סוד הלב הנשבר: מביטול הגאווה ועד לאהבת ישראל אמיתית
שיעור מס' 90 | *יום ג' פר' בחוקותי כ' אייר תשנ"ז *שיעור ישן
שיעור מעמיק המבאר כיצד ספקות וגאווה פוגמים בעבודת השם, וכיצד דווקא לב נשבר ושמחה אמיתית מובילים לדבקות. דרך סיפורי צדיקים מתגלה שהמבחן האמיתי ללימוד התורה הוא האם היא מביאה את האדם לאהבת ישראל, ענווה ונתינה לזולת, או חלילה לגאווה ופירוד.
ברגע שיש לאדם קושיה על הצדיק, הקושיה הזו הופכת לכדור שלג שהולך וגדל. עם הקושיה הזו עשו את חטא העגל. לפעמים אדם מביא לחברו קושיה קטנה, ספק קטן או בלבול, ומתוך כך הבלבול הולך ומתעצם עד שאחרי חודש או חודשיים מגיעים לעשות את העגל.
במצרים לא היה לעם ישראל שום בלבול על משה רבנו. הם צעקו לקב"ה מתוך העבודה הקשה וידעו שהצרות מגיעות להם בגלל עוונותיהם. אך במדבר, לאחר שיצאו עם ענני כבוד, ירד להם מן מהשמיים ויצאו מים מן הסלע – פתאום צץ להם הרהור על משה רבנו.
"מי שמביא את ההרהור על הצדיק נקרא עמלק. כל הרהור על הצדיק נובע מהסחת דעת."
כוחו של לב נשבר
לפעמים אדם פוטר את עצמו מעבודת השם, כמו שעת התבודדות, והופך את זה לשיטה. הוא אומר לחברו: "גם בשבילך זה לא מתאים". במקום לשמוח בהצלחת חברו, הוא מנסה לשבור אותו. אך מנגד, יש אדם שלא זוכה לקיים דבר מסוים, ומתוך כך הוא מקבל לב נשבר נורא ואיום. דווקא על ידי הלב הנשבר הזה הוא זוכה לעלות מעלה מעלה.
כך היה עם תלמיד אחד של החוזה מלובלין. הגיע ערב פסח ולא היה לו מאומה לחג. אשתו הפצירה בו לבקש מהחוזה, אך הוא סירב, מתוך אמונה שהחוזה רואה הכול. לאחר תפילת שחרית בערב פסח, הורה החוזה לאחד העשירים לספק לאותו תלמיד את כל צורכי החג. ביתו התמלא בכל טוב – מצות, יין, בשר ודגים.
התלמיד, שראה כיצד זכה לשפע בזכות מידת הביטחון, ערך את ליל הסדר הראשון בהתלהבות ובשמחה נוראה. אך בבוקר, כשבא לתפילה, החוזה אמר "אכושר פסח" לכולם, וממנו התעלם לחלוטין. התלמיד נשבר לרסיסים: "אוי ואבוי לי, מה חטאתי ומה פשעתי?".
בליל הסדר השני של גלויות, הוא כבר לא היה מסוגל לערוך את הסדר מרוב שבר. הוא נרדם על השולחן מתוך צער, ורק שעה לפני עלות השחר התעורר וערך את הסדר במהירות, כשליבו שבור לרסיסי רסיסים. בבוקר, ניגש אליו החוזה בפנים שמחות ובירך אותו בחמימות.
התלמיד שאל בפליאה: "רבי, את הסדר הראשון עשיתי בכזו התלהבות ולא הסתכלת עליי, ועכשיו, כשלא עשיתי כמעט כלום, אתה מאיר לי פנים?". ענה לו החוזה: "כשאמרת 'כן' – אמרו בשמיים 'לא'. מה שאתה אומר, לא אומרים בשמיים. הכול הפוך ממה שאדם חושב."
השמחה האמיתית וההכנעה
אדם חושב שהעבודה שלו לא מוצלחת, אך דווקא אז עולה הלימוד שלו. לעומת זאת, יש אדם שלומד תורה והוא בבחינת לבן הארמי – מלא גאווה מלימודו. קשה להבחין מתי השמחה היא של גאווה ומתי היא של דבקות בה'.
השמחה האמיתית היא ההכרה שזו מתנה מהקב"ה. "השמחה צריכה להיות כזו שאדם רואה את המתנה שהקב"ה ריחם על חוטא ופושע כמוני." כפי שאמר רבי נתן: ככל שאתה מרגיש יותר חוטא ופושע, כך השמחה שלך על רחמי ה' צריכה להיות גדולה יותר.
זוהי מהות השמחה של פורים. תלמידי הבעל שם טוב הסבירו מדוע פורים גדול מיום הכיפורים: ביום הכיפורים עומדים בבית הכנסת בדבקות, עם הפנים לקיר. אך בפורים אומרים לאדם לרקוד, לאכול ולשתות – ובתוך כל ההשתדלות הגשמית הזו, להחזיק את המוח דבוק בקב"ה. זו עבודה קשה וגבוהה יותר.
המן הרשע בא לאחשוורוש וטען שהיהודים רק חוגגים: "שבת היום, פסח היום", ואין למלך תועלת בהם. המן השתמש בכישופים עצומים, כפי שמסביר רבי נתן (הלכות גביית חוב מיתומים, הלכה ג'), כישופים של שער החמישים של הטומאה. אך כוחו של מרדכי היה בתפילה. הוא סירב לעלות למקומות של גאווה וטומאה, ובזכות כך הקב"ה הפך את הקללה לברכה מרוב אהבתו לעם ישראל.
בחינת יעקב מול בחינת לבן
"מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל"
הכוח של יעקב הוא האהבה והאחדות – אף אחד לא רואה את חסרונותיו של השני. לעומת זאת, בחינת לבן היא ללמוד תורה כדי להתגאות, לחרף וללעוג לאחרים. אדם מסיים ללמוד גמרא, ויושב עם חבריו ל"שיחת חברים" שכל מטרתה היא לצחוק על פלוני ואלמוני.
רבי נתן ותלמידי רבי נחמן צחקו מן העולם, אך הם צחקו מהתאוות – מתאוות הממון והכבוד. הם לא צחקו מבני אדם. "מתי התפילה מתקיימת? רק כאשר אדם מקיים 'אל תהי בז לכל אדם'. כשיש לו רחמנות ואהבה אמיתית לכל יהודי."
יעקב אבינו לקח את האבנים ואיחד אותם לאבן אחת – הוא חיבר את כל הלבבות של עם ישראל באהבה. אך בבוקר, כשהגיע לחרן, נאמר: "וַיִּשָּׂא קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ". מדוע בכה? יעקב ראה ברוח הקודש כיצד בעתיד ייקחו את התורה שבעל פה (הנמשלת לרחל), ובמקום שהיא תביא לאהבה וביטול, היא תכניס באנשים שנאה, פירוד וגאווה.
המבחן האמיתי של לימוד התורה
המבחן האמיתי של לימוד התורה הוא החסד. האם אחרי הלימוד אתה מחפש כיצד לעזור ליהודי אחר? הלל הזקן ראה אדם עשיר שירד מנכסיו והתבייש לצאת לרחוב ללא עבד שירוץ לפניו. מה עשה הלל? הלך בעצמו ורץ לפניו כעבד.
כפי שמובא בדברי רבי נתן (הלכות נטילת ידיים, הלכה ו'), רבי פנחס בן יאיר מצא שני סאים של שעורים שיהודים שכחו אצלו. במקום לקחת לעצמו, הוא זרע אותם, קצר, שמר את התבואה, וזרע שוב ושוב במשך שבע שנים. כשאותם יהודים חזרו, הם מצאו אוצרות שלמים של תבואה שהמתינו להם, הכול מתוך רחמנות ואהבת ישראל.
כך גם רבי חנינא בן דוסא, שמצא תרנגולים ששכחו בפתח ביתו. הוא גידל אותם, מכר אותם, קנה עיזים והקים עדרים שלמים עבור בעליהם האמיתיים. כשהשכנים התלוננו על הרעש, הוא הוכיח להם בדרך נס שהעיזים שלו אינן גוזלות מאומה.
התורה הקדושה מלמדת אותנו את בחינת יעקב: במקום לרדוף את השני בשם ה"צדק" המדומה, עלינו להיות מוכנים לעזור ולתמוך בכל יהודי מתוך אהבה אמיתית. אם ליהודי חסר סוס לרכוב עליו, או שהוא מתבייש במצבו – תפקידנו הוא לדאוג לו, למלא את מחסורו, ולהאיר לו פנים.
חלק 2 מתוך 4 — שיעור מס' 90