סוד תחיית המתים ועקירת מידת הקנאה
שיעור מס' 108 | יום ד' פר' כי תבוא ט"ו אלול תשנ"ז
על פי המדרש, זמן תחיית המתים של כל אדם תלוי במידת הריקבון של גופו בעפר, דבר הנובע ישירות ממידת הקנאה שבלבו. דרך התבודדות, ענווה ושמחה בחלקו, יכול האדם לעקור את הקנאה, להינצל מחיבוט הקבר ולזכות לתחייה מיידית.
במדרש תנחומא (פרשת עקב) ובמסכת סנהדרין (דף צט.) מובאת מחלוקת לגבי משך ימות המשיח. רבי אליעזר אומר ארבעים שנה, רבי דוסא אומר ארבע מאות שנה, ורבי אומר: שלוש מאות שישים וחמש שנה, כמניין ימות החמה. הגמרא דורשת זאת מהפסוק:
"כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה" (ישעיהו סג, ד).
מסביר רש"י, שכל יום מתוך אותן 365 שנים נחשב כיומו של הקב"ה, שהוא אלף שנים, כפי שנאמר: "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל". נמצא שימות המשיח, עד תחיית המתים, יימשכו 365,000 שנה, ובמשך הזמן הזה נשמות יצטרכו לעבור שוב ושוב גלגולים.
במדרש הנעלם בזוהר הקדוש (תולדות, דף קמ.) מובא תירוץ עמוק לכל המדרשים הללו. המדרש שואל: מי יזכה לחיות בימים האלה? ומשיב שיהיו הרבה תחיות מתים. כל אדם תהיה לו תחיית מתים פרטית משלו. הצדיקים יקומו ראשונים, לפני שאר בני האדם. רבי יהודה אומר שהם יקדימו ב-210 שנים, רבי יצחק אומר ב-214 שנים. אך רבי נחמן האמורא נותן לנו את התקווה ואת ההסבר האמיתי: זמן התחייה תלוי "לפי השיעור שנבלע בעפר". כלומר, כל אדם יקום לתחייה לפי הזמן שלוקח לגופו להתפורר ולהירקב בעפר.
קנאה - רקב עצמות
מדוע גופו של אדם צריך להתפורר בעפר? התשובה טמונה במידת הקנאה. הגמרא מספרת על רב אחאי בר יאשיה, שגופו לא שלט בו רימה ותולעה, והוא העיד על עצמו: "קנאה לא הייתה לי". מי שאין לו טיפת קנאה, אינו צריך כלל להתפורר, כי כל מידת הריקבון בעפר היא בדיוק לפי אחוזי הקנאה שיש באדם.
בספר 'שער הגלגולים' (הקדמה כ"ג) מובא שעל מידת הקנאה אין שום כפרה. "כל העבירות והפגמים יש להם תיקון, חוץ מקנאה. קנאה היא קליפה גמורה שאין לה שום כפרה". על קנאה לא מועילה תשובה, ואפילו יום הכיפורים לא עוזר. התיקון היחיד הוא "חיבוט הקבר", כפי שנאמר: "הַכְּסִיל חֹבֵק אֶת יָדָיו וְאֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ". הקנאה גורמת לאדם לאכול את עצמו, ולכן הנפש חובטת את האיברים בקבר כדי לכלות את הקליפה הזו.
אדם שיש בו קנאה, תמיד ימצא לה תירוצים. הוא מחליט שמגיע לו סכום מסוים, שכולם עושקים אותו, שהוא המקופח היחיד. "הקנאה עושה לאדם דמיונות, בונה לו היכלות, וגורמת לו להרגיש שרק עושקים ומקפחים אותו". זוהי קליפה כל כך קשה, ששום דבר לא יכול לשכנע את האדם שהוא טועה, ולכן הוא נזקק לעבור גלגולים רבים ולהתפורר שוב ושוב במשך 365,000 שנה.
משפט דוד ועצת אבשלום
כדי להבין כיצד פועלת הקנאה והתרעומת, נתבונן במה שהיה קורה בבית הדין של דוד המלך. אבשלום היה עומד מחוץ לבית המשפט, וכל מי שהיה יוצא חייב בדין, אבשלום היה אומר לו: "אם היית בא אליי, הייתי מזכה אותך".
מעשה באדם עני שהיה חייב אלף דולר לאדם עשיר ולא החזיר בזמן. כשהגיעו לדין, טען העני: "עשיתי לו קצת ספונג'ה, שמרתי לו על הילד, שתלתי לו שושנה בחצר - החשבון שלי אומר שזה שווה אלף דולר". דוד המלך, שראה את האמת, פסק מיד: "אתה חייב לשלם לו את האלף דולר. הדברים הקטנים האלה אינם שווים את הסכום הזה".
