במאמר זה נצלול לעומק סיפורו המרגש של המשולח מהישיבה של החפץ חיים, שהלך מכפר לכפר לאסוף צדקה. הסיפור מתאר את המתח בין הנתינה בלב שלם לבין המלחמה עם היצר – כאשר כפרי מסוים החליט להפסיק לתרום לאחר שהבחין בשינוי בדרך איסוף הצדקה. דרך סיפורו הדינמי של המשולח, אנו נחשפים לערך העליון של כוונה לשם שמים, לעקרונות רוחניים שמדגישים כי כל גרוש ופרוטה נמדדים על פי כוונת הנתינה, ולהבנה העמוקה שמעשי הצדקה הם גם אבן יסוד בלימוד התורה ובהגשמת חלום בית המקדש.

אלה דברי מורינו, כ"ק הגה"צ הרב אליעזר ברלנד שליט"א להפטרה מוסיפים נדבך נוסף, ומחברים בין סיפור הצדקה לבין חזון עתידי של בניית המקדש ותחיית הרוח היהודית.

"וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובדעת", אלה דברי קודשו"

בזמן החפץ חיים היה איזה משולח אחד שהוא היה הולך ברגל מכפר לכפר (ואסף צדקה לישיבה של החפץ חיים כנראה), והיה כפרי אחד שתרם לו 50 זלוטות, זה סכום אדיר בימים ההם של החפץ חיים, 50 זלוטות הוא תרם לו כל פעם שהוא היה מגיע אליו. והוא היה הולך פעם בעגלה, פעם ברגל. ויום אחד הוא אמר לחפץ חיים, תשמע, אני חושב שאם היה לי עגלה עם סוס ועגלון, אז הייתי יכול לאסוף הרבה יותר כסף. ככה אני הולך ברגל מבוסס בבוץ בשלגים עד שאני מגיע לאיזה כפר, ואני בא אנשים לא בבית. אם היה לי סוס ועגלה אז היינו יכולים לאסוף פי כמה וכמה, (כנראה החפץ חיים הסכים איתו שיקנה מכספי הצדקה סוס ועגלה ועגלון). טוב, שהגיע המשולח לכפרי הזה עם סוס ועגלה ועגלון, הכפרי לא רצה לתת לו, אמר אני לא רוצה. אז החפץ חיים שואל (את המשולח) ומה עם הכפרי הזה? אומר הוא לא רצה לתת לי, הוא ראה אותי בא עם סוס ועגלה, אמר אתם נהייתם עשירים, כבר יש לכם סוס, אני לא נותן בשביל סוסים ועגלונים, אני נותן בשביל בחורי ישיבה, לא בשביל סוסים ועגלונים. טוב אז החפץ חיים ירד אליו בכבודו ובעצמו, החפץ חיים הגיע אליו לכפרי הזה, הכפרי אמר אני לא מוכן לתת לסוסים, מתי שהוא היה הולך ברגל היה שוכר איזה עגלון ככה בכמה גרושים (נתתי לו, אבל עכשיו) הוא כבר עם סוס ועגלה, נהיה גביר, אני לא נותן צדקות בשביל סוסים ועגלונים. החפץ חיים הסביר לו שכתוב אצל בצלאל, "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובדעת", וכתוב אחר כך "ולחשוב מחשבות בכסף בזהב בברזל בנחושת", (וקשה) אם יש לו רוח אלוקים מה צריכים להגיד בכסף בזהב בברזל בנחושת? הוא אומר שהרי שכל אחד שנותן צדקה, אחד נותן צדקה בלב שלם, שבאמת זה יגיע ליתומים ולאלמנות ולאנשים מסכנים ואומללים, ובמיוחד אז קודש קודשים, אז היו כאלה שנתנו צדקה לשמה, והתפללו שהכסף שהם נותנים שעם הכסף הזה יעשו את הכרובים, את הארון ואת הכרובים, והיו אחרים שלא חשבו כל כך, העיקר לתת, התכבדו שהם מביאים נדבה הגונה, אז עשו מזה אדנים, אחרים שהיה עוד פחות כוונה, אז עשו מזה מיתרים ויתדות, ואחרי זה את הפרים לסחוב את העגלות שזה התנדבו הנשיאים. אז אמר לו החפץ חיים שבצלאל ידע בדיוק את הכוונה של כל אחד ואחד, זה מה שאומרים לנו "וימלא אותו רוח אלוקים" ואחרי זה כתוב "לעשות מחשבות ובכסף בזהב בברזל בנחושת", אז בצלאל ידע בכל גרוש, בכל פרוטה, בכל מטבע של זהב, הוא ידע מה הייתה הכוונה של זה שנתן, אם הוא נתן את זה כדי להתפאר, או שנתן את זה לשם שמים באמת, ולפי זה הוא ידע איפה לשים את זה, ובקדש קדשים הוא שם רק את אלה שהתכוונו לשם שמים באמת, ואם לא, הוא לא שם, אם היה חסר, אז לא, אז הוא חיכה שיבוא אחד ויתרום לו לשם שמים באמת. אז הוא הסביר לכפרי אם אתה עושה את זה לשם שמים באמת, אז זה יגיע ללומדי תורה זה כבר מתחלק ממילא, מתחלק ממילא, אז שאדם עושה דבר לשם שמים באמת, אדם חושב לשם שמים באמת, והוא חושב באמת לשם ה' יתברך, לשם השכינה, הוא חושב באמת, אז הוא יכול לזכות שבלימוד תורה שלו יבנה ביהמ"ק.

