סוד הקושי שבקדושה: מדוע מצוות אמיתיות דורשות מסירות נפש?

שיעור מס' 95 | * מוצ"ש פר' שלח, אור לכ"ד סיון תשנ"ז - מלוה מלכה למתרימים בבית הרב בחומה

מאמר מחזק מפי הרב אליעזר ברלנד שליט

אדם שזוכה לאישה שהיא בבחינת "אשת חיל עטרת בעלה", אישה שמעודדת ומחזקת אותו לשם שמים כמו דבורה הנביאה, זוכה להרבות את אור התורה בישראל. המטרה שלנו היא פשוטה: שהילדים והנכדים יניחו תפילין וישמרו שבת. גם אם נראה שבשום מקום לא מקבלים אותם, ואפילו מבזים ודוחים אותם – דווקא משם תצמח הגדולה.

חז"ל אומרים:

"הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה"

התורה לא יוצאת בהכרח מהמיוחסים, מהעשירים או מהחשובים. התורה יוצאת דווקא מאלה שליבם נשבר, מאלה שמבזים אותם. דרכם נוצרים הכלים לקבל כל כך הרבה תורה, עד שהם הופכים לגאונים הגדולים ביותר.

כוחם של בעלי התשובה

מצינו אצל עתניאל בן קנז, שרצה להעמיד תלמידים שילמדו את דעתו. את מי שלחו לו משמים? את בני יתרו, הגרים. מדוע לא שלחו לו את הוותיקים מהשבטים? משום שלכל אחד מהוותיקים יש כבר את המסורת וההרגלים שלו – אחד רגיל להתפלל בעשר, השני בשתים עשרה, וקשה לשנות אותם.

אי אפשר להקים קהילה אמיתית, שקמה לחצות לילה ומתבודדת כפי שכתוב בספרים, עם אנשים שמקובעים בהרגליהם. את הבניין האמיתי אפשר להתחיל רק עם בעלי תשובה, שאין להם מסורת קודמת והם מחפשים את המקורות האמיתיים ממש. איתם הקים עתניאל בן קנז את עם ישראל, ואיתם שקטה הארץ ארבעים שנה.

סכנת הייאוש בדרך לקדושה

האבן הנגף הגדולה ביותר בדרך היא הייאוש. לעיתים אדם יוצא לפעול, לאסוף כספים למען מטרה קדושה או לקרב רחוקים, והוא מתרוצץ שבוע שלם מדן ועד באר שבע וחוזר הביתה בידיים ריקות. האישה, שנשארה בבית במסירות נפש עם הילדים והעול, עלולה ליפול לייאוש ולשאול: "בשביל מה כל זה? למה זה אנוכי?".

עלינו לדעת שברגע שרבקה אמנו אמרה "למה זה אנכי", היא הפסידה באותו רגע את שנים עשר השבטים. השם יתברך רצה לתת לה את כל השבטים ואת משיח בן דוד, אך בגלל השאלה הזו היא קיבלה את עשו. אפילו אדם זך וטהור כרבקה, כל עוד הוא בתוך גוף חומרי, צריך להזדכך ולא ליפול לייאוש מול הקשיים.

זרקו לי את המצווה בפנים

אדם רוצה לראות הצלחה מיידית, שהכל ילך קל וחלק. אך האמת היא שמצווה אמיתית דורשת מסירות. מסופר על רבי יונתן אייבשיץ שנתן עשרת אלפים רובל כדי להציל חבר שנידון למוות. אותו חבר, לפני שברח, החביא את כל אוצרו במרתף של רבי יונתן, אך למרבה הצער טבע בנהר הקפוא בעת מנוסתו.

כשחזר רבי יונתן ושמע על כך, הוא מצא את המרתף שלו מלא בזהב וכסף. במקום לשמוח, הוא התחיל לבכות מרה ולתלוש את שערותיו: "זרקו לי את המצווה בפנים! אתמול נתתי עשרת אלפים רובל, וכאן קיבלתי שקי זהב. רציתי מצווה נטו, והנה קיבלתי את שכרי מיד".

הסוד של רב העיר: מדוע מצווה באה בקושי?

בהקשר זה, מובא סיפור נוסף מרבי אברהם שטרנהרץ. פעם אחת הובילו חיילים שני יהודים לתלייה בקצה העיר. היהודים בעיר נזעקו ושאלו כיצד אפשר לפדות אותם. הקצין דרש שוחד עצום של עשרת אלפים רובל עד השעה שבע בערב. כל העיר התגייסה במסירות נפש עצומה. אנשים נתנו את הפרוטות האחרונות שלהם, ותוך שעות ספורות, עד השעה שש וחצי, כבר נאסף כמעט כל הסכום. חסרו רק חמישים רובל.

העסקנים החליטו לזכות את רב העיר במצווה וניגשו אליו. הרב נכנס לחדרו, אך חלפו עשר דקות, רבע שעה, והוא לא יצא. המתח הגיע לשיאו. ברבע לשבע נפתחה הדלת בבת אחת, והרב זעק: "קחו מיד עשרה בחורים חזקים מהישיבה עם מוטות ברזל, סעו ליער ותתחילו להכות את הקצין והחיילים מכות רצח!".

למרות התדהמה, צייתו העסקנים. כשהחלו להכות את החיילים, זעקו הללו: "הפסיקו! נגלה לכם את האמת! הכול קנוניה. היהודים הללו אינם נידונים למוות, הם פיתו אותנו לביים את המעצר כדי לסחוט כסף מהקהילה הרחמנית, והתכוונו להתחלק איתנו בשלל".

כשחזרו לרב ושאלו אותו בהשתאות האם זכה לגילוי אליהו, השיב הרב: "לא גילוי אליהו ולא נבואה, אלא מסורת מקובלת בידי: דבר של מצווה אמיתית חייב ללכת בקושי רב. אדם צריך להקיא את דם התמצית כדי לזכות למצווה. כשראיתי שהכסף נאסף בכזו מהירות ובכזו קלות, הבנתי מיד שזה מעשה שטן ולא מצווה אמיתית".

דבר שבקדושה כרוך בניסיונות, בעיכובים, בבזיונות ובמסירות נפש. רק כאשר עוברים את כל הקשיים הללו מבלי להתייאש, יודעים שזה מהקדושה, ואז באמת זוכים לשכר האמיתי ולבניין של קיימא.

חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 95

חלק הבא ←

כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2