סוד הענווה, הולדת הנשמות וסגולת ההתחדשות
שיעור מס' 96 | בוקר יום ב' פר' מטות מסעי, כ"ג תמוז תשנ"ז - בישיבה בעיר העתיקה
מאמר מעמיק המבאר כיצד מידת הענווה וההתבטלות מאפשרת לאדם להשיג את מדרגת ה\
אדם צריך לכוון בתפילתו: "אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב". לזכור את אלקי אברהם – שיהיה בבחינת עפר ואפר. אלקי יצחק – שאפרו צבור על גבי המזבח. ואלקי יעקב – שעליו אמר בלעם הרשע: > "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב".
בלעם השיג את מדרגת "יחידה דאצילות", והוא זכה לעלות עד לשם דרך הסוד של > "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב". האמת היא שלכל יהודי ויהודי יש את נקודת ה"יחידה דאצילות" הזו, בחינת הכוכב שמאיר בו. אך כיצד זוכים להאיר את אותו כוכב? הדרך לכך עוברת דרך "מי מנה עפר יעקב". רק כאשר האדם משים עצמו כעפר ואפר, מתגלה בו הדרך של "כוכב מיעקב" ונקודת היחידה דאצילות שבו מתחילה להאיר.
להגיע אל ה"אין" הגמור
ההגעה למדרגת היחידה תלויה כולה בענווה ושפלות. רבי נחמן מברסלב אמר על עצמו שהוא השיג את התכלית והמעלה העליונה ביותר שאין למעלה ממנה – "יחידה דיחידה". כשאדם זוכה להגיע למדרגת יחידה דיחידה, הוא זוכר את ה"אין", הוא הופך להיות "אין" גמור.
הרבי אמר שהשיג את מדרגת היחידה בתכלית המדרגה העליונה (מעבר לנפש, רוח, נשמה וחיה), ועם כל זאת, המסקנה שלו הייתה: "ונמצא שיודע מעט". גם כשמגיעים למקום הגבוה ביותר, מבינים שזה עדיין מעט, והרצון הוא להשיג עוד ועוד, כי מי יודע מה יש עוד מעבר לכך. לשם כך נברא האדם – להשיג השגות עצומות כאלו מתוך ענווה ושפלות מוחלטת.
הצדיק הוא כולו ענווה ושפלות. זהו עניינו של הצדיק – מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים בייסורים. משום כך הוא נקרא "צדיק יסוד עולם". כשם שהעפר הוא היסוד והחומר העיקרי שממנו מורכב כדור הארץ, כך הצדיק הוא העיקר שעליו עומד העולם כולו. הכל עומדים על הצדיק, הכל באים אל הצדיק, וכל הנשמות נולדות מן הצדיק.
הולדת שכל חדש בעולם
הצדיק הוא השכל שמוליד את כל השכלים. מה פירוש שאדם מוליד ילד? הוא בעצם מוליד שכל חדש בעולם, שכל שלא היה כדוגמתו מעולם. כל סוגי החיים – דומם, צומח, חי ומדבר – כולם נמשכים ונולדים מן הצדיק. נשמת הצדיק כוללת את כל הנשמות עד סוף כל הדורות, וכל מה שקורה בעולם נמשך ממוחו ומשכלו של הצדיק, בבחינת הקו הירוק שמקיף את כל העולם כולו (כפי שאסתר המלכה, שהייתה "ירקרוקת", נשמתה הקיפה את כל העולם ונשאה חן בעיני כל רואיה).
בכל רגע ובכל יום, הצדיק ממשיך ומוליד שכליות חדשות. כל הולדה היא שכל חדש לגמרי שעדיין לא היה מעולם. מכאן נלמד שכל נפש ישראלית שיורדת לעולם היא התגלות חדשה לגמרי. כל נפש באה לגלות דבר חדש בעולם, דבר שעוד לא התגלה אף פעם מששת ימי הבריאה. דרך הנפש הזו יכירו את ה' יתברך בהכרה חדשה שלא הייתה מעולם.
