סוד תורת הניגון: המאבק הרוחני על מדרגת קבלת התורה

שיעור מס' 28 | * יום ו', פר' פנחס, ט"ז תמוז תשנ"ה (המשך ממס' 27)

מאמר מרתק המבאר את השתלשלות חטא העגל, החל מקנאתו של בלעם, דרך מאבקם של האבות והצדיקים ב\

המדרש בפרשת וארא מתאר את העימות בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים. כאשר אהרן משליך את מטהו והוא הופך לתנין, החרטומים יוחני וממרא לועגים למשה ואומרים לו: "תבן אתה מכניס לעפריים?" – כלומר, האם אתה מביא כישופים למצרים, בירת הכישוף העולמית? משה עונה להם: "למטא ירקא ירקא שקיל" – אדם מוכר את ירקותיו דווקא בשוק הירקות. דווקא כאן, במקום שבו מתפארים בכישוף, אוכיח את גודל כוחו של ה', עד שכולם יאלצו להודות: "אצבע אלקים היא".

פרעה לא מוותר, ומביא אפילו תינוקות בני ארבע וחמש מבתי הספר, ואף קורא לאשתו, כדי שיעשו את אותו הכישוף. אך אז, מטה אהרן בולע את כל מטותיהם, מבלי להתעבות כלל.

קנאת בלעם והתכנון לחטא העגל

בעקבות הניסים הללו, בלעם ובניו (יונוס וימברוס) מחליטים לנקום במשה רבנו. המדרש הגדול מסביר שבלעם תכנן להיות המנהיג והגואל של עם ישראל. הוא ידע שהתורה היא אמת, והיה מוכן אפילו להתגייר כדי להוציא את ישראל ממצרים ולעלות לשמיים להוריד להם את התורה. על כך נאמר:

"רָשָׁע יִרְאֶה וָכָעָס שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס תַּאֲוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד"

"רשע יראה וכעס" – זה בלק, "שיניו יחרוק ונמס" – זה בלעם. כאשר בלעם ראה שמשה רבנו הוא זה שעולה לשמיים ומוריד את התורה, תאוותו אבדה והוא החליט לנקום. בניו, יונוס וימברוס, שידעו על שאיפותיו של אביהם להיות מוריד התורה, יזמו את חטא העגל כדי להכשיל את עם ישראל ולנקום במשה.

הצדיקים והמאבק ב"עגל" של כל דור

חטא העגל אינו אירוע היסטורי חד-פעמי. רבי מנחם משקלוב, בספרו "מים אדירים", מחדש שבכל דור ודור ישנו "עגל" חדש – כפירות חדשות, בלבולים ופיתויים המותאמים לאותו הדור. תפקידם של הצדיקים בכל דור הוא להכניע את העגל הספציפי של דורם.

האבות הקדושים התחילו במלאכה זו: אברהם אבינו הכניע עגל כפול (כנגד עשרים הדורות מאדם הראשון ועד אליו). בגימטריה, המילה 'עגל' עולה 103. פעמיים 'עגל' שווה 206, שזה בגימטריה 'הר'. לכן אברהם קרא למקום המקדש "הר". יצחק אבינו הכניע את העגל של דורו, והוסיף עוד 103, מה שיוצר את המספר 309 – בגימטריה 'שדה'. יעקב אבינו הכניע עגל נוסף, והגיע ל-412, בגימטריה 'בית'.

זו הסיבה שדוד המלך אומר בתהילים:

"יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב"

הגמרא במסכת ברכות שואלת מדוע מוזכר דווקא יעקב ולא אברהם ויצחק? התשובה היא שאנו תמיד הולכים אחר הצדיקים האחרונים. הצדיק האחרון הוא זה שנכנס בעובי הקורה, משלים את עבודת קודמיו, ומוסר את נפשו לרדת לדורות הנמוכים ביותר כדי לטפל בהם ולהכניע את העגל שלהם.

משה רבנו ותורת הניגון

המאבק סביב העגל השפיע ישירות על האופן שבו ניתנה התורה. הגמרא במסכת שבת מתארת שכאשר משה רבנו עלה למרום, הוא מצא את הקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות. משה הופתע מכך. מדוע?

בקריעת ים סוף נאמר: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה". משה רבנו כבר התעלה לעולם ה"טעמים" – עולם הניגון והשירה. התגלו לו כל השירות של העתיד לבוא, השירות של תחיית המתים והניגונים של גן עדן. משה רצה להוריד לעם ישראל תורה של ניגון – תורה שכולה דביקות, שירה ותחיית המתים, שתמשיך את גן עדן לעולם הזה.

אך כאשר משה עלה להר סיני, עם ישראל כבר התחיל לרדת ברוחניותו ולחשב מחשבות על עשיית העגל. בגלל הירידה הזו, התורה לא יכלה לרדת בצורתה העליונה כ"טעמים" וניגון בלבד. לכן, משה רואה את הקב"ה קושר כתרים לאותיות – התורה נאלצה להתלבש בלבושים של אותיות, תגים והלכות מעשיות, כדי להתאים למצבם החדש של ישראל.

הירידה המהירה של דור המדבר

הירידה הרוחנית של עם ישראל הייתה מהירה. המדרש שואל: כמה זמן החזיקו ישראל מעמד לפני שהתחילו לתכנן את חטא העגל? הרי עגל לא עושים ביום אחד, זה דורש תכנון ומחשבה.

התנאים נחלקו בכך: רבי שמעון בר יוחאי אומר שישראל החזיקו מעמד 11 יום בלבד, ובמשך 29 הימים הנותרים כבר חישבו כיצד לעשות את העגל. רבי אלעזר בן יעקב סובר להפך – 29 יום החזיקו מעמד, ורק ב-11 הימים האחרונים תכננו את החטא. רבי יהודה מחמיר וסובר שהחזיקו מעמד יום אחד בלבד, ואילו רבי שמעון בן חלפתא אומר שהחזיקו יומיים.

ברגע שישראל התחילו להסתפק אם משה יחזור, הם חיפשו הנהגה חלופית. הירידה הזו, כפי שמסביר האר"י הקדוש, נמשכה לאורך כל ארבעים הימים. בגלל אותה ירידה, נגנזה התורה של עולם הטעמים והניגון, ומשה נאלץ להסתפק בהורדת תורה של אותיות וכתרים – תורה שתתאים למציאות של עולם שבו עדיין יש צורך להיאבק בעגל של כל דור ודור.

חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 28

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3 | חלק 4