סוד הנפש האלוקית: ההארה העצומה שיורדת ביום הבר מצווה

שיעור מס' 80 | *יום ד' פר' ויגש ח' טבת תשנ"ז פדיון - הבן. *יום ד' פר' שמות כ"ב טבת תשנ"ז - בר מצוה.

ביום הבר מצווה זוכה האדם לקבל לראשונה את הנפש האלוקית החצובה מתחת כיסא הכבוד, לאחר שעד גיל זה האירה בו \

דוד המלך אומר על יום הבר מצווה:

"אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ" (תהלים ב').

הזוהר הקדוש מגלה סוד עצום: רק ביום הבר מצווה מקבל האדם את הנשמה שלו. עד גיל שלוש עשרה, הנפש שישנה בתוך הילד היא בבחינת "נפש חיה", כפי שנאמר בבריאת העולם:

"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה".

אומר הזוהר החדש (פרשת בראשית), שעד גיל שלוש עשרה זו עדיין אינה הנפש האלוקית. ילד יכול להיות טוב, לשמוע בקול אבא ואמא, לשמור שבת ולהתרגל במצוות, אך הכל פועל עדיין מכוח אותה "נפש חיה". רק ביום שמלאו לו שלוש עשרה שנה, הוא מקבל את הנפש האלוקית החצובה מתחת כיסא הכבוד.

זוהי אותה נפש שעליה נאמר "מאן דנפח מדיליה נפח" (מי שנופח, מעצמותו הוא נופח). זו הנשמה שהקב"ה נפח באדם הראשון, שעל ידה ראה מסוף העולם ועד סופו, קומתו מילאה את כל הספירות, והוא ידע את כל הסודות.

מדוע החיות אינן מדברות?

לאור זאת, שואל הזוהר הקדוש שאלה עמוקה: אם אנו אומרים שעד גיל שלוש עשרה יש לילד רק "נפש חיה", אותה נפש המשותפת לכל החיות ומהווה את כוח התנועה ("נפש המתנענעת"), אם כן, מדוע החיות אינן מדברות כמו הילד? הרי ילד מתחיל לדבר כבר מגיל שנתיים, ואם זו אותה נפש בדיוק, מדוע החיה אינה מדברת כל ימי חייה?

הזוהר החדש מביא לכך שלושה תירוצים: התירוץ הראשון הוא שהחיות נגבלו מעפר סמיך ומגושם יותר, בעוד האדם נברא מעפר דליל ועדין. מרוב גשמיותן, אין לחיות את כוח הדיבור. התירוץ השני הוא שהחיות אינן יכולות להרים את ראשן למעלה; ראשן כפוף תמיד, וכדי לדבר האדם צריך להרים מעט את ראשו.

התירוץ השלישי, והעמוק מכולם, הוא שהחיות אינן מרימות את הראש לשמיים, ולכן אינן רואות את הרקיע. הרקיע דומה לכיסא הכבוד, ומשם נלקח כוח הדיבור. מכיוון שהן אינן מביטות לשמיים, ניטל מהן כוח הדיבור.

סוד ההסתכלות לשמיים והשבת הדעת

שואל הזוהר: מה העניין להסתכל לשמיים, וכיצד זה קשור לכוח הדיבור? מסביר הזוהר שההסתכלות לשמיים היא עניין גדול מאוד, ובה תלוי כל כוח הדיבור והדעת של האדם. לכן מצינו אצל דניאל שפתח את חלונותיו בזמן התפילה כנגד השמיים וירושלים, כפי שנאמר:

"וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם".

מכאן ההלכה שבית כנסת צריך חלונות, ואדם צריך להתפלל מול חלון הפתוח לשמיים.

ראיה מובהקת לכך מביא הזוהר מנבוכדנצר מלך בבל. לאחר שהחריב את בית המקדש, גזר עליו הקב"ה להיות בהמה במשך שבע שנים. דניאל ייעץ לו לפדות את חטאו בצדקה לעניי ישראל, וכך עשה במשך שנים עשר חודשים. אך ביום שבו הפסיק את הצדקה וסגר את אוצרותיו, עוד הדבר בפיו, והוא נהפך לבהמה ונזרק לשדה בדמות שור.

