עומק ההתבטלות: סוד כוחו של משה רבנו והקמת המשכן

שיעור מס' 22 | שיעור א' - יום ה', פר' בלק, ח' תמוז תשנ"ה (המשך ממס' 21)

מאמר המבאר את ההבדל התהומי בין עבודת השם החיצונית של בלעם לבין ההתבטלות המוחלטת של משה רבנו. דרך סוגיית הקמת המשכן ומחלוקת קורח, מתבאר כיצד רק על ידי התבטלות לבחינת \

אסור לאדם ללכת בקומה זקופה. כל עניינו ועבודתו של הצדיק האמת היא ההתבטלות – לעשות מעצמו אפס ואין. כאשר הצדיק זוכה להגיע למדרגת "אין", הוא מעלה את כל התפילות ואת כל העבודות.

על משה רבנו נאמר:

"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"

משה זכה להיות "אין". כאשר מרים טענה כלפיו, הוא נלחם בכל הכוח שלא לכתוב את שמו בתורה. הוא הסיר את האותיות י' ו-ו', ובמסורת האמיתית נכתבה המילה עם וא"ו קטיעא. מתוך כך שהחסיר אותיות אלו, נשאר לו דיו – שכן הקב"ה נתן לו דיו בדיוק כפי מספר האותיות. את הדיו שנותר הוא העביר על פניו, וממנו קרן עור פניו.

בין משה לבלעם: סכנת הדמיונות

משה רבנו לא היה מסוגל לכתוב על עצמו שהוא עניו, והוא לא הצליח לכתוב שהשם מדבר איתו. כאשר הקב"ה אמר לו לכתוב בחומש ויקרא "ויקרא אל משה", משה הזדעזע: "מה אתה מדבר איתי? מתי קראת לי? מתי דיברת איתי?". צדיקים אמיתיים אינם מסוגלים לכתוב שהשם מדבר איתם. אדם רגיל נמצא בדמיונות שהשם מדבר איתו, אך משה, שהשם דיבר איתו ממש, אמר: "אני לא יכול לכתוב שאתה מדבר איתי. אני מוכן לכתוב שאני כמו בלעם".

הרי גם בלעם הלך להתבודד על ההרים. אדם חושב שאם הוא הולך להתבודד על ההרים הוא כבר מיוחס, הוא "ברסלב". ממי אתה מיוחס? אתה יכול להיות מיוחס רק אם אתה יודע שאתה "אין", ושכולם יותר צדיקים, קדושים ונבונים ממך.

בלעם הלך על ההרים, צעק על הגבעות עד כלות הנפש, כפי שכתוב:

"מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל"

אך למרות כל צעקותיו והתבודדותו, הוא נשאר בלעם. לא עזר לו שום דבר. לכן משה טען: "אולי בלעם צועק יותר טוב ממני? הרי גם איתו אתה מדבר ומתגלה אליו!". הבעל הטורים מסביר שמשה לא רצה לכתוב "ויקרא", אלא "ויקר", כפי שנאמר אצל בלעם.

אשליית החיצוניות והבירור האמיתי

אדם עלול לחשוב שאם הוא משתייך לכת מסוימת, צועק חזק או מתלבש בצניעות, הוא כבר הגיע לתכלית. אך בשמיים צוחקים ממנו. אפילו משה רבנו לא סמך על מעשיו.

כדי להבין עד כמה אסור לאדם לסמוך על דמיונות וחיצוניות, אפשר ללמוד מדברי התוספות במסכת תענית (דף ד' עמוד א') לגבי אליעזר עבד אברהם. הגמרא שואלת כיצד אליעזר עשה מעשה של ניחוש בבחירת שידוך ליצחק. אליעזר תכנן כל מילה בקפידה: הוא אמר "הטי נא כדך" כדי לבחון את צניעותה של רבקה – אם תגיש לו את הכד מהצד ולא תעמוד מול פניו. הוא ביקש "מעט מים", כדי לראות אם תשפוך חסד ותשקה גם את הגמלים, מה שיעיד על נשמתה היהודית.