העני יצא מבית המשפט שבור ומדוכדך, חושש מתגובת אשתו. דוד המלך, ברחמיו, שלח מיד פרש מהיר לביתו של העני עם מעטפה ובה אלף דולר. הכסף כבר חיכה לו בבית, אך העני לא ידע זאת. בדרך, פגש אותו אבשלום והתחיל לנפח את קנאתו: "אתה ודאי זכאי! העברת לו את הילד כביש, עבדת בשרב ובשלג - זה שווה לפחות שלושת אלפים דולר!". העני חזר הביתה מנופח מגאווה וקנאה, וכשראה את האלף דולר ששלח דוד, עוד התלונן באוזני אשתו: "מגיע לי עוד אלפיים!". כך פועלת הקנאה - היא מעוורת את האדם מלהכיר בטוב שניתן לו.
סוד "יוקח נא מעט מים"
כדי לצאת מקליפת הקנאה, עלינו ללמוד מאברהם אבינו. כשהגיעו אליו המלאכים, הוא אמר להם:
"יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (בראשית יח, ד).
אברהם אבינו רצה להוציא מהם את הקנאה ואת אבק העבודה הזרה. המילה "אבק" בגימטריה היא 103, שזה רומז ל"עגל" (חטא העגל שנבע מקנאה במשה רבנו), וזה ההפך מ"אמונה" שהיא בגימטריה 102.
אברהם המשיך עליהם אורות עליונים. המילים "נא מעט מים" עולות בגימטריה בדיוק 260 (נא=51, מעט=119, מים=90), שזה עשר פעמים שם הוי"ה (26). המילים "ויוקח נא" עולות 378, שזה בדיוק בגימטריה "חשמל" ו"מלבוש". אברהם הקיף אותם בלבוש של חשמל רוחני כדי לטהר אותם.
אך נשאלת השאלה: מדוע אמר אברהם "מעט מים"? אדם שהולך במדבר צמא להרבה מים! אלא שאברהם ראה מיד שהוא מדבר עם מלאכים. הדיבורים שלו הותאמו למי שעמד מולו. למלאכים זכים וטהורים מספיק "מעט מים".
חכמתה של רבקה אמנו
כיוצא בזה מצינו אצל רבקה אמנו. אליעזר עבד אברהם חיפש אישה ליצחק שהיא לא רק בעלת חסד וצנועה, אלא גם אישה משכלת וחכמה, שכן אי אפשר להקים את עם ישראל עם אישה טיפשה.
צניעותה ניכרה בכך שכאשר אמר לה "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", היא לא הגישה את הכד ישירות מול פניו, אלא "ותורד כדה על ידה" - הגישה לו מהצד. אך חכמתה ורוח הקודש שלה התגלו בהמשך. היא אמרה: "וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת". היא לא אמרה "אשקה", אלא "אשאב".
רבקה, בעין החדה שלה, ראתה שהגמלים הגיעו זה עתה מארץ ישראל בקפיצת הדרך. גמל שהולך חודש ימים במדבר מגיע תשוש ורזה, אך הגמלים הללו היו רעננים ולא מזיעים. היא הבינה מיד שהם עפו באוויר ואינם צמאים באמת. לכן אמרה "אשאב" - אני רק אשאב, והם ישתו בעצמם את המעט שהם צריכים.
התיקון: התבודדות ושמחה בחלקו
כדי להינצל מאותם 365,000 שנים של גלגולים וריקבון בעפר, בא רבי נחמן ונותן לנו את העצה הפשוטה והעמוקה ביותר: "כל אחד יש לו בחירה לעשות שעה התבודדות כל יום, ולא להיכנס לקושיות ולשאלות, כדי שלא יצטרך לבוא שוב בגלגול".
מי שחי עם קושיות, גם כשיבוא משיח יהיו לו תלונות. הוא ישאל למה המשיח פסק כך, ולמה הבן של המשיח עשה אחרת. הדרך היחידה לעבור את העולם הזה בשלום ולזכות לתחיית המתים מיד עם הפטירה, מבלי להתפורר בעפר, היא לעקור את הקנאה מהשורש.
איך עושים זאת? על ידי שעת התבודדות. להאמין באמונה שלמה שאני האדם הכי נמוך בעולם, ולשמוח בחלקי. לשמוח בעצם העובדה שהשם ברא אותי, שזכיתי לקום בבוקר, להניח תפילין ולבוא להתפלל. מי שחי בשמחה כזו, ללא קנאה וללא קושיות, זוכה לאורות של קדושה ולתחיית המתים השלמה.
חלק 2 מתוך 2 — שיעור מס' 108
כל החלקים: חלק 1 | חלק 2 (נוכחי)