סוד מסירות הנפש והמתקת הדינים בחמישה עשר באב
שיעור מס' 64 | * (המשך מ-63) יום ג' אור לט"ו באב תשנ"ו לבחורי החבורה בקלויז ב"בית ישראל"
מאמר עמוק המבאר את מעלת ההתבודדות על מסירות נפש, ואת סודם של עשרה הרוגי מלכות שהעלו את הנשמות הנידחות ביותר. דרך סוד חמישה עשר באב וברכת "הטוב והמטיב", מתבאר כיצד ניתן להפוך כל פעולה גשמית, ואפילו אכילה, לדבקות רוחנית עצומה.
האדם צריך לחזק את מחשבתו בעניין מסירות הנפש באמת. עליו לצייר במחשבתו החזקה והתקיפה, בכל כוחותיו הפנימיים והחיצוניים, את כל סוגי המיתות והעינויים ששמע עליהם. עליו לחשוב: מתי אזכה גם אני לזה? הרי יהודים שמסרו את נפשם זכו למדרגות שאין לנו שום השגה בהן, בבחינת "עין לא ראתה אלקים זולתך".
אם אדם מאמין שמישהו הרוויח מיליארד דולר, הוא מוכן לנסוע לקצה העולם ולחצות מדבריות כדי לזכות בזה גם. קל וחומר כאשר אומרים לאדם שמי שמסר את נפשו זכה לטוב נצחי ששום בריה, מלאך או שרף אינם יכולים לעמוד במחיצתו. על האדם לחדד במחשבתו ציור גמור של ייסורים, ולרצות שכל העינויים יעברו עליו לפרטי פרטים, ואף ייקחו זמן רב יותר, כדי להרגיש את צער המיתה למען קדושת שמו הגדול והנורא.
שעת ההתבודדות האמיתית
במחשבה חזקה זו, כל המחשבות הזרות מתבטלות. האדם חושב רק על ה' יתברך, מתוך הכרה ש"אין עוד מלבדו, ויש רק ה' בעולם, אפס זולתו". על ידי ציור זה, כל העבירות וכל ההנאות מדברים אסורים מתכפרות לו מיד. עליו להתעמק בזה עד שירגיש פשוט כיצד הנפש יוצאת ממנו, ושלא יהיה אצלו שום חילוק בין ייסורי המיתה ממש לבין הציור במחשבה.
כאשר הוא מגיע למצב שבו הוא רואה שהנשמה ממש עומדת לצאת, עליו להפסיק את המחשבה ברגע האחרון, כדי שלא תצא נפשו חלילה, ויוכל להמשיך לחיות ולעבוד את ה' עד מאה ועשרים שנה. זו צריכה להיות שעת ההתבודדות האמיתית של האדם – לא התבודדות על כל מיני דמיונות, אלא שעה של התבודדות ממש למות על קידוש השם.
סוד חמישה עשר באב ועשרת הדיברות
זהו הסוד של חמישה עשר באב, שעליו אומרת הגמרא שתיקנו את ברכת "הטוב והמטיב". חמישה עשר באב הוא בחינת יום הכיפורים, והוא קשור לסוד עשרת הדיברות. במתן תורה נאמר:
"נפשי יצאה בדברו"
על כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה, פרחה נשמתם של ישראל. באמת, זו הייתה מטרת הבריאה – שבכל פעם שאנו שומעים דבר תורה, נהיה כל כך זכים ומזוככים עד שהנשמה תצא ונקבל נשמה חדשה. אילו אדם הראשון לא היה חוטא, כך היה קורה בכל דיבור. במתן תורה זכו ישראל שפסקה זוהמתם וזכו לתחיית המתים, וכל דיבור הוציא את נשמתם והעניק להם נשמה חדשה.
עשרה הרוגי מלכות וסוד המתקת הדינים
את התיקון העצום הזה המשיכו עשרה הרוגי מלכות. האר"י הקדוש מסביר שהם זכו להעלות ניצוצות מתוך עומק הקליפות, ניצוצות ששום צדיק ושום תפילה לא יכלו להעלות, אלא רק רבי עקיבא וחבריו. זהו סוד תמר, שמסרה את נפשה למיתה כדי להעמיד את משיח בן דוד. זהו גם סודו של משיח בן יוסף, שייקרא "מנחם בן חזקיה" (בגימטריה 320, כמניין ש"ך דינים). כאשר מתגלים הדינים הנוראים ביותר בעולם, רק מסירות נפש כזו יכולה להמתיק אותם.
בזמן חורבן ירושלים וביתר, ה' ראה שעם ישראל עדיין אינו קולט את חומרת המצב. הרומאים, בראשות טיטוס, עמדו נדהמים מול גבורתם של היהודים. טיטוס עצמו רצה לסגת ואמר לחייליו: "אלה אינם בני אדם, הגענו לעיר של שדים!". היהודים קפצו מחומות בגובה חמישים מטרים והפגינו כוחות על-אנושיים. ומדוע? משום שהם נולדו בקדושה, מזרע של צדיקים גדולים, וכאשר אדם נולד בקדושה הוא מקבל כוחות על-טבעיים גם בגשמיות.
להאיר בנשמות החשוכות ביותר
אולם, למרות גבורתם וצדקותם של הרוגי ביתר, הדינים עדיין לא נמתקו במלואם. מכיוון שהדור היה שרוי בחושך והמסכים היו כה עבים, לא הייתה ברירה אלא לקחת עשרה חסידים עליונים – רבי עקיבא וחבריו – שיהרגו וימסרו את נפשם על קידוש השם בפועל, בעינויים ששום מוח אנושי אינו יכול לקלוט.
רק על ידי שצדיקים אלו מסרו את נפשם, הם יכלו להמשיך הארה לתוך הנשמות הנמוכות והחשוכות ביותר בעולם. גופותיהם של הרוגי ביתר והרוגי מלכות הפכו לרוחניים לגמרי ולא שלטה בהם רימה, ונשמותיהם עלו למדרגת "עין לא ראתה אלקים זולתך". על ידי שמכרו את בשרו של רבי עקיבא בשווקים, נשמתו הכניעה את כל מלכות רומא והחלה המפלה של הסטרא אחרא.
לאכול בקדושה בברכת הטוב והמטיב
זהו עומק ברכת "הטוב והמטיב" שתיקנו בחמישה עשר באב על הרוגי ביתר. הברכה מלמדת אותנו שאפילו בזמן האכילה, האדם צריך לשאוף למסירות נפש. עליו לשאול את עצמו: איך האוכל הזה יביא אותי לרוחניות? בכל לגימה ונגיסה עליו להרים את ראשו למעלה, לאכול ביישוב הדעת ובקדושה.
במיוחד בימי "בין הזמנים", שהאר"י הקדוש אומר שהם קדושים אף יותר מימי הזמן, יש לנו הזדמנות להגיע לקדושת יום הכיפורים. חמישה עשר באב הוא יום כיפור שבו מותר לאכול ולשתות, ודרכו אפשר להגיע לדבקות עצומה של "רוחא ברוחא", עד שנרגיש בכל דיבור ודיבור כיצד "נפשי יצאה בדברו", ונתעלה מדרגה לדרגה עד אין סוף.
חלק 2 מתוך 5 — שיעור מס' 64
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם