מדוע היה מספיק לבני ישראל לעמוד לפני הר סיני ולא לקבל את התורה? ומה הפירוש "ויחן שם ישראל כנגד ההר"? חידושים לפרשת השבוע מהגה"צ רבי אליעזר ברלנד שליט"א

האברים צועקים את עשרת הדברות:

"ואילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". כולם מחכים לפני מתן תורה, קולות, לפידים ברקים, כולם אמרו במפורש; שהגענו להר סיני, כבר היה מספיק לנו. היינו מסתדרים אז מה פירוש "ולא נתן את התורה"? אלא ביום, ברגע שהגענו להר סיני, אז עם ישראל כבר שמע את כל עשרת הדברות, כל אבר ואבר הכריז את כל עשרת הדברות. כמו אצל אברהם אבינו שכליותיו היו נובעות מעיינות חכמה. כל אבר ואבר באברהם הכריז לו, את הדברה שלו; העיניים אמרו אסור להסתכל, הפה אמר אסור לדבר, האוזן אמרה אסור לשמוע, הידיים אמרו אסור לגעת איפה שאסור לגעת. והרגליים אמרו שאסור ללכת לאיפה שאסור ללכת. אז כל דברה ודברה היא משמיעה את הדברה שלה.

אז ברגע שעם ישראל הגיע להר סיני שמעו כבר את כל עשרת הדברות כבר "אילו קרבנו להר סיני ולא נתן לנו תורה דיינו" כבר ממילא היו כמו אברהם יצחק ויעקב שכל אבר ואבר אמר את התורה שלו, אמר את המצוה שלו, שמעו את עשרת הדברות. וכשהגיע כבר ו' בסיון צעקו עוד נעשה ונשמע ממקודם.

להגיע לביטול האמיתי:

הסוד של עשרת הדברות זה "ויחן שם ישראל כנגד ההר" - שעם ישראל "ויחן שם ישראל" נהיו כאיש אחד בלב אחד! רש"י אומר "כאיש אחד בלב אחד" לאיש אחד יש רק לב אחד, לא שני לבבות. הגיעו לביטול גמור, אַין, אני לא קיים, אני לא נמצא, אני לא קיים. העיקר זה להגיע לביטול, זו העבודה של הבן אדם, שהוא לא ידע שהוא קיים בכלל. הוא מרגיש שהוא קיים זה ה' ירחם!

אז אומר אבני נזר שפה כתוב "ומצרים נוסע אחריהם" ראו מצרים לב אחד, מה זה לב אחד? להשמיד להרוג ולאבד, אז הגויים זה "בלב אחד כאיש אחד" להשמיד את עם ישראל. אבל אצל היהודים זה אחרת, אומר האבני נזר; אצל היהודים "ויחן שם עם ישראל" זה "כאיש אחד". עם ישראל זה כל אחד מבוטל לשני, כל אחד רוצה בהצלחת השני, בטובת השני, לשמח את השני, לא לגרום צער לשני. "ויחן שם ישראל נגד ההר", כל אחד צריך להרגיש את הצער של השני, מה כואב לשני, לא לעשות דבר שמצער אותו שום צער בעולם. אז זה מה שאומר האבני נזר; שאצל המצרים כתוב "בלב אחד כאיש אחד", אצל עם ישראל כתוב "כאיש אחד בלב אחד". אז זה מה שאומר השפת אמת ש"איש אחד בלב אחד" שכל העבודה של הבן אדם זה להיות "איש אחד"! להיות בטל במציאות. בדיוק עכשיו לפני מתן תורה, שאדם צריך להיות עפר ואפר, ואז הוא נהיה יסוד העולם. שאדם ידבק בשורש הפנימי שלו "אנכי עפר ואפר" שאין בו שום דבר חוץ מעפר, שיש לו לב נשבר אמיתי, ולב נדכא אמיתי. שזה נקרא "כאיש אחד בלב אחד" שהוא בלב אחד עם כולם. במתן תורה זה "איש אחד" מרגיש ביטול לכל יהודי ויהודי. וזה שאומר ר' יצחק מווארקע: "ויחן שם ישראל כנגד ההר" שכל אחד נשא חן בעיני רעהו, מה זה 'ויחן'? שם עם ישראל זה מלשון 'חן', נשא חן בעיני רעהו. אז על ידי זה היה מתן תורה.