא, אב רחמן, גלה לעינינו את ההתגלות הנוראה הזאת, אשר בה כל העבירות נהפכות לזכויות. בבחינת "נרדי נתן ריחו" – יתגלה גם מן העוון – ניחוחו. יתהוו גם מן הזדונות כלים מפוארים – של ענו"ה (בטול ס"מ – 131) וליבות שבורים, עד שנזכה לנהר, המשקה את הגן, אשר גדלים בו כל הריחות, כל היראות הניחוחות. ויוכללו ארבעת הנהרות, שמהם היסודות, רוע תאוות ומידות – בנהר היוצא מעדן, בנשמת הצדיק שזכה לעדן, ייהפך כל העולם מחדש לגן עדן.

רבונו של עולם, עילת העילות וסיבת כל הסיבות, אנת לעילא מן כולא ולית לעילא מינך, דלית מחשבה תפיסה בך כלל, ולך דומיה תהילה. ומרומם על כל ברכה ותהילה, אותך אדרוש אותך אבקש, שתחתור חתירה דרך כבושה מאתך דרך כל העולמות עד ההשתלשלות שלי, במקום שאני עומד, כפי אשר נגלה לך, יודע תעלומות. ובדרך ובנתיב הזה תאיר עלי אורך ואמיתך לאור באור החיים. ותן בלבי געגועים עזים אליך, ואערוג ואכסוף אליך בכל לבי ומאודי, ואשתוקק לעסוק בתורתך בכל נימי נפשי, ואצפה ואיחל בכל יום תמיד ליום הנשגב, יום מתן תורה, יום שבו כל יהודי ויהודי יכול להגיע לתכלית השלימות והזיכוך, כראוי לאיש הישראלי, עד אשר אזכה ביום זה להיכנס לקדושת ישראל (כנאמר: "היום הזה נהיית לעם") ולפשוט גופי המצורע, וללבוש בגדי שבת מגן עדן, כרות, שנאמר עליה: "ורחצת וסכת ושמת שמלותיך".

ועל כך נצטוו ישראל קודם הפסח: משכ"ו ידיכם מעבודה זרה, לזכך שס"ה גידים של דמים עכורים. ומיד למחרת הפסח נצטוו על הספירה, לעשות חשבו"ן נפש ולהזדכך, לבל ירפו מן הרצון דקדושה לעולם, למען יזכו ברצון הטהור הזה – להתגלות הנוראה של פנים בפנים ביום החמישים, וזה הטעם לקריאת פרשות תזריע ומצורע, העוסקות בסוד הכלה, הפושטת גופה המצורע ומטהרת שבעת ימים – כי בימי הספירה שהם סוד חל"ל הפנו"י (טהר"ה) זוכים ל"עיניך ברכות בחשבו"ן" (טוהר העינים תלוי בחשבון הנפש) עד אשר זוכין ביום מתן תורה לשמוע מתוך החלל הפנוי את עשרת הדברות, כדי שנבטל את כל הקושיות וכל השאלות בעולם, ולא נרפה ולא נעזוב לנצח את הרצון דקדושה, נתחזק ונתאמץ בכל עת ובכל רגע, לא ניתן לעצמנו ליפול בשום אופן ופנים, לא ביאוש ולא בחלישות הדעת כלל, עד שנזכה שכל הספירות, שזוכין להן בספירת העומר, תארנה לנו כספירים, ויומתקו כל העשר אדנ-י, שהם שורש הדינים, ע"י האור שנמשך עלינו במ"ט ימי הספירה, בסוד ספיר גזרת"ם (א-ד-נ-יX  10 ) ואז נזכה לסוד השערות, שהם סוד "עמר נקא", כי ע"י התשובה הנעשית בימי הספירה, גם אם יאדימו חטאינו כתלע – כצמר יהיו, כצמר כבשי"ם ע"י כביש"ת יצרנו בתכלית. ו"שאת" וצרעת הגוף תיהפך לצמר לבן, בסוד הגדול "הלא אם תיטיב שאת", אשר בו רמז הקדוש ברוך הוא לקין, שגם אם גופו מצורע ביותר, אם ישבור גאוותו ויתבטל בפני הבל אחיו – יזכה להתרומם ולהתנשא למעלה עליונה. כי במ"ט ימי הספירה זוכין להפוך "שאת" של צרעת – ל"שאת" של התנשאות דקדושה, וצרע"ת – ל"ימינך ה' תרע"ץ אויב", זוכין לבחינת "לא תירא לביתה משלג" – סוד "בהרת עזה כשלג" הנהפכת ל"כשלג ילבינו", (סוד שלג + 10 ספירות, סוד מ"ט ימי הספירה הנכללים בשבע, בסוד שבעת קני המנורה, שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ). ההופך את כל העוונות שבעולם על ידי תשובה מעומקא דליבא – ללבושים ד"תלג חיור", וכל הימים שעברו בחטאים, נהפכים ללבושים של אור וחרות.

כי בכל ימי הספירה יושבת השכינה ומצפה – להשלים טהרתה שבעה שבעה, וכל צבא מעלה ומטה, שרפים ואראלים ליום הכלולות מחכים ומצפים, לבני ישראל שושביני הכלה, שיבואו גם הם מטוהרים כמותה. כשלג ילבינו עוונות כשנים – בכסות שני יתעטפו חטאי השנים, דמעות שליש ינביעו אבני שיש טהורים, מהם יפכו מים זכים וברים. שלוש דמעות של עשו תאבדנה לעולמים.

עם איילת השחר כל השושבינים יצעדו עם הכלה בצהלה במאור פנים. והכלה בכל המעלות כלולה – "אתי מלבנון כלה", כלולה מכל מיני לובן ובינה, נמשכת מנו"ן שערי בינה. לאלוקיה נכספה גם כלתה נפשה, להיכלל בכלה העליונה, ליחודא דלא פסיק תעלוזנה כליותיה, לנצח יום כלולותיה.

אבינו אב הרחמים, זכנו כבר עתה לנחמה של אחרית הימים, כשיגיעו מים עד נפש ובנים עד משבר, והאיילה הקדושה שהיא כנסת ישראל הנרדפת תחפש לה מקום מפלט, ישביע הקדוש ברוך הוא  "בצבאות או באילות השדה" את כל צבאות מעלה וצבאות מטה – לחוס ולרחם על האיילה הנרדפת והזועקת, השסועה לגזרים על ידי כל חיתו יער, ואז בד' סיון, מ"ח לעומר ילוו אותה כולם עד מערתו של משה רבנו, ורק היא לבדה תיכנס ותראה את משה רעיא מהימנא לומד רזי תורה, ונר דלוק לפניו, וריחות של בשמים אופפים אותו מכל צד. האיילה ומשה ישבו וילמדו יחדיו, וקול גדול ישמע, ומשיח יתעורר ויצטרף עימהם. ולמחרת בספירת מלכות דמלכות, שפלות דשפלות, תעלה האיילה על הר ותשמיע שלוש קולות, כנגד אברהם יצחק, וקול אחרון כנגד משה ויעקב, וישמעו כל העולם תרועה תקיעה תרועה, וידעו כי ה' הוא האלקים ויתכונן כל העולם למתן תורה, ולמחרת ביום שבועות – בשופר גדול ייתקע, וישמעו כל העולם את עשרת הדברים בקולות וברקים.

יתבשר אז העולם בבשורת הנחמה, כנאמר:

על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון,

הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים,

הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלוקיכם";

"ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם

והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך".