סוד ההתאמצות: מדוע אנו נופלים לעצבות וכיצד ממתיקים את הדינים?

שיעור מס' 86 | שיעור א' - בוקר יום ד', ט"ז ניסן א' דחוהמ"פ תשנ"ז - בישיבה

כאשר האדם חי בתחושה שהוא רק \

סוד העצבות: תחושת ה"מקבל"

כשברא ה' יתברך את הבריאה, טרם הייתה קיימת עבודה מצד הנבראים. הכול היה בחסדו, חסד חינם. תורת חסד, עולם של חסד עליון. מכיוון שכך, העולם היה בבחינת "מקבל" בלבד.

מכאן אנו מבינים את שורש העצבות בנפש האדם. מדוע בא לאדם עצבות? כי הוא מבחינת מקבל. כי הוא מרגיש שהוא לא עושה שום דבר לקיום העולם. הוא אינו מתפלל ואינו פועל למען קיום העולם, ובגלל זה נופלת עליו העצבות.

כאשר אדם ניזון מחסד חינם, רק מ"אתערותא דלעילא" (התעוררות מלמעלה) ומרחמי הקב"ה, והוא בעצמו אינו מתאמץ כלל – משם נובעת כל העצבות שלו. איתא בספרים שעיקר גזירת הדין ושבירת הכלים אירעו משום שהעולם נברא ללא "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה). אדם הראשון חטא מיד משום שטרם עשה דבר כדי להצדיק את קיומו ולקיים את העולם.

סכנת ההרגל והשגרה

כאשר הכול מתנהל על פי דינים, פירוש הדבר הוא שהאדם אינו עושה דבר מצידו. הוא עובד את ה' "איך שיוצא לו" – פעם הוא קם ופעם לא, פעם מתפלל מילה במילה ופעם לא. הוא אינו עושה שום מאמץ מיוחד, ולכן שורים עליו דינים כבדים.

אפילו אדם שחזר בתשובה לפני עשר או עשרים שנה, ועשה אז מאמץ עצום, עלול ליפול לשגרה. אם לאחר מכן הוא ממשיך לחיות חיים רגילים, כמצוות אנשים מלומדה, הוא עלול למצוא את עצמו תחת דינים קשים. כל הקשיים שיש לאדם – בעיות בבית, קשיים בחינוך – נובעים מכך שהוא כבר אינו עושה מאמץ מצידו.

הוא התרגל למצבו הרוחני. וכיוון שאינו עושה מאמץ מיוחד, הוא אינו ממתיק את הדינים. כל זמן שאדם הוא בבחינת מקבל, שאינו מוסר את נפשו אלא רק מקבל, הוא שרוי בעצבות. כדי להמתיק את הדינים נדרשות עבודות מיוחדות ומאמץ תמידי.

כוחו של גר הצדק

אצל בעל תשובה הדברים ברורים, אך אצל גר צדק הם ברורים שבעתיים. כפי שאומר הספר 'ירח דבש', צריכים לנשק את עפר רגליהם של גרי הצדק. בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים: "על גרי הצדק ועל הצדיקים". מדוע גרי הצדק מוזכרים יחד עם הצדיקים, ואף לפניהם?

התשובה היא שגר הצדק עשה מסירות נפש אמיתית. יהודי שנולד לעמו מבין שעליו לשמור שבת, אך הגר עוזב את עמו, את משפחתו ואת כל עברו כדי להתאמץ למען ה'.

רבי נתן מסביר שזהו הסוד של החרוסת בליל הסדר. החרוסת נועדה להזכיר לנו שהכול נהיה על ידי רות המואביה. כל מלכות בית דוד, כל הגאולה, הכול הגיע בזכותה.

"זכר לטיט... ועיקר החרוסת הוא שנדע שמהחרוסת הזאת יצאה מלכות בית דוד. מלכות בית דוד תבוא דווקא מגרים, דווקא מיהודי פשוט שמתאמץ על כל צעד, על כל תפילה, על כל אות."

מלכות בית דוד: מסירות נפש על כל פסיעה

רות המואביה הייתה בת מלך, נכדתו של עגלון מלך מואב. היא חייתה בארמונות פאר, אך עזבה הכול והלכה ללקט שיבולים בשדה.

המשנה במסכת פאה דנה בדיני לקט. בית שמאי, שלרוב מחמירים, מקלים לטובת העניים ופוסקים שגם שלוש שיבולים שנפלו נחשבות ללקט ומותר לעני לקחתן. בית הלל פוסקים שרק שתי שיבולים הן לקט. רות יכלה לבחור בשיטת בית שמאי, שהיא "שיא החסד" כלפי העניים, וללקט שלוש שיבולים כדי שיהיה לה יותר אוכל.

אך רות בחרה להחמיר על עצמה. היא ויתרה על השיבולת השלישית והלכה לפי שיטת בית הלל, רק כדי להיות זהירה בתכלית. דווקא מתוך מסירות הנפש הזו, דווקא מגרים, צצה מלכות בית דוד. מעלתם של הגרים עולה לאין ערוך, עד שהמדרש הגדול אומר שה' אוהב את הגרים אפילו יותר ממה שהוא אוהב את הצדיקים.

הצדיק האמת מחשיב עצמו כגר

הצדיק האמיתי הוא זה שמרגיש בעצמו כגר. הוא אומר לעצמו: "אני בכלל עוד לא יהודי. עוד לא התחלתי להיות יהודי. מעולם לא התפללתי בכוונה בחיים שלי, מעולם לא אמרתי שמונה עשרה בכוונה".

בספר 'הכנת הלב לתפילה' מובא בשם רבי יחזקאל משינווא, בנו של ה'דברי חיים' מצאנז:

"כדאי לחיות אלף שנה, אולי ואולי יזכה להתפלל תפילה אחת בכוונה. אולי יצא לי פעם שמונה עשרה אחד כמו שצריך."

הגר עשה משהו – הוא עזב את בית הוריו ואת מולדתו. אך אדם שנולד דתי, ה' שואל אותו: "מה אתה עשית למעני? את זה קיבלת מההורים שלך. מה חידשת? איזו תפילה בכוונה חידשת?".

כל העצבות באה מזה שהאדם לא עושה שום דבר חדש, לא מתאמץ ולא משתדל. הוא לא קם לחצות, לא הולך לשדה להתבודד, אלא פשוט חי את חייו. מתוך חוסר המאמץ הזה באה העצבות, וממנה משתלשלים כל הדינים הקשים. התיקון הוא להתחיל בכל יום מחדש, להתאמץ בעבודת ה', ולצאת מתפיסת ה"מקבל" אל עבר עשייה ומסירות נפש אמיתית.

שיעור מס' 86