סוד הענווה והאמונה: כיצד ניצלים משליטת היצר הרע

שיעור מס' 103 | *יום ו' פר' מטו"מ, כ"ז תמוז תשנ"ז - ישיבה קטנה שערי תורה

הרב אליעזר ברלנד שליט"א מסביר כי הגאווה היא השורש לכל הנפילות הרוחניות, בעוד שהענווה האמיתית היא סוד ההגנה של הצדיקים. דרך דמויותיהם של משה רבנו, יוסף הצדיק והנשים הצדקניות במצרים, מתגלה כיצד התבטלות מוחלטת ואמונה תמימה מושכות לעולם ניסים גלויים.

כאשר כוחות הטומאה והיצר הרע מבינים שקיצם קרב, הם משתוללים. כתוב שאין גיבור כמתייאש; כשאדם או כוח רואה שהוא הולך לאבד את הכל, הוא אומר לעצמו: 'עכשיו אני אהרוג את כולם, אני כבר אבוד בכל מקרה'. כך הטומאה משתלטת היום ברחובות, ממש כמו לפני המבול, כי היא יודעת שזה הסוף שלה. אך כל אדם צריך לדעת שהוא בכוחו להביא את הגאולה, ופה ממש תהיה הגאולה.

ישנם אנשים שמתנהגים היום כמו חיות, בורחים מכל דבר קטן וחיים ללא דעת. מסופר על החכם צבי, כשהיה באמסטרדם, שהביאו לפניו תרנגולת שנשחטה ונראה היה שנולדה ללא לב. רבני העיר פסקו מה שפסקו, אך החכם צבי אמר: 'אין דבר כזה בריה בלי לב! הלב פשוט בלוע בתוך העורקים ולכן לא רואים אותו'. הוא הכיר בכך שאי אפשר לחיות ללא לב. המשל בזה הוא להיום: חושבים שיש אנשים שנולדו בלי לב, שאין להם שום מוח, שכל או דעת, והם מתנהגים כמו חתולים או חיות. אבל האמת היא שאין אדם בלי לב – הלב שלהם פשוט 'בלוע' ומוסתר, והם אינם רואים אותו.

שורש כל הפגמים

מדוע באמת כל כך קשה לאנשים להתגבר? רבי נחמן מסביר בליקוטי מוהר"ן (תורה ר"ל) על מאמר חז"ל: > "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו".

היצר הרע משתולל כמו אריה דווקא בגלל הגאווה. אדם חושב שהוא יותר גדול מהשני, יותר חכם, או יותר מבין ממנו. הגאווה היא השורש לכל הטומאות ולכל פגמי הברית. אם לא הייתה לאדם גאווה, לא היה לו שום פגם הברית מעולם. כל המחשבות האסורות והנפילות באות רק משום שהאדם מתגאה.

לפעמים בחור חושב: 'אני לומד בישיבה הכי טובה, אני בשובו בנים, אני הבחור הכי מוצלח'. זו טעות חמורה! אדם צריך ללכת בתמימות, לכבד את הוריו בפשטות. אם אבא שלי שומר שבת ומניח תפילין, גם אני עושה כך, בלי לחשוב שאני מורם מעם. ברגע שאדם חושב אפילו רגע אחד שהוא הכי טוב והכי חשוב, מיד היצר הרע מתחיל להשתולל נגדו, כפי שקרה ליוסף הצדיק עם אשת פוטיפר, כשהניסיון בא מיד כשהייתה לו איזו מחשבה של גדלות.

ענוותנותו של משה רבנו

הניסיונות נעלמים רק על ידי ענווה. על משה רבנו נאמר: > "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".

כיצד ייתכן שמשה רבנו, שהוציא את עם ישראל ממצרים, קרע את הים, הביא עשר מכות ועלה לשמיים, היה העניו מכל אדם? איך הוא יכול היה להאמין שהוא הכי נמוך מכולם?

התשובה היא שמשה אמר לעצמו: 'אני לא עושה כלום. נולדתי עם כישרונות, נולדתי עם כוח של נבואה ועם כוח של מלאכים, אבל אני בעצמי עוד לא עשיתי שום דבר בחיים. עוד לא התפללתי באמת, עוד לא התאמצתי'. הוא אמר להשם: > "אתה החילות להראות את עבדך" – הכל זה אתה. אדם צריך לדעת שאם קורה משהו לא טוב - זה בגללי, אבל הדברים הטובים - זה רק השם עושה. משה רבנו לקח על עצמו את האשמה על הצרות במצרים, ואת כל הניסים ייחס אך ורק להשם.