למרות כל החישובים המדויקים, על פי ההלכה זה עדיין נחשב ניחוש. התוספות שואלים: הרי הגמרא אומרת שיכולה הייתה לבוא נערה חיגרת או סומא, וכיצד אליעזר היה יודע? מתרץ התוספות שיכול להיות שיש לה רגל מעץ או עיניים מזכוכית, והיא פשוט רגילה ללכת על השביל הקבוע לשוקת ולחזור. מכאן לומדים עד כמה צריך לברר היטב ולא לסמוך על מראה עיניים חיצוני בלבד.

כך גם בעבודת השם: אדם יכול לחשוב 'אני הולך על ההרים, נסעתי לאומן', אבל בשמיים צוחקים ממנו אם אין לו את הפנימיות האמיתית.

סוד הקמת המשכן: כוחו של ה"אין"

אנשים חושבים ש"ברסלב" זה לאכול עוגות, לשתות קולה ולישון הרבה. חבל שלא תופסים את הנקודה. החיים נגמרים עוד מעט, ובכלל לא יורדים לעומק הנקודה – מה זה ברסלב ומה רבנו הקדוש קיווה מאיתנו.

היסוד של עניין הצדיק האמת מוסבר בספר "מתוק מדבש" (חלק ב', רל"ח עמוד ב'). הוא מסביר שכל הצדיקים, כולל בצלאל, עשו את חלקי המשכן. הם תיקנו כל פרט ואבר, דייקו, עשו כוונות וייחודים על כל מסמר ואדן. הם התבודדו, התפללו, הלכו על ההרים וצעקו לה'. אך כאשר רצו לחבר את כל החלקים יחד – אף אחד לא הצליח. שום חלק לא התחבר לשני.

אמרו למשה: "מה קורה כאן?". משה ענה להם: "אתם תנסו מיליון שנה ולא תצליחו לחבר שום דבר".

נשאלת השאלה: מי זה משה? במה הוא נהיה משה? האם הוא התפלל יותר? מסביר ה"מתוק מדבש": יש כוח עליון שאינו תלוי בתפילות של הצדיקים. משה הגיע לכזה "אין", לכזה ביטול מוחלט, ששום פעולה בעולם לא יכולה להיעשות בלי כוחו.

טעותו של קורח ואמונה בצדיק

משה רבנו הוא בחינת "בעלה דמטרוניתא" (בעלה של השכינה), בעוד אהרן הוא רק השושבין. ביום כלות משה, השכינה היא הכלה של משה. ברגע שהגישו למשה את חלקי המשכן, מיד הכול התחבר מאליו. זהו כוח שאינו תלוי רק בתורה ותפילה, אלא משהו שאין בו שום השגה. כמובן, מגיעים לזה על ידי תורה ותפילה עד כלות הנפש, אך בסוף נפתח מעיין חדש, ספירה חדשה שאין בה שום השגה לשום אדם בעולם. כל החלקים נכנסו למקומם מעצמם, רק משום שהביאו אותם לידי משה. ברגע שאתה מאמין במשה – הכול מתחבר מעצמו.

זה היה שורש הטעות והעונש של קורח. קורח חלק על משה כי הוא לא רצה להאמין שיש כזה דבר בעולם. הוא טען שלמשה יש כוחות רגילים – אולי הוא קצת יותר בעל כוח בתפילה, בלימוד או בצדקות, אבל הוא אינו יכול לעמוד כנגד כל העדה כולה.

רבנו אומר שבאמת קורח צדק בחשבון שלו, כי שום צדיק רגיל לא יכול לעמוד כנגד שישים ריבוא של כלל ישראל, מיליוני יהודים קדושים וטהורים ששמעו בהר סיני:

"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" ו-"לֹא יִהְיֶה לְךָ"

אך קורח לא ידע שמשה שקול כנגד כולם ויותר מכולם. הכוח של משה היה כוח שאין בו שום השגה. אפילו קורח, שהיה חכם, פיקח ונביא, שראה ברוח הקודש עד שמואל הנביא ועד סוף הדורות, לא יכול היה להשיג מה זה משה רבנו. הלוואי שאנחנו נזכה להאמין באמת שיש כזה דבר שנקרא משה רבנו, שדרכו הכול מתחבר ונעשה מאליו.

חלק 2 מתוך 5 — שיעור מס' 22

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4 | חלק 5