סוד נקמת מדין: מדוע העדיף משה רבנו למות?
שיעור מס' 109 | *בוקר יום ב' פר' ניצבים, וילך כ' אלול תשנ''ז - בישיבה בעתיקה
משה רבנו עמד בפני בחירה גורלית: לנקום את נקמת בני ישראל ממדין ולהסתלק מן העולם, או לוותר על הנקמה ולהאריך ימים. המאמר חושף את הסוד העמוק מאחורי בחירתו של משה, ומסביר כיצד רק דרך נשמות שמסרו נפשן על קידוש השם, יכול הצדיק להשפיע את דעתו ותורתו לעם ישראל.
הבחירה הגורלית של משה רבנו
לפני הסתלקותו של משה רבנו, הקב"ה מעמיד בפניו בחירה גורלית. אנו קוראים על כך בפרשות מטות-מסעי, בימי בין המצרים שלפני תשעה באב:
"נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"
הקב"ה אומר למשה רבנו למעשה: יש לך ברירה. אתה יכול לחיות עוד מאה, מאתיים, ואולי אפילו אלף שנים. הבחירה בידך – או שתנקום את נקמת בני ישראל ממדין ומיד תיאסף אל עמך, או שתוותר על הנקמה ותוכל להאריך ימים ושנים.
התשובה לכאורה פשוטה וברורה: וכי בשביל לנקום נקמה במדין צריך משה רבנו למות חס ושלום? הרי יום אחד בלבד אחרי שמשה ינקום את נקמת המדינים, הוא ימות. מה משתלם בנקמה הזו אם המחיר הוא חייו של משה רבנו? הרי כדאי היה למסור מיליון יהודים למען חייו של משה, קל וחומר שאין שום היגיון להקריב את חייו רק בשביל להרוג כמה גויים.
משה עולה אל בני ישראל ואומר להם שעליהם לצאת למלחמה, אך הוא משנה מעט את הציווי. בעוד שהקב"ה אמר לו "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", משה אומר לעם: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". הוא מסביר להם: זו נקמת ה', לא הנקמה שלכם. אם אתם רוצים שאנקום את הנקמה, אמות מיד אחריה. אם תוותרו – אוכל לחיות.
עם ישראל, שישים ריבוא, החליטו פה אחד: עדיף שמשה יחיה. מה ייתן לנו להרוג כמה גויים? הרי הם רבים כחול הים. מה שכבר עשו לנו – עשו, ומה שכבר הרגו – הרגו. העיקר שמשה רבנו יחיה. לכן נאמר:
"וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא"
הם נמסרו בעל כורחם. הם לא רצו ללכת למלחמה, כי היה להם ברור שעדיף שמשה יחיה.
גדולה נקמה וגדולה דעה
הגמרא במסכת ברכות דנה בפסוקים:
"אֵל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ"
"כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת"
הגמרא אומרת: כשם שדעה ניתנה בין שני שמות ה' ("אֵל דֵּעוֹת ה'"), כך גם הנקמה ניתנה בין שני שמות ("אֵל נְקָמוֹת ה'"). הגמרא עצמה מעוררת קושי: מה השייכות בין נקמה לדעה? כיצד אפשר להשוות את השגת הדעת של הקב"ה לפעולת הנקמה בגויים? מה זה משנה אם נהרוג עוד מיליון גויים מתוך מיליארדים שיש בעולם?
משה רבנו היה צריך לעלות ולהתבודד, לצעוק לה' שיגלה לו את הסוד. איזו חידה הקב"ה נותן לו כאן? מה באמת עדיף – נקמה או חייו של משה? כדי להבין זאת, משה היה צריך לעלות לשורשי הנשמות, למקומות שלא עלה אליהם מעולם.
סוד גואל הדם ושערי גן עדן
הסוד התגלה למשה בפרשת גואל הדם, שאותה אנו קוראים סמוך לתשעה באב. משה השיג השגה נוראה: כל נשמה שנהרגה על ידי גוי על קידוש השם עולה ישר לגן עדן, אך היא אינה מוכנה להיכנס פנימה.