כעבור שבע שנים, מתאר התנ"ך כיצד נמתקה הגזרה:

"וְלִקְצָת יוֹמַיָּא אֲנָה נְבוּכַדְנֶצַּר עַיְנַי לִשְׁמַיָּא נִטְלֵת וּמַנְדְּעִי עֲלַי יְתוּב" (דניאל ד').

בתור שור, פתאום בא לו רעיון להרים את הראש לשמיים. ברגע שהרים את עיניו לשמיים, מיד חזר לו צלם אדם והדעת שבה אליו.

מכאן לומד הזוהר יסוד עצום: כשאדם מרים את עיניו לשמיים, חוזרת אליו הדעת. כל פעם שאדם מרגיש שהדעת נעלמת לו והזיכרון נחלש, ירים מיד את ראשו לשמיים, שהם כנגד כיסא הכבוד, ומיד תשוב אליו דעתו.

כתר של אש: בר המצווה של רבי אלעזר

בהמשך לאותו סוד של קבלת הנפש האלוקית, ממשיך הזוהר לספר על יום הבר מצווה הנורא והנשגב שהתרחש בביתו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ביום הבר מצווה של בנו רבי אלעזר.

רבי שמעון הודיע לכל התנאים לבוא לסעודה מיוחדת, וחיפה את כל הבית בשטיחים יקרים. כששאלו אותו התנאים לפשר הסעודה, אמר להם: "היום הזה מכתירים את בני רבי אלעזר בכתר קדוש. ביום הבר מצווה מכתירים את החתן בכתר של אש". הוסיף רשב"י ואמר: "אם היינו זוכים, היינו רואים על כל חתן בר מצווה קדוש וטהור כתר של אש".

עוד לא סיים רבי שמעון את דבריו, וכל הבית התמלא באש. התנאים הקדושים יצאו החוצה מרוב פחד ובהלה. לאחר שעמדו בחוץ והמתינו כמה שעות, ראו שהבית אינו נשרף והבינו שזו אש של מעלה שירדה ממרום לכבוד הבר מצווה.

באותו זמן, ראו התנאים מחזה פלאי: נשר ענק של אש יורד ומקיף את הבית. אומר הזוהר החדש, שהיו אלו ארבע כנפיים של אש שהקיפו את הבית מארבעת צדדיו. זו הייתה הנשמה הקדושה שירדה כעת לשרות על רבי אלעזר, כי ביום הבר מצווה מקבל הנער נשמה של אש עם ארבע כנפיים.

אור מקיף של חיה ויחידה

האר"י הקדוש כותב בשער הגלגולים, שאם האדם לא היה פוגם בנשמתו, הוא היה נשאר עם אותן כנפיים רוחניות. בעזרת כנפיים אלו, הצדיק האמיתי זוכה לעלות בשעת השינה להיכלות עליונים ונסתרים – להיכלות של רבי שמעון, רבי עקיבא ורבי מאיר, ולשמוע תורה מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו.

התנאים הקדושים עמדו וראו כיצד נשמה שכולה אש יורדת משמי מרומים. הנשמה היא הרבה יותר גדולה מהגוף, ולתוך הגוף נכנס רק חלק זעיר ממנה. הגוף משמש רק כ"נעל" לקצה הבוהן של הנשמה. שאר חלקי הנשמה הגבוהים – בחינות "חיה" ו"יחידה" – אין להם כלים בגוף, והם נשארים בבחינת "אור מקיף", המקיף את האדם באש להבה.

לאט לאט שככה האש, והנשמה הקדושה חדרה לתוך גופו של רבי אלעזר. באותו רגע הוא נעשה זך וטהור, שהרי כל הפגמים נמחלים ביום הבר מצווה, וכעת חודרת בו נשמה חדשה של אש. מכאן ואילך, מתחילה עבודת חייו של הנער – לשמור על הקדושה והטהרה של אותה נפש אלוקית עצומה שזכה לקבל.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 80

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2