עומק האמונה שבאותיות: ללקט שושנים בשדה הדיבור

שיעור מס' 75 | *יום ד' פר' מקץ א' טבת תשנ"ז

מאמר המבאר כיצד הקושי להתרכז בדיבור הקדוש נובע מחסרון באמונה, וכיצד כל אות היא פרח רוחני. כאשר האדם מאט את קצב דיבורו, האותיות עצמן מתעוררות לחיים ומתחננות שלא ייפרד מיופיין.

האמונה שמאחורי הדיבור

חוסר היכולת לכוון באותיות הדיבור הקדוש הוא סימן לחסרון באמונה. רבי נחמן מברסלב מלמד בתורה קנ"ה (ליקוטי מוהר"ן חלק א'), שעצבות, עצלות וכבדות נובעים מחוסר אמונה. "אם היה לו אמונה שלמה שהשם עומד עליו ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ודאי לא היה לו עצבות ועצלות וכבדות, והיה מתפלל כראוי." אדם שאינו מצליח לדבר בכוונה, הדבר מעיד על חסרון באמונתו.

בתורה ס"ב מבואר שכל אחד צריך לחדד את השכל, ובירור המאכלים נעשה על ידי אמונה. על ידי אכילה בקדושה לבדה, יכול האדם להחזיר אנשים בתשובה ולעשות ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה פנים בפנים. כך מצינו שאמר בועז לרות: "גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם" – דווקא לעת האוכל, על ידי האכילה, נעשית ההתקרבות. וכן "ויגש אליו יהודה", שזו התקרבות של מלך במלך. אך כדי שהמאכל לא יביא את האדם לידי חטא, הוא חייב להיות מבורר ללא תערובת, ובירור זה נעשה רק על ידי האמונה.

האמת היא שיש גבול למה שהשכל האנושי יכול להבין. יש קושיות שאי אפשר להבין את התירוץ עליהן בעולם הזה, ורק לעתיד לבוא יתגלה התירוץ. לכן נאמר "דע מה שתשיב לאפיקורוס", אך במקומות שבהם השכל אינו משיג – אסור לסמוך על השכל, אלא להעמיד הכל על האמונה.

לדעת שמלוא כל הארץ כבודו

כדי לעבוד את השם בשני יצרין, שיהיה לבו שלם עם ה' אלוקיו ולא יהיה לבו חלוק עליו, נדרשת ידיעה בלב שלם שמלוא כל הארץ כבודו. השם עומד עליו בשעת הדיבור ושומע אותו. מי שמרגיש שהוא מדבר אל השם בכל אות ואות, אומר את האותיות לאט, בנחת ובסבלנות.

אם אדם אינו מתלהב ואינו מדקדק לכוון את דבריו, הדבר נובע ממיעוט שכלו וידיעתו. חוסר היכולת לומר כל מילה ומילה בכוונה הוא בחינה של אפיקורסות דקה בתוכנו. לא צריך לחפש את האפיקורסות אצל החופשיים בחוץ; אם נתקן את האפיקורסות שלנו, לא יהיו חופשיים בעולם. הסתרת הידיעה והקושיות שהיצר הרע מקשה על הלב כדי להפילו ברעה, גורמים לכך שהאדם לא אומר כל אות ומילה כראוי.

ללקט שושנים בשדה

התכלית היא שהאדם יבין שכל אות היא גדולה יותר מכל העולם כולו. העולם הזה הוא אפס אפסים ואינו קיים כלל לעומת שלמות האותיות.

"וכשאדם עומד להתפלל ומדבר דיבורי התפילה, אזי הוא מלקט ציצים ופרחים, וכל מילה היא שושנה נאה. הוא הולך בשדה פרחים נאים, מלקט אחת לאחת ועושה מהן אגודה אחת."

כל אות היא פרח. האדם מקבץ כמה וכמה אגודות יפות ונאות, מאות לאות, ומחבר אותן לדיבור. אסור לוותר על שום אות, מ"מה טובו" ועד "השם אחד". צריך להגיד הכל בנחת, לאט לאט, ללקט עוד ועוד – מאבות לגבורות, ומגבורות לקדושות. לפי האותיות שהאדם אומר, כך מתגלות לו במשך היום חוכמות התורה.

כשהאותיות מתחילות לדבר

כאשר הדיבור יוצא, הוא יוצא מהנפש. האדם הופך ל"נפש חיה, רוח ממללא". עליו לקיים "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך". כאשר אדם אומר את המילים, הדיבור עצמו מבקש ומתחנן מהנפש. המילה מדברת אל האדם!

אדם מתחיל לומר ברכה, והאות ב' של המילה "ברוך" אומרת לו: "מה אתה רץ? למה אתה ממהר?" יש אדם שאומר את כל הברכה בשתי שניות. במקום זאת, אמור אותה לאט. קח עשר שניות במקום שתיים. מה קרה? השניות הנוספות הללו הן עולמות מלאים! כל מה שמגדילים את השכל הוא רק כדי שנוכל לדבר אל השם, כי אדם בלי שכל לא יכול לעשות זאת.

האותיות ממש מתפללות אל האדם. האות ב' אומרת: "תגיד אותי לאט". האות ר' אומרת: "תגיד אותי לאט". האותיות זועקות מתוך הנפש: "איך תוכל להיפרד ממני? לגודל האהבה שיש בינינו, יקר יופיי, זיווי, הדרי ותפארתי – איך תוכל לנתק עצמך ממני ולעבור לאות הבאה?"

נכון, אתה רוצה להספיק לסיים את הכל ברבע שעה, אבל אם תאמר לאט, אולי תספיק רק מעט. אז במקום רבע שעה, תקדיש חצי שעה, ואחר כך שעה, ואחר כך שעתיים. אל תמהר ואל תחפש תירוצים. אם תאמר את המילים לאט, הכל יסתדר לבד, והאותיות יבקשו: "אל תשכח אותי איפה שתלך, ואל תיפרד ממני".

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 75

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2