הנשמה יושבת על שערי גן עדן ועושה "שביתה". היא מסרבת להיכנס למקום מנוחתה ולעלות לשורשה עד שלא יגאלו את דמה. המדרש ממחיש זאת בסיפור על אמא ששני בניה רבו, ואחד הרג את השני. היא לקחה את דמו של הבן ההרוג ושמה בכוס, והדם תסס ובעבע במשך שנים, עד שהאח ההורג מת. רק אז שקט הדם.
כך גם דמו של זכריה הנביא, שתסס במשך מאתיים שנה. זכריה לא הסכים לעלות לשורש נשמתו עד שהגיע החורבן הנורא ודמו ננקם. הדם של ההרוג תוסס, והוא אינו מוכן לעלות לשורש נשמתו בגן עדן עד שההורג יבוא על עונשו.
צינורות ההשפעה של דעת הצדיק
כאן מתחבר סוד הנקמה לסוד הדעה. רבי נחמן מברסלב מגלה (ליקוטי מוהר"ן, תורה כ') סוד נורא: הצדיק יכול להשפיע את התורה שלו רק דרך נשמות שעוברות את המרירות הגדולה ביותר.
הקב"ה משפיע את התורה לא דרך העשירים ולא דרך החכמים, אלא דרך הנשמות שמקיימות 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה'. רק דרך הנשמות האומללות הללו, ובמיוחד אלו שנהרגו על קידוש השם, עוברת התורה. הן הופכות להיות הצינורות להשפעת דעת הצדיק.
משה רבנו הבין באותו רגע: הוא יכול לחיות עוד מאות שנים, אבל ללא הנשמות הללו, הוא לא יוכל להשפיע את תורתו לעם ישראל. העם פשוט לא יבין אותו. יהיו שוב מחלוקות ו"מי מריבה". הצדיק האמת, שהוא בחינת "ראש בית" (בראשית), יכול להשפיע את השגותיו רק דרך הנשמות הללו שעולות ונכללות בו.
אך כל עוד אותן נשמות שנהרגו במדין יושבות בפתח גן עדן ומסרבות להיכנס כי דמן טרם נגאל – משה אינו יכול להשתמש בהן כצינורות. הן טרם עלו לשורשן.
הבחירה במסירות נפש למען הדורות
זו ההשגה הנוראה שמשה השיג ובני ישראל לא הבינו. כל אותם יהודים שנהרגו עקב חטאי מדין, היו נשמות גבוהות שעמדו במעמד הר סיני וראו את ה' פנים בפנים. מיתתם נחשבת על קידוש השם.
אם משה לא ינקום את נקמתם, ואותם רשעים ממדין ימותו מיתה טבעית, הנשמות הללו לעולם לא יסכימו להיכנס לגן עדן. הן יעדיפו לרדת שוב בגלגול לעולם הזה כדי לנקום את נקמתן בעצמן. במצב כזה, משה לא יוכל להשפיע דרכן תורה.
לכן, משה רבנו מכריע: עדיף שאמות מיד ואהיה ללא גוף, אך אגאל את דמם של קדושים אלו. כך הם יעלו לשורשם, יתכללו ב'ראש בית', ודרכם אוכל להמשיך להשפיע את כל התורות החדשות וההשגות לעם ישראל עד סוף כל הדורות.
זהו הסוד ש"גדולה דעה שניתנה בין שתי שמות, וגדולה נקמה שניתנה בין שתי שמות". הנקמה בגויים אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא הכלי שמאפשר לנשמות הקדושות לעלות לשורשן, ובכך לפתוח את צינורות הדעת והתורה של הצדיק לעולם. בזכות אותן נשמות שמסרו נפשן על קידוש השם, אנו חיים וקיימים, ובזכותן ייבנה בית המקדש ונזכה לגאולה שלמה כהרף עין.
חלק 1 מתוך 2 — שיעור מס' 109
כל החלקים: חלק 1 (נוכחי) | חלק 2