סוד התורה לשמה: מתי שפתי התנאים דובבות בקבר?
שיעור מס' 73 | * יום ו' פר' בראשית, כ"ח תשרי תשנ"ז - פתיחת הזמן בישיבה לצעירים שערי תורה בקלויז בבית ישראל
מאמר מעמיק על ההבדל התהומי שבין לימוד תורה לשמה לבין לימוד מתוך גאווה. דרך סיפורי הגמרא על שדים ועד לסוד עמל התורה, מתבאר כיצד לימוד בענווה מחייה את התנאים בקברם, ומהי היגיעה האמיתית הנדרשת מכל לומד תורה.
השד ממחוזא והכוסות שלא נשפכו
הגמרא מספרת על שד שנקרא הוּרְמִיז בַּר לִילִיתָא. שד זה היה רץ במהירות עצומה על שיני החומה של העיר מחוזא, מדלג משן לשן. למטה דהר פרש על סוס בשיא המהירות, אך השד השיג אותו. הפרש כלל לא ידע שהשד רץ למעלה, וסתם דהר על סוסו, אך לא יכול היה להשיגו.
סיפור נוסף מתאר כיצד אותו שד היה קופץ משני גשרים שעל נהר הדונג. על כל גשר עמדה פרדה, והשד היה קופץ מפרדה לפרדה. החידוש לא היה בעצם הקפיצה, אלא בכך שבאותו יום השתוללו רוחות סערה אדירות, שעליהן נאמר "יעלו שמים ירדו תהומות". למרות זאת, השד החזיק בידיו שתי כוסות מלאות יין עד גדותיהן, והיה מוריק את היין מכוס לכוס תוך כדי קפיצה, מבלי שתיפול אפילו טיפה אחת לארץ.
שד יהודי: כשהתורה הופכת לכלי ניגוח
רבנו הקדוש מסביר בתורה י"ב (ליקוטי מוהר"ן) את פשר המעשים הללו. ישנו מושג של "שד יהודי" – אדם שיכול ללמוד תורה, אך הוא לומד אותה שלא לשמה. הוא לומד כדי להתייהר ולקנטר את חברו, לומר: "אני יותר תלמיד חכם ממך, אני יותר גאון ממך".
התנהגות כזו מראה שהשדים התעברו בו. הרי התורה ניתנה מהשמיים כדי להביא לאדם ענווה ושפלות. כשאדם לומד תורה לשמה, גם אם כולם מעליבים אותו, בזים לו וצובטים אותו – הוא שותק ולא מחזיר. זהו הסימן המובהק לכך שתורתו היא לשמה.
ישיבה צריכה לקום אך ורק למען מטרה אחת: לימוד תורה לשמה. בחורים צעירים, זכים וטהורים, יכולים ללמוד תורה לשמה משום שעדיין אין להם יצר הרע של כבוד בצורה כה חזקה. לעומתם, אלו שלומדים תורה כדי להתפאר ולקנטר, הם אלו שרודפים את לומדי התורה לשמה. מי שלומד תורה שלא לשמה אינו מסוגל לסבול את זה שלומד לשמה. הוא ידבר עליו, יקנטר אותו ויכנה אותו בשמות גנאי. אך זה שלומד תורה לשמה מקבל את הכול באהבה.
ייסורי התנאים: קשה יותר ממסרקות של ברזל
כאשר אדם לומד תורה לשמה, בענווה ובשפלות, הוא גורם נחת רוח עצומה לתנאים הקדושים – רבי עקיבא, רבי שמעון בר יוחאי, אביי ורבא. כשאדם לומד את תורתם לשמה, נשמתם חוזרת לגופם ושפתותיהם דובבות בקבר. התנא ממש מחכה שילמדו את תורתו כדי שיחזירו לו את החיות.
אך אם חלילה אדם לומד תורה שלא לשמה, מתוך רצון לכבוד או כדי לדבר סרה בחברו, הוא גורם ייסורי תופת לתנאים. רבי עקיבא מתהפך בקברו וצועק: "אפילו כשסרקו את בשרי במסרקות של ברזל היה לי תענוג, אבל כשאתה לומד את התורה שלי שלא לשמה וחושב על כבוד – אתה גורם לי עינויים קשים יותר מכל מסרקות הברזל!"
התנאים סובלים כל כך מלימוד של גאווה, עד שאמרו חז"ל על הלומד שלא לשמה:
"כל השונה לתלמיד שאינו הגון, נבלה טובה הימנו".
התנא מרגיש שעדיף היה שיניחו נבלה בקברו מאשר שיקראו את תורתו מתוך גאווה ורדיפת כבוד.
כיצד תורה טהורה יורדת למקום של גאווה?
נשאלת השאלה: הרי התורה היא כה קדושה וטהורה. כל אות בה נאצלה מעולמות עליונים, מאדם קדמון ומאור אין סוף. כיצד ייתכן בכלל שאדם יוכל לקחת אור כה זך וללמוד אותו שלא לשמה, מתוך גאווה ובוז לאחרים?
הצדיקים הגדולים, כמו התנאים, היו לומדים תורה בדבקות עצומה שכל מטרתה הייתה להמשיך חיות למלאכים ולעולמות העליונים. כך גם משה רבנו, שעליו אומר הזוהר הקדוש שכל תורתו נועדה לעשות ייחודים בעולמות העליונים. משה היה פרוש, קדוש וטהור, וכל דיבור שיצא מפיו ייחד ספירות עליונות.
לעומתו, אהרון הכהן היה בחינת "שושבין". הוא היה יורד אל העם, הולך מבית לבית ומאוהל לאוהל. כשהיה רואה בחור צעיר בישיבה שמתקשה להבין מה אמר אביי ומה אמר רבא, אהרון היה יושב ולומד איתו את הגמרא. משה רבנו פעל בעולמות העליונים, ואילו אהרון הכהן הוריד את התורה אל הפשטות, אל הילדים והבחורים. העולם אינו יכול להתקיים רק מהייחודים העליונים; הוא זקוק להמשכת השפע למטה, אל המציאות הפשוטה. השפע הזה יורד לעולם דווקא בזכות אותם אלו שלומדים תורה לשמה, מתוך תמימות ושפלות.
עמל התורה האמיתי: לשבור את הכבוד
מוהרְנַ"ת מסביר שהתורה מתקיימת רק במי שממית עצמו עליה. מהי אותה מיתה ועמל בתורה? הרי כל ילד וכל אדם אוהבים ללמוד תורה; אין תענוג גדול מלימוד הגמרא. היגיעה האמיתית אינה רק המאמץ השכלי, אלא עמל התורה פירושו לשבור את הגאווה.
לשבור את המחשבה של "אני למדן, אני חכם, אני מבין יותר טוב מכולם". אדרבה, אדם צריך לשמוח אם חברו חכם ממנו. עלינו ללמוד תורה בדיוק כפי שאנו מניחים תפילין – מתוך קבלת עול, בלי שום גאווה, רק כדי לעשות נחת רוח לבורא יתברך.
כאשר אדם מתייגע לשבור את התנשאותו, גם אם קשה לו להבין דף גמרא, הרי שדף אחד שלו שווה בשמיים יותר מאלף דפים של מי שלומד בקלות אך מתוך גאווה. כל מטרת התורה היא לזכות לדביקות בהשם יתברך, באמת ובתמימות.
חלק 1 מתוך 3 — שיעור מס' 73
הירשמו לניוזלטר
קבלו מאמרי תורה והתחזקות ישירות לתיבת הדואר שלכם