כוחה של תורה לשמה: השמחה בשבת, ההצלה מחומרות וסוד ההלכה הברורה

שיעור מס' 73 | * יום ו' פר' בראשית, כ"ח תשרי תשנ"ז - פתיחת הזמן בישיבה לצעירים שערי תורה בקלויז בבית ישראל

מאמר עמוק המבאר את ההבדל התהומי בין לימוד תורה לשמה לבין לימוד לשם כבוד. הרב מסביר כיצד לימוד לשם שמיים זוכה להאיר את השבת בשמחה, מציל את האדם מנפילה לחומרות מיותרות, ומוביל להלכה ברורה ולביטול המחלוקות.

כאשר אדם לומד תורה ביגיעה, בחיות ובעמקות במשך כל השבוע, הוא זוכה לשיר את זמירות השבת בהתלהבות אמיתית. שבת היא כמו חתונה; לאחר שישה ימי מעשה, אנו עורכים "מסיבת הודיה" על התורה שזכינו ללמוד. כל מהותה של השבת היא שירים, ריקודים ושמחה. אנו נותנים תודה להשם יתברך:

"וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם... וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".

בשבת הכל נגמר, נותרה רק תודה והודאה. השמחה הזו, שמתבטאת בשירים ובריקודים מתוך חיות, מראה שהאדם למד תורה לשמה במשך כל השבוע.

הסכנה שבלימוד לשם כבוד

לימוד תורה לשמה פירושו שהלימוד אינו מיועד לשם כבוד או התנשאות. העולם אינו לומד תורה כדי להיחשב "צדיק מפורסם" או כדי לזכות בכבוד בשר ודם. מי שלומד תורה בשביל כבוד, הופך את התורה לדבר גשמי, ממש כמו שחקן כדורגל שבועט בכדור רק כדי לקבל גביע עולמי ופרסומות. פעם היו משבחים אדם על כך שיש לו "ראש נפלא" להבנת התורה, אך היום העולם ירד לשטויות, ומשבחים אדם על "רגל טובה".

אדם לא בא לעולם כדי לשחק או לעשות כסף; הוא בא רק ללמוד תורה. היגיעה האמיתית דורשת תשובה שלמה. על האדם לשאול את עצמו: למה יש לי הרהורים של כבוד? למה אני חושב שאני הכי חשוב? ההיפך הוא הנכון. החשוב באמת הוא זה שמרגיש שאינו מבין את הגמרא, שקם בבוקר ובוכה להשם בתפילת שמונה עשרה:

"הֲשִׁיבֵנוּ אָבִינוּ לְתוֹרָתֶךָ, וְקָרְבֵנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ".

הוא מתחנן שהשם יחזיר אותו בתשובה כדי שיזכה להבין את התורה. שכל של קדושה אינו בא בקלות; הוא נקנה ביגיעות ובבכיות.

לאוקמא שכינתא מעפרא

הלימוד צריך להיות מוקדש כולו לשכינה הקדושה – "לאוקמא שכינתא מעפרא" (להקים את השכינה מעפר). אני לומד תורה לשמה ורק בשביל השכינה, כדי שעם ישראל ייצא מהגלות ומהצרות. כאשר לומדים תורה שלא לשמה, חלילה, באות גזירות על ישראל. אך אם נלמד תורה לשמה, הכל יהיה רק בשביל השם יתברך, לעשות נחת רוח לפניו ולעשות רצונו.

עיקר העמל בתורה הוא לשבור את מחשבות הגאווה. הגאווה גורמת לאדם לחשוב: "אני הבחור הכי טוב, אני הכי מסור, אני עושה חסד". לכל אדם יש שורש במידה אחרת – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד או יסוד. במקום להכיר בכך שחסרות לו שאר המידות ולקבל ענווה ושפלות, הוא מתפאר בנקודה הבודדת שלו. מתוך כך, התורה שלו הופכת לתורה שלא לשמה.

חומר ובלבנים מול הלכה ברורה

כאשר התורה נלמדת שלא לשמה, היא הופכת ל"מוץ ותבן". מכאן נובע הקושי להבין את הגמרא ומכאן נוצרות המחלוקות בהלכה. על כך נאמר:

"וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים".

"בחומר" אלו החומרות, ו"בלבנים" זהו ליבון הסוגיה. הכל נובע מכך שלומדים תורה שלא לשמה.

במקום ללמוד תורה כפשוטה, מתוך השתוקקות לקדושה ולטהרה, עם ריקודים ושירים, האדם נופל לחומרות מיותרות. אך כאשר אדם לומד תורה לשמה, הוא ניצל מכל החומרות והלבנים. הוא מבין את התורה ישר, מבלי להזדקק לעמל של מרירות, וזוכה ל"הלכה ברורה". על דוד המלך נאמר:

"וְה' עִמּוֹ" – שהלכה כמותו.

הגמרא מסבירה ששאול המלך קינא בדוד על כך שהלכה כמותו, אך הזכות שהלכה תהיה כמותך שמורה רק למי שלומד תורה לשמה.

שורש המחלוקות בישראל

בהיסטוריה של עם ישראל, בתחילה לא היו מחלוקות כלל. עד תקופתו של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, כולם למדו תורה לשמה. המחלוקת הראשונה התחילה בשאלה אם לסמוך על הקורבן ביום טוב או לא. לאחר מכן, ככל שהדורות ירדו והלימוד לשם כבוד החל להתגנב, התרבו המחלוקות – משמאי והלל ועד ימינו.

כשאדם רוצה ללמוד תורה בשביל כבוד, הוא מתחיל לחלוק על כל אחד. כך הגענו למצב שבו הצדיק שלומד תורה באמת לשמה, הוא לעיתים הכי מבוזה, וקשה לאנשים לסבול אותו. המלחמה של הדור שלנו היא להחזיר את עטרת התורה לשמה. זו הסיבה שהוקמו ישיבות של קדושה משמיים – כדי שיהודים ילמדו תורה לא בשביל כבוד ולא בשביל גאווה, אלא רק כדי לעשות את רצון השם, מתוך דבקות אמיתית בבורא עולם.

חלק 2 מתוך 3 — שיעור מס' 73

→ חלק קודם | חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי) | חלק 3