לשכוח את "בית אבי"

כך היה גם אצל יוסף הצדיק. כשנולד לו בנו הבכור, הוא קרא לו מנשה: > "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי".

איך אדם יכול לתת שם לבן שלו שמשמעותו 'שכחתי את אבא שלי'? אלא שיוסף התכוון לומר: מעולם לא התפארתי שיש לי אבא חשוב, ואם אדם חושב כך - זה יוביל אותו לכל הפגמים. יוסף לא החשיב את עצמו כ'בן של יעקב' שראוי לגדולה, אלא ראה את עצמו כתינוק שנולד היום, כגר שהתגייר שעדיין לא התחיל לעבוד את השם. בזכות הענווה הזו, שאף פעם לא התפאר בייחוסו או בעמלו, אבא שלו יכול היה לשמור עליו מרחוק.

אמונתן של נשות ישראל במצרים

את סוד האמונה והענווה הזו ראינו גם אצל הנשים הצדקניות במצרים. כשנגזרה הגזירה לזרוק את הילדים ליאור, עמרם גירש את יוכבד, ובעקבותיו כל עם ישראל גירשו את נשותיהם. הגברים אמרו: 'למה לנו להביא ילדים שייזרקו ליאור?'. הגירושין הללו קרו בחודשים תמוז ואב, שהם חודשי החורבן, כי ברגע שאין אמונה בניסים – מגיע חורבן.

אבל הנשים אמרו לבעליהן: 'למה אתם מגרשים אותנו? תראו שיהיו ניסים!'. לאישה יש גבורות דקדושה שדרכן היא יכולה להאמין יותר. הן אפילו הכינו תופים במצרים. במדרש שואלים: למה הן לקחו תופים וכלי נגינה לתוך השעבוד? כי האמהות ידעו שיהיו ניסים ונפלאות, הן היו בשלמות האמונה. הן אמרו: 'עוד מעט נצטרך לרקוד ולשיר על כל נס ונס'.

וכך אכן היה. הגמרא במסכת סוטה מתארת כיצד הנשים היו יולדות בשדה, ככתוב: > "תחת התפוח עוררתיך".

המצרים היו בולשים אחריהן כדי לחנוק את התינוקות, אך האמהות היו יולדות ובורחות מיד הביתה כדי שלא ייתפסו. הקב"ה היה שולח מלאכים משמי מרום שהיו מנקים את התינוקות ומניקים אותם דבש ושמן מהסלע. כשהמצרים היו באים לחפש את הילדים, נעשה נס והתינוקות היו נבלעים באדמה. המצרים, בטיפשותם ובגאוותם, הביאו מחרשות כדי לחרוש את האדמה ולהוציא אותם, חושבים שהם יכולים להילחם בהשם יתברך, אך התינוקות נבלעו עמוק יותר עד שהמצרים התייאשו.

מסירות הנפש של מרים הנביאה

מרים הנביאה הייתה סמל לאמונה הזו. כשהייתה בת חמש, התנבאה שעתיד להיוולד מושיען של ישראל. כשהשליכו את משה ליאור, אביה טפח על ראשה ואמר לה: 'היכן נבואתך?'. אך היא לא התייאשה. היא עמדה מרחוק על שפת היאור, תוך סכנת חיים ממשית. הרי לפי חוקי מצרים, מי ששומר על ילד שנידון למוות – דינו מוות. היא מסרה את נפשה מתוך אמונה שלמה שיהיו פה ניסים ונפלאות.

אם כן, כיצד ייתכן שמאוחר יותר, אותה מרים נאמנה ואהרן הכהן דיברו סרה במשה? הספרים הקדושים מסבירים שהייתה להם כוונה טהורה. באותו זמן עברה שמועה במחנה שמשה עומד למות ויהושע הוא זה שיכניס אותם לארץ. מרים שמעה זאת ונחרדה: 'מה קרה לאח שלי? אולי הוא נכשל באיזה דבר והוא לא יודע?'. מתוך אהבתה ודאגתה כאחות גדולה, היא רצתה להאיר לו ולפתוח את עיניו, כדי להציל את מנהיגן של ישראל.

שיעור מס' 103