סוד הענווה: הסכנה שבגאווה רוחנית וטעותו של קורח

שיעור מס' 19 | שיעור א': (המשך הברית ממס' 18) בוקר יום ד', חוקת, ל' סיון תשנ"ה

מאמר מעמיק המבאר את הסכנה העצומה שבתחושת עליונות רוחנית על פני יהודי אחר. דרך סיפורם של בני קורח ומשה רבנו, מתגלה כיצד הגאווה הורסת את כל עבודת ה', וכיצד הענווה האמיתית היא המפתח להשראת השכינה.

שלמה המלך בנה את בית המקדש, עשה שלום עם מלכים ומשפחות, אך בתוכו הוא הרגיש שממש זורקים אותו לתוך אש. הצדיק האמת, כפי שאומר רבנו, לא רואים עליו שום פרישות חיצונית. הוא מרגיש איך ששורפים אותו ממש, איך שזורקים אותו לתוך מדורה, אך כלפי חוץ לא רואים עליו מאומה. ככל שהצדיק גדול יותר, כך לא רואים עליו שום דבר. זהו סוד שיר השירים שהוא קודש קודשים.

הסכנה שבתחושת עליונות רוחנית

לעומת זאת, אם אדם מרגיש שהוא עשה איזה דבר רוחני – "התפללתי בכוונה, צעקתי, באתי לותיקין" – והוא מרגיש שעכשיו הוא יותר טוב מיהודי אחר שישן במיטה, באותו רגע כל העבודה שלו הלכה לסטרא אחרא.

אותו יהודי ששוכב במיטה, מה אתה יודע עליו? אולי הוא היה ער שלושה ימים ברציפות? אולי הוא אדם חלש, וכשהוא קם בשמונה בבוקר הוא מתעטף בטלית, אומר קריאת שמע ומוריד נחלי דמעות שעה שלמה ואף אחד לא יודע מזה? הוא קם ביישוב דעת ובוכה, מה אנחנו יודעים מה קורה אצל השני? ברגע שאדם מהרהר בדעתו: "קמתי לותיקין, אני מתנהג בפרישות, יש לי הנהגה מסוימת ואני כבר יותר טוב מהשני" – כל עבודתו יורדת לטמיון.

קמחית זכתה שכל בניה שימשו בכהונה גדולה. הרבה נשים נהגו בצניעות, אך למה דווקא היא זכתה לכך יותר מכולן? התשובה היא שהיא לא הרגישה שום גאווה. אדם צריך להגיע למדרגה כזו של ביטול. את הפגם הזה של הגאווה אנו מתקנים בחודש תמוז. מדוע אירעה שבירת הלוחות? משום שהיו אנשים שהתחילו לומר: "אנחנו יותר גדולים ממשה רבנו, הרי ראינו ממש את ה' פנים אל פנים".

הטעות של קורח

זו בדיוק הייתה הטעות של קורח. קורח אמר שמתן תורה היה בזכותו. הוא היה בעל רוח הקודש וראה עד סוף כל הדורות. הוא ראה את שמואל הנביא יוצא ממנו, הוא ראה את הכהנים והלויים בבית המקדש שהם מהשושלת שלו. הגמרא במסכת בבא בתרא אומרת שדוד המלך חיבר את ספר תהלים על ידי עשרה זקנים, ומתוכם אסף ושלושת בני קורח.

קורח ראה ברוח הקודש שחצי מספר תהלים יחובר על ידי בניו. המדרש (שוחר טוב, פרק מ"ב) מספר שאחרי שבני קורח ניצלו מהגיהנום, התגלו להם כאלה ניגונים עליונים, עד שמשה, אהרון וכל שבעים הזקנים באו לשמוע את שירתם. קורח ראה את כל זה מראש ואמר לעצמו: "אם אני הבאתי לעולם כאלה ילדים, שמשה ואהרון יבואו לשמוע את הניגונים שלהם, אז אני בטח יותר גדול ממשה ואהרון!".

אבל עצם המחשבה הזו היא פסולה מיסודה. מה אתה בכלל חושב מי יותר גדול ומי פחות גדול? מה זה עניינך בכלל? יהודי מנגן, מתפלל, בוכה, שר ורוקד, ובא עם לב נשבר ונדכה. בגלל שאתה שר יפה, אתה חושב שאתה יותר גדול ממשה ואהרון?

אם יהיה לאדם הרהור אחד שהוא יותר טוב ממישהו אחר, כל עבודתו שווה לאפס. אתה היית ער כל הלילה, והשני ישן עשר שעות ועכשיו הוא קם שבור ורצוץ, מסכן, לא יכול ללמוד ולא יכול להתפלל. אבל הוא כל כך שבור בתכלית השבירה, שכל העולמות עומדים דווקא על היהודי הזה! ואתה הולך עם גאווה כזאת, מנופח מעצמך. כל רגע אתה מתנפח יותר – כל חצות אתה מתנפח, כל ותיקין אתה מתנפח. כל זה הולך לקליפות ומביא לשבירת הלוחות.

שושנים בין החוחים: סודם של בני קורח

המדרש דורש על הפסוק:

"לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת" (תהלים מ"ה, א')

הפסוק בשיר השירים אומר "דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים" – אלו בני קורח. כלפי חוץ, כולם ראו אותם כקוצים. כולם ראו ששלושת הילדים הולכים יחד עם קורח אביהם שצועק ומעורר מחלוקת. מי שהביט מהצד היה אומר: "אלה רשעים גמורים!".

אבל מה אתה יודע מה מתרחש בלב של השני? בלב פנימה הם רעדו. הם חשבו: "לאן האבא הזה סוחב אותנו?". הם היו בבלבול עצום של כיבוד אב מול האמת. עד שהם תפסו את עצמם, הם כבר התחילו לשקוע באדמה, ואז הם צעקו: "ה' הושיעה! ריבונו של עולם, עד כאן!".

קורח, לעומת זאת, סירב לוותר. הוא היה בטוח שהאש לא תשרוף אותו. הוא חשב לעצמו: "כולם יישרפו ורק אני אשאר בחיים". שוב, אותה מחשבה פסולה של גאווה. אבל בני קורח ניצלו מהאש והתחילו לנגן. יצאה בת קול ואמרה: "הם הידידים האמיתיים שלי! אותם אני אוהב יותר מכל ישראל". הם לימדו את כולם לשיר, אפילו את משה ואהרון.

הענווה האמיתית של משה רבנו

ומה הייתה תגובתו של משה רבנו? משה היה בטוח שבני קורח באמת יותר גדולים ממנו! למעשה, אם נסתכל בעומק, נראה שמשה וקורח אמרו לכאורה את אותן מילים: קורח אמר "אני הצדיק האמת ומשה הוא הרשע", ומשה רבנו בענוותנותו אמר בדיוק אותו דבר: "קורח הוא הצדיק האמת ואני הרשע".

המדרש מספר שמשה רץ לקורח ואמר לו: "הלוואי שתהיה כהן גדול! אדרבה, תיכנס לקודש הקודשים עם הקטורת, זה כל חשקי ורצוני". משה רבנו רצה שכל עם ישראל יהיו כהנים גדולים. אם ישראל לא היו חוטאים בעגל, כל יהודי היה כהן גדול, כל בית היה בית המקדש, והשכינה הייתה שורה בתוך כל בית. משה רבנו אמר לעם ישראל: "כל העבודה שלי כאן היא רק כדי שאתם תהיו כהנים גדולים". זוהי ענווה אמיתית, ההיפך המוחלט מפסולת הגאווה.

חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 19

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4