סוד הביטול המוחלט: הדרך להמתקת הדינים והסרת המחיצות
שיעור מס' 108 | יום ד' פר' כי תבוא ט"ו אלול תשנ"ז
מאמר מעמיק על ההבדל בין התבודדות של גאווה להתבודדות של ביטול אמיתי. הרב מסביר על פי תורת המהר\
התורה מספרת שכאשר בא משה רבנו לפרעה וזרק את מטהו, גם החרטומים עשו כן. המדרש מגלה לנו את האמת לאמיתה: אפילו ילדים בני ארבע וחמש במצרים זרקו מקלות. משה רבנו ראה זאת ולא הבין מדוע רצים אחריו. הוא אמר לעצמו: "השם דיבר איתי? הוא דיבר גם עם בלעם! באתי למצרים, זרקתי מקל, וכל הילדים זרקו מקלות. אני לא מבין מה השם רוצה ממני".
היו למשה רבנו קושיות רבות. הוא שאל את השם: "למה אתה שולח אותי ולא מישהו אחר? למה לא לשלוח את רבי עקיבא במקומי?". משה לא היה תמים, אך דבר אחד בטוח – הוא לא היה רמאי. הוא לא עבד על אנשים, לא חיפש פרסום של שקר, ולא חיפש להקים לעצמו חצר של חסידים. הוא אמר את האמת כפי שהיא.
הסכנה שבהתבודדות של גאווה
ישנה דרך של התבודדות שאינה כראוי, שבה האדם רק הולך ומתנפח. הוא מתבודד וחושב: "אני הכי חשוב, אני הכי צדיק, אין כמוני בכל העולם. אני מוסר את הנפש, אז למה אני מקבל רק סטירות ובעיטות?". מתוך התבודדות כזו הוא בא לכעס ולהקפדות. אדם כזה מרגיש ש"מלוא כל הארץ כבודו", הוא גדל ומתנפח עד שבכל החלל לא נשאר לו מקום.
התבודדות כזו בוודאי לא יכולה להמתיק שום דין. התבודדות אמיתית היא כשאדם מגיע להכרה: "אני לא קיים. אני איזה בלעם אחד. השם דיבר איתי? הוא דיבר גם עם אליפז התימני, עם בלדד השוחי ועם צופר הנעמתי". הוא מבין שהוא בכלל לא קיים.
יראה אינה קניין – יראה היא ביטול
המהר"ל מפראג מסביר שזהו סוד היראה. התורה אומרת:
"ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה"
מהי אותה יראה? המהר"ל מבאר שהיראה שונה מכל שאר המידות. חכמה, גבורה, ענווה ואפילו אהבת השם – כל אלו נחשבים ל"קניין מעלה". אדם משיג חכמה, הוא קונה ענווה, הוא אוהב את השם. אבל יראה אינה קניין. יראה היא ביטול מוחלט – המצב שבו האדם רואה את עצמו כאילו אינו קיים כלל.
משה רבנו אחז בבחינת "ונחנו מָה". הוא מעולם לא הרגיש שהוא קיים. כשהעליבו אותו, הוא אמר: "אני עוד לא נולדתי, על מי דיברו? את מי העליבו? אני בכלל לא קיים". ביראת השם אמיתית אין שום קניין, אין מה לקנות, כי האדם פשוט איננו.
להמתיק את הדינים בשורשם
על פי המבואר בליקוטי מוהר"ן (תורה נ"ב), אנו נמצאים לעיתים במצבים קשים מאוד שבהם מידת הדין פוגעת, ולוקחים מאיתנו דווקא את האנשים הכי צדיקים, קדושים וטהורים. הסיבה לכך היא שלא עשינו את הייחוד הנכון.
הדרך היחידה להמתיק את הדינים מעל כלל ישראל היא על ידי שעת התבודדות אמיתית. השעה שממתיקה את הדינים היא רק השעה שבה האדם יודע שהוא לא שווה שום דבר ולא נחשב בעיניו לכלום. צריך להתייגע ולהרבות בהתבודדות עד שלא יישאר מהאדם כלום, עד שיזכה לביטול באמת. וכאשר הוא זוכה לביטול באמת, אזי נפשו נכללת בשורשה.
הגאווה כמסך המבדיל
האדם בעצמו, עם הגוף והגאווה שלו, הוא החוצץ בינו לבין השפע האלוקי. בספר חיי מוהר"ן מובא שכל אחד צריך לחשוב שהוא החוצץ המונע את השפע מעם ישראל. הקב"ה רוצה להזרים שפע וישועות לעולם, אבל הגאווה של האדם עושה מסך המבדיל.
רבנו מביא משל למלך שכעס על בנו והרחיק אותו. הבן ניסה לפייס את המלך שוב ושוב, אך המלך סירב והרחיקו. לבסוף, העמיד המלך את אוהבו בינו לבין הבן. עמד האוהב והבין: "אני בעצם החציצה! אני המחיצה בין הבן ובין המלך!". מיד הלך האוהב ופייס את המלך בעצמו.
כך כל אחד מאיתנו צריך לדעת: "אני המחיצה בין הקב"ה ובין עם ישראל. הגאווה שלי היא המסך המבדיל". אפילו הרהור קל של גאווה, כשאדם חושב שיש לו מעלה יתרה על חברו, יוצר חציצה נוראה.
לפעמים אדם חושב שהוא מלהיב ומקדם אחרים, אך מרוב גאווה והתנשאות הוא בעצם משתק אותם. הוא גורם לשני ליפול לייאוש ולחשוב: "אני לא שווה כלום, אין לי את הכישרונות האלה". הגאווה היא הרסנית; היא שורפת כל חלקה טובה ומונעת מאנשים להתפתח ולגלות את כוחותיהם. רק כאשר האדם יאמין באמת שהוא המונע את השפע, ויכיר באפסותו, אזי תישבר גאוותו והוא יזכה לענווה אמיתית ולפתיחת כל שערי השפע.
חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 108
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2