הכלל הוא שאין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים אותו דבר. נשמה לעולם אינה יורדת פעמיים באותו אופן בדיוק. אפילו כשאנו מדברים על סוד הגלגולים, מדובר בהרכבה של נשמה חדשה לגמרי, יציר כפיו של הקב"ה, שמרכיבים לה נפש מגלגול קודם כדי שתתקן אותה. הגלגול אינו אותה נשמה בדיוק ולא אותו הרכב של נפש, רוח ונשמה. אלו תמיד צירופים חדשים לגמרי שלא היו מעולם.
וכל הדברים האלה, כל הורדת הנשמות והשכליות החדשות, נעשים לפי מידת ההתקשרות לצדיק. כפי שאדם מתקשר לצדיק, כך הוא זוכה להוריד נשמה חדשה לגמרי, כי הצדיק הוא זה שמוריד את כל השכליות מהשכל העליון אל השכל התחתון.
הגוף כקופסה ליהלום
כל אדם שנולד הוא בחינת שכל חדש, והגוף הוא רק הקופסה. בתוך הקופסה הזו יש יהלום יקר, ועלינו לשמור על הקופסה שלא תישבר ושלא יהיה בה חור.
הגמרא במסכת חולין (כד ע"ב) שואלת: עד מתי אדם נקרא "ילד"? ועונה: "כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו". מסופר שם על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה, והיה עומד על רגל אחת, חולץ את נעלו ונועל את נעלו. אמר רבי חנינא: > "חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי".
אם אדם בגיל שמונים עדיין יכול לעמוד על רגל אחת כשיוצא מהמקווה ולשרוך את נעלו, הוא עדיין נקרא "ילד", הוא לא הזדקן. רבי נחמן מברסלב אומר בשיחות הר"ן שאסור להיות זקן. אסור להיות זקן! צריך לעבוד את ה' בכל הגילאים, כל רגע ותמיד, בכוונה אליו יתברך. העיקר הוא הרצון והכיסופים – לכסוף תמיד אליו יתברך, ולדעת שכל מה שאדם יודע זה עדיין כלום.
סוד ההתחדשות והגבורה
העבודה צריכה להיות בתמימות ובפשיטות. לא להיות "תמים שוטה", אלא תמים חכם. לא חכם מדי ולא שוטה. במקומות האלו, יהודי צריך להיות תמיד יושב ולומד, לא זז מכותלי הישיבה. גם כשאדם מרגיש שהוא כבר משתגע ואין לו לאן ללכת, עליו להיות יהודי תמים, יושב ולומד, אומר תהילים, ליקוטי תפילות וגמרא כפי יכולתו.
אין זה טוב להיות זקן. לא חסיד זקן ולא צדיק זקן. רבנו אוסר להיות זקנים, אלא דורש שנהיה תמיד צעירים, שמתחדשים בכל יום ובכל עת מחדש. אדרבה, אדם צריך להשביח ככל שהוא מתבגר, להוסיף כוח כשהוא מזקין. כפי שאומרת הגמרא במסכת שבת: > "תנו רבנן: שלושה כל זמן שמזקינין מוסיפין גבורה – דג, נחש ודבר אחר".
הדג רומז לצדיק, שמוסיף גבורה ככל שחולף הזמן, בבחינת: > "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ". אדם צריך להוסיף גבורה ולהוסיף כוח, כי כל הולדה וכל יום שעובר מביאים איתם שכל חדש לגמרי.
כאמור, הגוף הוא רק קופסה לשכל החדש הזה. ברגע שאדם לא שומר על הקופסה, הוא נחשב חלילה לשופך דמים, בבחינת > "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". אם אדם יכול לחיות עד גיל מאה ועשרים והוא חי רק עד מאה, הרי שהוא קיצר את חייו בעשרים שנה.
לכן, אדם צריך לתמרן לטווח ארוך, לעשות את הכול בנחת ובנועם, ושלא תהיה עליו שום נקודה של זקנה, תשות כוח או חולשה. מדוע? משום שהוא בא לעולם כדי לגלות את אלוקותו יתברך, וגילוי זה לוקח שנים רבות. אדם לא יכול לגלות את אלוקותו יתברך ביום אחד או ברגע אחד. כל אחד בא לגלות דבר חדש לגמרי שלא היה מעולם, ועליו להתפלל שיזכה לחיות ולהאריך ימים כדי להשלים את הדרך המיוחדת שנועד לגלות.
חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 96
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2