דברי מורינו, כ"ק הרב ברלנד שליט"א להפטרה:

"וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה" (רות ג ז), בעז גילה לרות  "משכורתך שלמה". אמר אני רואה ששלמה ייצא ממך, שהוא יבנה את ביהמ"ק, והוא יכניס את הארון עם הכרובים, ואת תראי את הכרובים, את תהיי נוכחת בזה. זה מה שבעז גילה לרות "משכורתך שלמה", אומר המדרש (פסיקתא דרב כהנא טז א) "שלמה", זה שהוא ניבא לה על מלכות שלמה, וכתוב בגמרא בבא בתרא צ"א עמוד ב' "וישם כיסא לאם המלך" (מלכים-א ב יט) מי זה הייתה? רות שחיה עד שלמה, אחרי ששלמה בנה את ביהמ"ק והוא זכה לביהמ"ק יחד עם רות, היא עוד המשיכה לחיות, זה כמעט 400 שנה המשיכה לחיות. כי רות הייתה בתחילת ימי השופטים, אז כל ימי השופטים זה 400, יהושע והזקנים זה 30 שנה, 440 (מיציאת מצרים) עד שבנו את ביהמ"ק, זה 410 אז מפטירת הזקנים עד ש-(נבנה הבית המקדש) זה 410 שנה, ורות הייתה בתחילת ימי השופטים, וכל התפילות של רות זה היה שהבן שלה (יבנה את הבית המקדש, כמ"ש) "זממה שדה ותיקחהו" זה בת שבע ורות שהתפללו שאת הר המוריה ואת ביהמ"ק יבנה הבן שלהם - שלמה המלך, הנכד הנין של רות, שהוא יזכה לבנות לבנות את ביהמ"ק. וזה שהיא אומרת (לנעמי) שהוא אמר לי לדבוק עם הנערים (רות ב כא), וכתוב הוא אמר לה (רות ב' ח') תלכי עם הנערות, הוא לא (אמר לה נערים) אלא (הפירוש) הוא אמר לי שהוא יגלה שלי אני עוד אזכה לראות את הנערים, (דהיינו) את הכרובים, (כמ"ש) "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים" זה הכרובים, זה מלאך מט"ט סנד"ל. שלמה המלך הוא בנה את בית המקדש, כי הוא זכה שאפילו העיניים נהפכו לחלב, נהפכו ללובן העליון, כי אצל שלמה המלך אז אריך אנפין האיר בזעיר אנפין, ועכשיו אם רוצים לבנות את בית המקדש, צריכים עוד פעם להמשיך את העיניים של אריך אנפין שיאירו בזעיר אנפין, וזה (שבועז אמר לרות) "שכבי עד הבוקר" שהוא עת התחייה.