סוד ההכנעה: כוחו של הלב הנשבר ומידת עפר ואפר

שיעור מס' 14 | יום שישי פר' במדבר כ"ו אייר תשנ"ה - בברית

מאמר עמוק על מעלת ההכנעה והלב הנשבר בעבודת השם. דרך דמותו של אברהם אבינו והשגותיו של רבנו הקדוש, מתבאר כיצד דווקא תחושת ה"עפר ואפר" והרחמנות העצמית על הזמן שאבד, הם המפתח לצמיחה רוחנית ולתיקון העולם.

השפת אמת אומר שכל אדם צריך לדעת שמה שנאמר על סוטה, נאמר בעצם עליו. עליו לקבל את כל הביזיונות באהבה על הטעויות שהוא עושה. על ידי כך הוא יזכה למדרגות עצומות. האדם נברא בעולם כדי לתקן את הכל. כל אדם יכול בחדרי חדרים לתקן את כל העולם כולו, מבלי שיקראו לו משיח, אם רק ידע שהוא עפר ואפר. כי האדם הוא כלי שדרכו נתקן כל העולם, אך זה מותנה בענווה שלו.

סכנת הגאווה לאחר העבודה הרוחנית

אנו מתפללים תפילת שמונה עשרה ועוברים תשע עשרה ברכות. אך מה קורה בסוף התפילה? אם אדם מסיים את התפילה כשהוא מנופח מגאווה, עד שאינו יכול לעבור דרך הדלת, הרי שהנזק שלו עולה על התועלת. אדם עלול לקום לותיקין, להיות ער כל הלילה, ובמקום להגיע להכנעה הוא נכנס לעולם של דמיון וחושב מי יודע מי הוא.

כל העבודה הרוחנית היא רק הכנה למשפט אחד בסוף התפילה:

"וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה"

איך תוכל לומר זאת אם היית ער כל ליל שבת, אך אכלת עשר צלחות טשולנט ועשר קציצות בשר? כעת נותנים לך לילה שלם לעשות תשובה על השבת הקדושה, על פגמי העיניים, פגמי הברית ותאוות האכילה, כדי שביום ראשון בבוקר באמת תוכל לומר "ונפשי כעפר לכל תהיה".

רק על עפר אפשר להצמיח פירות

הכל בא מן העפר והכל שב אל העפר. הקדוש ברוך הוא מביא את הכל מהעפר ומחזיר אליו. לכן נדרש מהאדם להיות עפר. מתי מתגלה היתרון של האדם? כשהוא שם עצמו כעפר ואפר.

מי שהוא עפר – עושה פירות. אי אפשר לשתול שום דבר על קרש או על ברזל, אפשר לשתול רק על עפר. אדם שרוצה שיהיה לו לב בשר ולהצליח להוציא פירות ודברים נפלאים, חייב קודם כל להיות עפר.

אברהם אבינו זכה להיות עפר ואפר, והעביר זאת לבני ישראל. ה' הבטיח לו:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ"

הברכה היא שהבנים יהיו כמוהו – מוכנים לסבול את כל הביזיונות והעלבונות באהבה ושמחה. להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ושמחים בייסורים. זהו עיקר התולדות של הצדיקים, ללדת בנים שיהיו עפר ואפר.

הלב הנשבר של צדיק האמת

לבעל תשובה יש יתרון, כי יש לו באמת במה להתבייש. אדם רגיל שמאחר לתפילה או מפסיד ספירת העומר לא תמיד מתבייש, כי הוא רואה שכולם כך. אבל הבעל תשובה יודע את עברו, ולכן הוא זוכה להיות כעפר ואפר, כמו אברהם אבינו.

אך צדיק האמת הוא הבעל תשובה האמיתי, שמתבייש בכל שנייה ושנייה. רבי נתן אומר שאפילו אדם שעבר על כל התורה כולה אלפי פעמים, וכעת הוא שבור ובוכה על החיים שעברו בחינם על שטויות – הלב הנשבר שלו לא יגיע לאחד מאלף ורבבה מהלב הנשבר של רבנו הקדוש.

רבנו היה מרגיש בכל יום שכל מה שלמד ועשה הוא אפס אפסים. הוא זכה למדרגות הגבוהות ביותר, לקדושה, תעניות, סיגופים והשגות עצומות של גדולי בני עלייה. אך ככל שהתגעגע והשתוקק לה', נעשה בעיניו כאילו לא התחיל כלל שום עבודה בעולם.

רחמנות עצמית אמיתית

התבודדות אמיתית היא כשאתה מאמין שמעולם עדיין לא התבודדת. רבנו היה מתגעגע ובוכה: "מתי אזכה להיות יהודי?". הוא היה שפל בעיני עצמו באמת, ומלא רחמנות על עצמו.

כשאדם רואה פתאום יהודי עם זקן ופאות ברחוב, הוא מתחיל לרחם על עצמו: "מה עם החיים שלנו? אנחנו סתם מבזבזים אותם על עוד כסף, והחיים נגמרים. הנה אדם שלפחות לומד תורה ומתפלל".

כך אדם צריך לרחם על עצמו: "מה קורה איתי? אני לא פותח ספר, לא לומד כלום". רבנו היה יושב בכל יום ומרחם על עצמו: "איך עבר עליי היום? איזה בושה וחרפה, לא הריחתי עדיין שום ריח בעבודת ה'". כשאדם מרחם על עצמו באמת, הוא מרחם על כל העולם ומתקן אותו.

לבכות על מה שהפסדנו

אנשים מסתובבים בגאווה: "אני צדיק, הייתי באומן". אבל בשמיים יעשו מזה צחוק. האם אתה מקיים שורה אחת משיחות הר"ן? שורה אחת מליקוטי עצות? הכל עושים הפוך. אין הכנעה, אין לב נשבר, אין רחמנות על איך שעבר היום והלילה.

העבודה היא לא להיות בעצבות, אלא ברחמנות ובהשתוקקות, בבחינת:

"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב"

מספרים על קבצן שביום של שלג כבד החליט בכל זאת ללכת לכותל. כשהגיע, ראה אישה משלשלת חמשת אלפים דולר לקופות הצדקה. הוא הספיק לקבל ממנה אלפיים דולר. במקום לשמוח, הוא בכה והצטער על השלושת אלפים שהפסיד כי איחר בעשר דקות.

זהו "כמוצא שלל רב". כשאדם אוסף יהלומים רוחניים, הוא לא מסתפק במעט. הוא מביא משאית לאסוף מיליון שקים, ובוכה על כל שק שהוא מפסיד.

חלק 3 מתוך 3 — שיעור מס' 14

→ חלק קודם

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 (נוכחי)